פרשני:בבלי:שבת יז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר טבי (שם איש) רישבא (פורס נשבין לצידת חיה ועוף) אמר שמואל: אף על גידולי תרומה, בו ביום גזרו. שאם זרע את התרומה, והיא ממין שזרעו כלה (כגון תבואה וקטניות), אין דין תרומה בגידולין מן התורה. ובגזירת י"ח דבר אמרו, שאף הגידולין דינם כתרומה, ואסורין לזרים, ולאוכלן בטומאה.
והוינן בה: ומאי טעמא גזרו בהם?
אמר רבי חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל, ועינו צרה ליתנה לכהן. ויבוא לזורעה בשביל לבטלה מתורת תרומה. והרי הוא מבטל בכך את מצות נתינה, וגוזל את הכהן. ולכך תיקנו שלא תועיל הזריעה להפקיע מדין תרומה.
אמר רבא: לא משום כן גזרו. שהרי אי חיישינן לגברי דחשידי להכי (לבטל דין תרומה), מה הועילו חכמים בתקנתם. הרי מעיקרא, אפרושי תרומה נמי לא ליפרשו, ולא תהיה בידם תרומה כלל. ואף דלא חשידי על אכילת טבל, אכתי ניחוש שלא יפרישו כשיעור, כיון דאפשר למעבד תרומה חטה אחת, ובהכי נפק מידי טבל. כדאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את כל הכרי! 1
1. ואף דבתרומת מעשר אי אפשר למעבד הכי, שהרי שיעורה מפורש, מכל מקום בתרומה גדולה לא היה להם לגזור. תוספות. אי נמי בתרומת מעשר בלאו הכי ליכא למיגזר. שהרי אינה ניתנת אלא ללויים חבירים, ואינהו לא חשידי.
ומדלא קעבידו הכי, אלא הפרישו תרומה כשיעור שנתנו בה חכמים (אחד מחמישים לעין בינונית), בהכרח הימוני מהימני הם במצות תרומה. ואם כן, ליכא למיחש שיבטלוה על ידי זריעה.
אלא אמר רבא: טעמא דגידולי תרומה כתרומה, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן. שאם תועיל לה הזריעה לבטלה מתורת תרומה, חיישינן דלמא משהי לה גביה עד שעת הזריעה ולא ישרפנה, ואתי לידי תקלה, לאוכלה בטומאה 2 . אבל השתא דלא מהני הזריעה להתירה לזרים לא יבואו להשהותה. (ואף שיועילו לבטל את טומאתה ולהתירה לכהנים, לא ישהו אותה משום ריוח פורתא זה, ולא יפסידו את הקרקע בזריעתה. אלא יעדיפו לזורעה חולין, שדמיהם מרובין משל תרומה. תוספות, על פי הברטנורא).
2. ולכאורה יש להוכיח מכאן כרש"י לקמן כה א, ששריפת תרומה טמאה לאו דאורייתא היא. דאי לאו הכי, למה לן למיחש לתקלה. תיפוק ליה משום דמבטל מצות שריפה. ויש לדחות, דכיון דעל ידי זריעה פרחה טומאתה, לא חשיב כמבטל מצותה. שפת אמת.
ואידך גזירה די"ח דבר, מאי היא?
אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: אף (הא דתנן לקמן): מי שהחשיך לו היום בערב שבת כשהוא בדרך, וקרבה השבת לבוא, נותן את כיסו לנכרי, כדי שלא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ואף שמן התורה יכול לטלטלו פחות מד' אמות בכל פעם, גזרו שלא יעשה כן. ואף זו מגזירת י"ח דבר היא. ובו ביום שעלו לעליית חנניה בן גרון גזרו אף גזירה זו.
ועד השתא מנינו י"ז דברים, והם: אין קורין לאור הנר, ואין פולין 3 , ותשעה דברים הפוסלים תרומה. הרי י"א. ועוד ששה: שוכח בחצר, ומרדע, ובנות כותים, ובוצר, וגידולי תרומה, ונותן כיסו 4 .
3. ובעל המאור כתב, דגזירה זו היא גזירת היתר הבא מכלל איסור. שהתירו בכך איסור אמירה לעכו"ם בשביל שלא ליתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים. 4. רש"י. ותוספות כתבו דאף "לא יאכל הזב עם הזבה", מי"ח דבר הוא. וצריך לומר לפי זה, ד"אוכל אוכל ראשון" ו"אוכל אוכל שני", חדא גזירה הוי. או ד"הבא ראשו ורובו במים שאובין" ו"טהור שנפלו עליו שלשה לוגין", חדא גזירה היא.
