פרשני:בבלי:שבת סא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סא א

חברותא

והוינן בה: הא יש ברגלו מכה - נפיק. שמותר לו לצאת בסנדל יחיד.
ומסתפקינן: בהי מינייהו מרגליו נפיק בסנדל יחיד?
אמר רב הונא: באותה רגל שיש בה מכה נועל את סנדלו היחיד.
אלמא, קסבר רב הונא: סנדל - לשום צער עביד למנוע צער מרגליו, ולפיכך התירו לו לצאת באותה שיש בה מכה, שלא יחשדוהו חבריו שטוען בידו את הסנדל השני כי רואים שרגלו האחת יש בה מכה ולפיכך רק בה נועל סנדלו. וגם אין חשש שיבוא לשלוף סנדל יחיד זה כשיחייכו עליו חבריו, משום שימנע מלעשות כן מפני צער המכה.
וחייא בר רב אמר: באותה רגל שאין בה מכה נועל את סנדלו היחיד.
אלמא, קסבר חייא בר רב: סנדל לשום תענוג עביד,  98  וזו שיש בה מכה - מכתה מוכחת עליה שאינו נועל בה סנדל, לפי שהמכה מונעתו מלנעול סנדל עליה. ולא יחשדוהו שסנדלו השני טעון בידיו, וגם לא יחייכו עליו.

 98.  הרמב"ן במלחמות מביא יש מפרשים שהמחלוקת בין רב הונא לחייא בר רב היא - האם מותר לנעול את הסנדל היחיד גם על הרגל שיש בה מכה, או שמותר דוקא ברגל שאין בה מכה, וכולם מודים שברגל שאין בה מכה מותר. והסיבה לכך - שחייא בר רב סובר שסנדל נחשב למלבוש (ואינו משא) רק משום שהוא עשוי לתענוג אבל כשכל מטרתו היא למנוע צער אסור, ואם יש לו מכה ברגל אחת והוא יוצא כשרגלו הבריאה יחפה - מוכח שהוא נועל את הסנדל רק כדי למנוע צער מהמכה ואסור. והרי"ף והרמב"ם ושו"ע (שא, ז) פסקו שיצא בסנדל יחיד על הרגל שאין בה מכה, והבעל המאור תמה מדוע פסקו לא כמו רב הונא? והמלחמות כתב שהיתה לרי"ף קבלה לפסוק כך, או שהוא מפרש כמו המפרשים הנ"ל שכולם מודים שמותר לנעול סנדל יחיד על הרגל שאין בה מכה ופסק ככולי עלמא. וראה ביאור הלכה (שם) שראוי להחמיר ולא לצאת בסנדל יחיד בכלל, משום שמהירושלמי נראה שהלכה כרב הונא. (ראה ביאור הגר"א שם).
ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב הונא שאמר באותה שיש בה מכה התירו לנעול את סנדלו היחיד.
ולמדנו זאת ממעשה דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: הב לי מסנאי, תן לי את נעלי. יהב ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן סנדל דרגל ימין.
אמר ליה רבי יוחנן: כיון שצריך לנעול את של שמאל תחילה, אם כן כשהבאת לי סנדל של ימין לנעול שוב לא אנעל סנדל של שמאל  99 , ואצא בסנדל יחיד, ועשיתו לרגלי כאילו יש בה מכה ונועל בה בלבד.

