פרשני:בבלי:שבת כז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רב נחמן בר יצחק אמר: האי "אף כל" דקאמר תנא דרישא קא אתי לאתויי דלא מחייבי במצות ציצית אלא בגדי צמר ופשתים.
ופרכינן: ציצית!? הא בהדיא כתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", וכתיב בתריה: "גדילים תעשה לך". ומשמע, לאלו שפירשם בסמוך - והיינו צמר ופשתים, ומינה ילפינן דאין חייבין בציצית אלא בגדי צמר ופשתים.
ומבארינן: סלקא דעתך אמינא, דלא דרשינן הני סמוכין לענין הטלית, אלא לענין ציצית, כדאמר רבא.
דרבא רמי קראי אהדדי, כתיב: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", האי "הכנף" יתירא הוא, והוה ליה למיכתב: ונתנו על הציצית פתיל תכלת.
ומינה דרשינן: מין כנף, מאותו מין של הכנף תעשה הציצית, וכשהבגד של משי, ציצית של משי פוטרת בה.
וכתיב קרא אחרינא: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו - גדילים תעשה לך", ומתוך שסמוכים הם משמע שתעשה מהם הציצית, והיינו צמר ופשתים.
הא כיצד? הא הנך תרי קראי סתרי אהדדי.
ופריש לה רבא הכי: גדילים של צמר ופשתים, הם פוטרין בין במינן, כשהבגד מצמר ופשתים, ובין שהוא עשוי שלא במינן, כגון שהבגד עשוי ממשי.
אבל גדילים העשויים משאר מינים, הרי רק בבגד העשוי במינן הם פוטרין, אבל בבגד העשוי שלא במינן אין פוטרין (ולהא קאתי יתורא ד"הכנף" לגלויי לן שלא נלמד מסמיכות המקראות ששאר מינים פטורים, אלא שאינם פוטרים אלא במינם).
והשתא מבארינן הא דאמרינן "אף כל" לאתויי ציצית.
סלקא דעתך אמינא דסבירא לן כדרבא, קא משמע לן תנא "אף כל", לאתויי טלית, דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים (ויתורא ד"הכנף" קא משמע לן שתעשה שני חוטי לבן ושניים של תכלת דהיינו מין כנף, שסתם טלית היא בגד פשתן לבן).
אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: למאי דפירשה רב נחמן בר יצחק להא דתנא דבי רבי ישמעאל ד"אף כל" לאתויי ציצית - מאי שנא דלענין טומאה דמרבי שאר בגדים מקרא דכתיב "או בגד"? והרי הכא נמי גבי ציצית לימא לרבות שאר בגדים מקרא, דכתיב: "על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", דהא "אשר תכסה" ריבויא הוא, ונימא דמרבי שאר מיני בגדים.
ומבארינן: ההוא קאתי - לאתויי כסות של סומא הוא דאתא.
דתניא: כתיב (במדבר טו לט) "וראיתם אותו". וממעטינן פרט לכסות לילה, המיוחדת ללבישה רק בלילה, שאינו זמן ראיה 61 .
61. הרמב"ם פוטר מציצית כסות יום בלילה, (ולא כתב במפורש דין כסות לילה ביום). השולחן ערוך פסק (בדעת הרמב"ם) שלעולם ביום חייב, ולעולם בלילה פטור. הר"ן בקידושין סובר שרק כסות יום ביום חייב, אבל בשאר האופנים פטור. דעת הרא"ש שכסות יום בלילה חייב, וכסות לילה ביום פטור, אבל אם זוהי כסות המיוחדת ללילה, ומשתמש בה דרך ארעי גם ביום, חייבת. ומקשה החזון איש מדוע סדינים שישנים עליהם בלילה, וממשיכים לישן עליהם גם בבוקר אינם חייבים בציצית, הרי יש כאן השתמשות דרך ארעי ביום? ומבאר שכיון שאין רגילות להתחיל ולהשתמש בסדינים ביום, נחשב שימוש זה כארעי שפל ופטור.
אתה אומר פרט לכסות לילה, או אינו בא למעט אלא פרט לכסות סומא?
כשהוא אומר בקרא אחרינא: "אשר תכסה בה", הרי כסות סומא אמור. הא מה אני מקיים מאי דכתיב "וראיתם אותו"? - פרט לכסות לילה שאינה חייבת בציצית אלא כסות שלובש בזמן ראיה.
ומקשינן: ומה ראית לרבות כסות סומא, ולהוציא כסות לילה?
ומבארינן: מרבה אני כסות סומא, שישנה בראיה אצל אחרים שאינם סומים ויכולים לראותה. ומוציא אני מחיוב ציצית כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים (שהלילה אינו בראיה אצל כולם) 62 .
62. השפת אמת מקשה שאפשר לומר גם סברא הפוכה, ולרבות כסות לילה שישנו לכל הפחות בראיה של יום, אבל כסות של סומא אין שייכת בה כלל ראייה? אמנם לשיטות הפוסקים שסוברים שכסות לילה זוהי כסות המיוחדת רק ללילה בלבד, מיושבת הקושיא היטב שהרי ביום אין משתמשים בה ואם כן אין לה ראייה ביום, ונמצא שעדיף לדרוש סומא מלדרוש כסות לילה, שהרי ישנו בראיה אצל אחרים.