ואידך (הגזירה הי"ח) מאי היא? אמר באלי אמר אבימי סנוותאה: פתן של נכרים, ושמנן, ויינן, ובנותיהן, כולן מי"ח דבר הן. וכולהו חדא גזירה היא. שהרי כל אחד נגזר מחמת חבירו, כדלקמן. והיא הגזירה הי"ח.
ובגזירת "בנותיהן", פליגי אמוראי בעבודה זרה. חד אמר, דהיינו יחוד עם בנותיהן. ולחד מאן דאמר, גזרו שיהיה בהן טומאת נדה מעריסותיהן (כמו דגזרו בבנות כותים. ואיצטריך למיגזר בתרוייהו, משום דליכא למילף כותים מעכו"ם, וכן איפכא. כמבואר בתוספות לעיל טז ב).
ותו הוינן בה: הניחא לרבי מאיר, שגזר אף בשוכח כלים בחצר, שפיר הוו י"ח דבר.
אלא לרבי יוסי, דלא גזר בו, הא בצר ליה חדא, ושיבסרי בלבד הויין. (והוא הדין דהוי מצי למיפרך לרבי טרפון, דלית ליה מרדע. תוספות).
ומשנינן: איכא עוד, הא דרב אחא בר אדא.
דאמר רב אחא בר אדא: גזרו על פתן של נכרים משום שמנן. שאם לא נאסור פתן, לא יזהרו בגזירת שמנן. ועל שמנן גזרו משום שלא יבואו להתיר יינן.
ומפסיקה הגמרא באמצע דברי רב אחא, וקא פריך:
וכי מאי אולמיה דשמן מפת? ולמאי איצטריך למימר דפתן משום שמנן? תיפוק ליה דכשם ששמנן אסור משום יינן, הוא הדין נמי פתן.
ומשנינן: אלא הכי קאמר רב יצחק: גזרו על פתן ושמנן משום יינן. 5
5. וביינן החמירו טפי מבפת ושמן, ואסרוהו אף בהנאה. מפני שהיין משמח אלהים ואנשים. והיו רגילים לנסכו אפילו שלא בפני עבודה זרה. וכיון דהוצרכו לאסרו בשתיה משום בנותיהן, נתנו בו כבר דין יין נסך לכל דבר. תוספות.
ועל יינן משום בנותיהן. שאם ישתה מיינם יבוא להתייחד עמן.
ועל בנותיהן גזרו משום שלא יכשילום בדבר אחר (עבודה זרה).
(למאן דאמר ד"בנותיהם" היינו דטמאות כנדות, על ידי שגזרו בהן טומאה, יפרשו מהם ולא ימשכו אחריהם לעבודה זרה. תוספות).
ועל דבר אחר שלא נתפרש כאן, גזרו משום דבר אחר.
והוינן בה: מאי "דבר אחר"?
אמר רב נחמן בר יצחק: "דבר אחר", הוא גזירה שגזרו על תינוק נכרי, שאפילו אם אינו זב, דינו כזב 6 , והרי הוא מטמא בזיבה. וגזרו כן, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו, ב"דבר אחר", כלומר, במשכב זכור. וגזרו כן על תינוק נכרי מבן ט' שנים ויום אחד, שמאז הוא ראוי לביאה (עבודה זרה לו ב).
6. רש"י. וליכא לפרש דבנכרי שהוא זב גזרו שיטמא, אף שמדאורייתא ליכא טומאת זיבה אלא בישראל. דהרי בזה כבר גזרו בית חשמונאי, כמבואר לקמן כא ב. והם קדמו הרבה לזמן גזירת י"ח דבר. ובהכרח דבי"ח דבר הוסיפו לגזור טומאת זוב אף על ת ינוק נכרי שאינו זב. מהרש"א שם.
ואף גזירת תינוק נכרי, בו ביום גזרו.
ובהכי נשלם מנין י"ח דבר.
ושוב מקשינן: אי הכי, דכל אלו ממנין י"ח דבר הם, לרבי מאיר, נמי תשסרי (תשע עשר) הויין! דהרי איהו קחשיב נמי לשוכח כלים בחצר. ואנן, "י"ח דבר" תנן.
ומשנינן: הא דאוכלין וכלים שנטמאו במשקין, שנעשים שניים ופוסלין את התרומה, בחדא גזירה חשיב להו רבי מאיר. 7 אבל רבי יוסי קא חשיב לאוכלין וכלים כשתי גזירות נפרדות.