 99.  מבואר שלפי רבי יוחנן שסובר שצריך לנעול את של שמאל תחילה, אם הביאו לו את של ימין קודם אסור לנעול אחר כך את של שמאל אלא ימתין עד שיביאו לו את של שמאל. וכך למד מכאן לדינא הארצות החיים הובא במשנה ברורה (או"ח ד, ז). אך הדרישה כתב שאף שרבי יוחנן הקפיד להמתין או שלא לנעול אחר כך את של שמאל, אבל אנו לא פוסקים כך לדינא אלא ירא שמים יצא ידי שתיהן (כדלהלן בגמרא), וכרב כהנא שאין לטרוח ולהקפיד כל כך על הקדמת הימין או השמאל, וראה להלן.
והבינה הגמרא שכוונת רבי יוחנן שאמר "עשיתו מכה" - לרגל שנועל בה, התכון. ומוכח שהוא סובר כרב הונא, שברגל שיש בה מכה נועלים את הסנדל היחיד.
ודחינן: אין ראיה מדברי רבי יוחנן, כי ודילמא רבי יוחנן כחייא בר רב סבירא ליה, שנועלים את הסנדל היחיד ברגל הבריאה והכי קאמר רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: עשית את רגל של שמאל כרגל שיש בה מכה שלא אנעל עליה את סנדלי.
ומה שסובר רבי יוחנן שנועל את של שמאל תחילה ואחר כך של ימין, אזדא רבי יוחנן לטעמיה.
דאמר רבי יוחנן: סדר נעילת נעליו היא כתפילין כך מנעלים: מה תפילין בשמאל ידיו - אף מנעלין בשמאל רגליו נועל תחילה. לפי ששמאל היא חשובה מכח הנחת תפילין שהיא בשמאל  100 .

 100.  המאירי מפרש את השייכות של נעילת נעל לתפילין, שראוי ללבוש ולנעול בסדר מסוים - או להקדים את הימין כדי להזכיר שראוי להחשיב ולהקדים את דרך הימין (היותר טובה) ולחלק כבוד למי שהוא הולך דרך ימין, או להקדים את השמאל כתפילין להזכיר את התפילין שהוא יסוד האמונה והייחוד, (ולמסקנא שרק בקשירת הנעל יש להקדים את השמאל, אפשר לומר שהקשירה היא המעשה שדומה לתפילין ומזכירה אותם. וראה להלן טעם נוסף)
מיתיבי להקשות על שיטת רבי יוחנן, ששנינו בברייתא: כשהוא נועל מנעליו, נועל את של ימין תחילה ואחר כך נועל את של רגל שמאל.
אמר רב יוסף: השתא דתניא הכי להקדים נעילת ימין לשמאל ואמר רבי יוחנן הכי להיפך להקדים נעילת שמאל לימין, הלכתא: דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד  101 .

 101.  ופירשו התוספות שרבי יוחנן לא חולק על הברייתא אלא יש מקום להקדמת הימין מפני שהחשיבתו תורה למתן דמים בבהן יד ורגל ימין וכן למצות חליצה, ויש מקום להקדים את שמאל כמצות תפילין. אבל מהקפדת רבי יוחנן על רב שמן בר אבא למדנו שצריך תמיד להקדים את אותו צד ולא לעשות פעם כך ופעם כך. וראה מהרש" א.
אמר ליה אביי: מנין לנו שכל הקדמה שהוא רוצה יכול לעשות, או כברייתא או כרבי יוחנן?
דילמא רבי יוחנן הא מתניתא הסוברת שצריך להקדים ימין לשמאל לא הוה שמיע ליה. ואי הוה שמיע ליה שמפורש בברייתא שלא כדבריו הוה הדר ביה.
ועוד יש להקשות: שמא האמת להיפך, ואי נמי שאפשר שבאמת שמיע ליה לרבי יוחנן דתניא בברייתא שלא כדבריו, אלא וקסבר אין הלכה כאותה משנה? (ברייתא)  102 xxx