ופרכינן: ואימא קרא לאו לכסות סומא הוא דאתא, אלא לרבות שאר בגדים שאינם צמר ופשתים לחיוב ציצית?
ומבארינן: מסתברא, ד"אשר תכסה" מרבה כסות סומא. דמשום דקרא אשר קאי בפרשת צמר ופשתים (ד"גדילים תעשה לך", סמיך "ללא תלבש שעטנז") הרי הוא מרבה כסות סומא שהיא צמר ופשתים.
אבל מי נימא דקרא אשר קאי בצמר ופשתים - מרבה שאר בגדים!?
ולכן מרבינן כסות סומא, וממעטינן כסות לילה, ושאר בגדים.
אמר אביי: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס, אמרו דבר אחד, שדבר המיטמא בטומאת נגעים אין מסככין בו את הסוכה, אף שאינו מיטמא בטומאת מגע.
רבי שמעון בן אלעזר - היינו הא דאמרן לעיל (כו א) "כל היוצא מן העץ מסככין בו חוץ מפשתן", ומדלא קאמר חוץ מבגד פשתן, משמע שהפשתן אפילו אם הוא עדיין לא נטווה, כגון אונין של פשתן (שהן לשונות פשתן סרוק לפני הטוויה), אין מסככין בו, ואף שאינו מטמא בטומאת שרצים, מכיון שנטמא בטומאת נגעים.
סומכוס - דתניא: סומכוס אומר: סיככה לסוכה בטווי (חוטים טווים) הרי היא פסולה.
והטעם: מפני שמטמאה בטומאת נגעים, דכתיב: "או בשתי או בערב".
כמאן אמרה סומכוס להא דנטמא מיד משנטוה?
(פירוש אחר: כמאן? דאמר אף אונין מטמאין בנגעים).
ומבארינן: כי האי תנא. דתנן: חוטי שתי וערב מטמא בנגעים (חוט "השתי" הוא דק, וחוט הערב הוא עבה מאוד).
ומטמא מיד משעה שנטוה, דברי רבי מאיר.
ורבי יהודה אומר: חוט השתי, מיטמא רק משעה שישלה. כלומר, משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקין אותו בה כדי ללבנו.
ואילו חוט הערב, מיטמא מיד משנטווה.
והאונין של פשתן, אגודות מטוה של פשתן, לפני טוויתן לחוטים - משיתלבנו בתנור מקבלים טומאה (ובפשתן לא חילק בין שתי לערב, כיון שאין ניכר ביניהם ההבדל).
מתניתין:
כל דבר היוצא מן העץ שעשה ממנו פתילה - אין מדליקין בו נר של שבת, אלא פשתן, שמדליקין בו אף שנקרא עץ.
והמשנה משמיעה לנו דין דומה בדיני טומאת אהלים:
וכל דבר היוצא מן העץ, אם עשה ממנו אהל, והיה בתוכו מת - אינו מטמא טומאת אהלים, אין האהל עצמו נטמא (ואינו טעון טבילה) אלא רק הכלים שבתוכו 63 .
63. כתבו התוספות שכל אוהל שאינו מחובר לקרקע מקבל טומאה, ואוהל הקבוע בקרקע אינו מקבל טומאה, לבד אוהל מפשתן שמקבל טומאה אפילו במחובר לקרקע. ביאר החזון איש שאוהל תלוש נחשב כבגד ולכן שייך בו רק טומאת בגד ולא טומאת אוהל, והחידוש בפשתן הוא, שבעודו מחובר לקרקע יש בו גם טומאת אוהל. ונסתפק החזון איש אם הורס אוהל פשתן שנטמא, האם פרחה ממנו טומאת האוהל לגמרי כדין כלי טמא שנשבר, או שכיון שעדיין שם בגד עליו, נשאר בטומאתו.
אלא, מלבד, אהל העשוי מפשתן, שאף האהל עצמו נטמא, כדכתיב (במדבר יט יח) "והזה על האהל" 64 .
64. ראה בתוספות. הרמב"ם חולק וסובר שכל אוהל אפילו שאינו מחובר לקרקע אינו מטמא, ואפילו לא כבגד, לבד אוהל מפשתן שהוא מטמא בין במחובר ובין בתלוש. מבאר הגר"ח (סטנסיל, תיא) שכדי לקבל טומאה ככלי צריך שיהיה בו שם כלי ושיהיה גם מיוחד לתשמיש של כלי, ולכן באוהל של שאר בגדים סובר הרמב"ם שחסר כאן ביחוד הכלי לתשמיש של כלי, כי תשמיש של אוהל אינו נחשב כתשמיש כלי. אבל התוספות סברו שגם יחוד לאוהל נחשב כתשמיש של כלי.
גמרא:
והוינן בה: מנלן דפשתן איקרי עץ?
אמר מר זוטרא: דאמר קרא "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ". וקרי לפשתים עץ. שמע מינה.
שנינו במשנה: והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן.
והוינן בה: מנלן שמכל היוצא מן העץ רק אהל העשוי מפשתן נטמא?
אמר רבי אלעזר: גמר גזירה שווה "אהל - אהל" <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> ממשכן.