7. וצריך עיון, מאי שייכא הני תרי גזירות להדדי, והא עיקר גזירת אוכלין שנטמאו במשקין הוא דנעשין המשקין תחלה. אבל כלים שנטמאו במשקין, עצם טומאת כלים על ידי משקין משום גזירה היא. דמן התורה אין משקין מטמאין כלים כלל, ואף לא משקין שהם תחלה. שפת אמת.
מתניתין:
א. בית שמאי אומרים: אין שורין קודם השבת דיו במים, ולא סמנים לצבע, ולא כרשינין למאכל בהמה, בכדי שתגמר מאליה מלאכת שרייתן בשבת עצמה. אלא מותר לשרותם רק אם נותר די זמן בכדי שישורו (שתגמר שרייתן של) הדיו והסימנים והכרשינין מבעוד יום, קודם כניסת השבת.
ובית הלל מתירין, אף אם תגמר שרייתן בשבת.
בית שמאי אומרים: אין נותנין קודם השבת אונין (אגודות) של פשתן מנופץ לתוך התנור, בכדי שיתחממו ויתלבנו בשבת, אלא בזמן שיש בו בכדי שיהבילו (יתחממו) מבעוד יום.
ולא נותנים את הצמר ליורה בשביל לצובעו, אלא בכדי שיקלוט את העין (הצבע) שביורה מבעוד יום.
ובית הלל מתירין ליתנן קודם השבת, אף שימשיכו להתלבן או לקלוט את הצבע בשבת עצמה.
בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים 8 אלא כדי שיצודו מבעוד יום. 9 ובית הלל מתירין אף אם יצודו בשבת.
8. ואף על גב דבשבת נמי, אם יעשה כן לא יתחייב חטאת, שהרי אין ידוע אם יצוד או לא, מכל מקום גזרו בכך. משום דפעמים אתי לידי חיוב חטאת. וכגון שמיד בשעת פרישת המצודה תלכד החיה. תוספות. והמגן אברהם הבין מדבריהם, דכל שאין החיה נלכדת מיד בשעת הפריסה, אינו חייב חטאת. משום דהוי כגרמא בעלמא. ולא גזרו בערב שבת אלא על מלאכה שיש בה חיוב חטאת בשבת גופה. וכן הוא להדיא ברשב"א. דהקשה, הא אינה מלאכה בידים. ותירץ כדברי התוספות. (אלא דהוסיף דאין צריך לתירוץ זה אלא לרבה, דטעמא דבית שמאי הוא מטעם גזירה שמא יבואו לעשות כן בשבת. אבל לטעמא דשביתת כלים, לא קשה מידי. שהרי הכלי עצמו לוכד בידיים). אבל החזון איש בסימן ל"ו כתב לפרש, דלא הקשו אלא על הגזירה. דמאחר ואין יודע אם יצוד או לא, לא מסתבר דגזרו בזה. אבל אי עביד כן בשבת גופה חייב, אף דאינו צד בידיים. וכמו דבאפיה ובישול חייב, אף דכל עיקר המלאכה היא בגרמא. שהרי אינו אלא מדביק את הפת, והיא נאפית מאליה. והוא הדין לכל המלאכות שדרכן להיעשות בדרך גרמא, דבהכי חייביה רחמנא. (ויעויין לקמן י"ח. בהערה 10, בענין טחינה על ידי גרמא). ויעויין בשפת אמת. 9. ואם תאמר, ומנא ידע מתי תבא החיה. ויש לומר, דמיירי בפורש בחורשין דמצויות שם חיות. ומיירי נמי בענין שלא יוכל לצוד במצודה יותר מחיה אחת או שתים. דאם לא כן, מה מועיל מה שיצוד מבעוד יום. והא אכתי יוכל להמשיך ולצוד בשבת. תוספות. ויעויין בשפת אמת שכתב, דתירוץ זה אתי שפיר רק לטעמא דגזירה. אבל אם טעם האיסור הוא משום שביתת כלים, אפילו בחורשין נמי יש לאסור. דהא ספיקא דאורייתא הוא, ושמא לא יצוד מבעוד יום. אך נראה דכבר הרגיש בזה המאירי. וכתב דשרי משום ספק ספיקא. דשמא יצוד קודם השבת. ואם תמצי לומר דלא יצוד, אפשר דלא יצוד בשבת אלא לאחר השבת.
ושני טעמים נאמרו בגמרא בשיטת בית שמאי בכל ההלכות האלו. או שהן גזירה, מחשש שמא יבואו לעשותן בשבת. או שאיסור דאורייתא הוא. שצותה תורה על שביתת כליו של אדם בשבת, שלא תיעשה בהם מלאכה.