 102.  לא פירשה הגמרא מדוע הוא סובר שאין הלכה כברייתא שאין עליה מחלוקת? והביאור הגר"א (ב, ד) כתב שהגמרא אמרה זאת לרווחא דמילתא, ומהתוספות נראה שהוא סובר שכונת הברייתא לומר שאפשר להקדים (באופן קבוע) את הימין. ורבי אלעזר משה הורביץ מפרש שהוא סובר שדין זה תלוי במחלוקת בברייתא במנחות (לז, א) מנין לומדים שמניחים תפילין בשמאל, שאם דרשו זאת מ"וקשרתם לאות על ידכה" יד כהה - למדנו שהחשיבה התורה את יד שמאל, אבל הברייתא סוברת כמו מאן דאמר שדורשים זאת מ"וקשרתם" - דרך קשירה, דהיינו שיקשור ביד ימין על יד שמאל, ואם כן לא החשיבה התורה את יד שמאל אלא אדרבה מפני חשיבות הקשירה בימין מניחים את התפילין על יד שמאל, ולכן יש להקדים את הימין. ורבי יוחנן פסק כתנא קמא שדרשו מיד כהה ולכן אין הלכה כמו הברייתא.
אמר רב נחמן בר יצחק: ירא שמים יוצא ידי שתיהן גם דעת הברייתא וגם דעת רבי יוחנן.
ומנו מיהו הירא שמים שעשה כן? מר בריה דרבנא.
היכי עביד לצאת ידי שתיהן?
סיים דימיניה נעל של ימין תחילה כדתניא בברייתא, ולא קטר לא קשר את המנעל. וסיים דשמאליה נעל של שמאל. וקטר קשר מנעל של שמאל. והדר קטר חזר וקשר מנעל דימיניה  103 .

 103.  ופירשו התוספות שבכך הוא מיישב את סתירת הברייתא לרבי יוחנן, שכל מעלת השמאל היא רק בקשירה, ובמה שהוא קושר את שמאל תחילה הוא יצא ידי חובת הדין של רבי יוחנן להקדים את של שמאל, ראה בית יוסף (ד). והוסיפו התוספות שלפי זה בנעל שאין בה קשירה צריך להקדים את הימין תחילה. וכן פסק הרמ"א (או"ח ב, ד). וכתב הלבוש (ורבי עקיבא איגר בשם עמק המלך) הסבר נוסף מדוע קשירת הנעל היא דומה לתפילין, משום שאמרו בגמרא חולין (פט, א) שבשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בניו לרצועות של תפילין, ולכן סדר קשירת הנעל הוא כמו קשירת התפילין. וכתב הארצות החיים שמטעם זה (של הלבוש) למדנו שבאנפילאות של בד (או לבד) אין להקדים את של שמאל שאינם נחשבים נעל, (הובא במשנה ברורה ד, ו) ובשו"ע הרב חולק.
אמר רב אשי: חזינא לרב כהנא דלא קפיד, לפעמים היה נועל של שמאל תחלה, ולפעמים היה נועל של ימין תחלה  104 .

 104.  הבית יוסף כתב שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה לגמרי שהם פוסקים כרב כהנא שסובר שאין להקפיד על כך, וסוברים שמותר לעשות פעם כך ופעם כך (ולא סוברים כהתוספות שתמיד יקדים צד מסוים. וראה ב"ח שם).
תנו רבנן: כשהוא נועל מנעליו, נועל של ימין תחלה ואחר כך נועל של שמאל. כשהוא חולץ מנעליו, חולץ של שמאל תחלה ואחר כך חולץ של ימין. וזהו כבודו של ימין, שחולצו באחרונה.
וכן מהלכות כבוד צד ימין: כשהוא רוחץ את גופו, רוחץ של ימין תחילה ואחר כך רוחץ של שמאל.
וכן כשהוא סך את גופו, סך של ימין תחלה ואחר כך סך של שמאל.
והרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה לפני כל האיברים מפני שהוא מלך על כל איבריו.
שנינו במשנה: ולא יצא בשבת בתפילין.
אמר רב ספרא: לא תימא משנתינו אליבא דמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא  105 . אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא לא יצא כשהן מונחות עליו, גזירה דילמא יצטרך להורידם מראשו, כגון אם נזקק לנקביו  106 , ואתי לאיתויי כשהן בידו ארבע אמות ברשות הרבים.