ב. ועוד נחלקו:
בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי קודם השבת,
ואין טוענין עמו על החמור,
ואין מגביהין עליו משא על כתפו, אם יצטרך הנכרי להוליך משא זה ברשות הרבים בשבת. משום שנראה כמסייע לנכרי במלאכת הוצאה להוליך בשבת.
(כן פירש רש"י כאן. ולקמן הוסיף, שאסור משום שמתחלף בשלוחו 10 . והשליחות אסורה מדין "אמירה לעכו"ם).
10. והוצרך לטעם זה, משום דמוכח מסוגיין שלא אסרו בערב שבת אלא מלאכה שבשבת גופה יש בה חיוב חטאת. ואילו סיוע לנכרי, אף בשבת גופה אינו אסור מן התורה. תוספות. אבל הר"ן (הוצאת הרב קוק) כתב, דאף בלא טעמא דמיחלף בשלוחו, אתי שפיר. וגזרו משום שבת גופה כשם שגזרו בכל הנך דרישא. שהרי מעשה הגוי עצמו הוי מלאכה שיש בה חיוב חטאת. הלכך אסור לישראל לגרום שתיעשה בשבת על ידו. (מיהו לא אתי שפיר אלא לרבה, דטעמא דרישא אינו אלא משום גזירה. אבל טעמא דשביתת כלים ודאי לא שייכא בסיוע לגוי). והרמב"ם בפרק ו' הלכה י"ט כתב, דטעם האיסור הוא משום שלא יראה כאילו מכר לנכרי את חפציו בשבת.
ולא התירו זאת, אלא אם כן המקום שאליו אמור להגיע הנכרי קרוב דיו, בכדי שהוא יגיע למקום קרוב, קודם השבת.
ובית הלל מתירין אף אם יגיע הנכרי למקומו בשבת.
ג. ועוד נחלקו:
בית שמאי אומרים: אין נותנין קודם השבת עורות לעבדן נכרי, ולא כלים לכובס נכרי, אלא רק בזמן שיש בו בכדי שיעשו מלאכתן מבעוד יום. אבל באופן שאי אפשר שיעשה מבעוד יום, הרי זה נראה כאילו אומר לו שיעשה בשבת, 11 ואסור משום "אמירה לעכו"ם - שבות" 12 (מגיד משנה, פרק ו מהלכות שבת הלכה יב).
11. אבל משום שביתת כלים אין לאסור בזה. דבדין זה נאמר רק שלא יעשה הכלי מלאכה. ואין בכלל זה שלא יקבל הכלי מלאכה. וכדמוכח לקמן מגפרית ומוגמר, דאי מנחי אארעא מותר. אף שהכלים מתגפרים ומתעשנים. רשב"א ור"ן. 12. ובטעם איסור אמירה לעכו"ם, כתב הרמב"ם בריש פרק ו' משבת: דבר זה אסור מדברי סופרים. כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, ויבואו לעשות בעצמן ! ומצינו בגדר איסור זה שתי שיטות בראשונים. רש"י בריש פרק מי שהחשיך כתב, דעכו"ם הוי כשלוחו של ישראל. דלחומרא יש שליחות לנכרי. וכן כתב בסוף פרק קמא דעבודה זרה. ואף דמעיקר הדין לא שייך שליחות על חילול שבת (משום דאין שליח לדבר עבירה. וגם משום דכל איסור מלאכת שבת הוא למען ינוח הישראל, ואם עושה העכו"ם בשליחות הישראל לא נעשית כאן שום עבירה, דהא הישראל נח. בית מאיר סימן ה'), תקנו חכמים דתהני השליחות כאילו עשאה הישראל. ויעויין בהגהות מיימוניות שם אות ב', ובמגיד משנה שם הלכה י"ח. אבל הסמ"ג מייתי ממכילתא, דיליף לה מדכתיב "כל מלאכה לא יעשה בהם", ולא כתיב "לא תעשה". משמע, דהאיסור הוא לגרום שתיעשה מלאכת ישראל בשבת. ומיהו אין איסור זה נוהג אלא כשעושה הנכרי על דעת הישראל. דאז נחשבת הפעולה למלאכת ישראל. אלא דלטעם זה לא בעינן ציווי מפורש. מה שאין כן לטעם הא' דמדין שליחות הוא, כל שלא ציווהו, אף שעושה העכו"ם לצורך ישראל, לא חשיב שלוחו. קהלות יעקב.