 105.  האחרונים דנו האם הכונה שבשבת אסור להניח תפילין, או שפטור ממצות תפילין. והנידון הוא (בסימן שח, ד) לגבי אם הם מוקצה בשבת, והאריך בזה השאגת אריה (מא) וכתב שזה תלוי במחלוקת תנאים במנחות (לו, ב) מנין דרשו ששבת לאו זמן תפילין - אם מהפסוק "מימים ימימה" דרשינן גם איסור וכן דעת הרמב"ם (תפילין ד, י), ואם דרשו זאת מהפסוק "לך לאות" ושבת היא עצמה אות, אינו איסור אלא פטור. (וראה ביאור הלכה סימן לא) וכן מבואר בביאור הגר"א שא, ז. אלא שנחלקו בביאור הגמרא כאן - הגר"א כתב שהסוגיא מדברת למאן דאמר ששבת לאו זמן תפילין והיינו שאסור להניח תפילין בשבת. והשאגת אריה כתב שהגמרא כאן מדברת על הפטור מהנחת תפילין בשבת ולא על האיסור. ויבואר להלן.   106.  רש"י. אבל התוספות גורסים דילמא מיפסקי ואתי לאתויינהו, והיינו שהחשש הוא שיקרעו רצועות התפילין ויבא לטלטלם ברשות הרבים. והקשו התוספות על גירסתם מדוע צריך לחשוש שיקרעו הרצועות והרי יש חשש שיורידם כשיצטרך להפנות שאסור להכנס עם תפילין לבית הכסא? ותירצו שהגמרא נקטה את החשש שיקרעו כדי לאסור לצאת בתפילין של יד שמותר להכנס עמם לבית הכסא. והסיבה שהאיסור להכנס עם תפילין לבית הכסא נאמר רק על תפילין של ראש, כתבו התוספות משום שהם מכוסים ורק השין שבחוץ בתפילין של ראש יש לו קדושת שם, וזה לשיטתם להלן (סב, א) שלצורת היוד והד' שברצועות אין קדושת שם, אבל יש חולקים ראה להלן. והתוספות במנחות (לה, ב) מסתפקים אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לבית הכסא (קבוע) והמגן אברהם (מג, א) נקט שאסור (ודחק את לשון השו"ע שם), וכן משמע מהשו"ע (שא, ז) שאוסר לצאת בתפילין בשבת שמא יצטרך להכנס לבית הכסא ואז צריך להסירם, ולא חילק בין של ראש ושל יד.
ואיכא דמתני לה את דברי רב ספרא אסיפא דמתניתין, דתנן: ואם יצא בהן אינו חייב חטאת, ועל כך אמר רב ספרא: לא תימא משנתינו אליבא דמאן דאמר שבת זמן תפילין הוא, ומשום כך אינו חייב חטאת כי זהו מלבושו שהולך בהם בזמן קיום מצותם, אלא אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אם יצא בהם אינו חייב חטאת. מאי טעמא? משום שדרך מלבוש עבידא ולא דרך משא  107 .

 107.  לכאורה נראה שאין מחלוקת בין הלשונות, שהרי במשנה כתוב שאסור לצאת בתפילין ואם יצא פטור, ושני הלשונות אומרים שהמשנה היא לכולי עלמא ומדוע הגמרא צריכה להביא את שתי הלשונות? ומבואר בתוספות יום טוב (ושפת אמת) שאם שבת לאו זמן תפילין מובן פשוט שלכך אסור לצאת בהם משום שהם כמו משא, ואם שבת זמן תפילין האיסור לצאת בהם הוא רק מחשש שיבא לטלטלם. וכמו כן סיבת הפטור מחטאת תלוי במחלוקת - אם שבת זמן תפילין פשוט שפטור משום שהם ממש כמלבוש, ואם שבת לאו זמן תפילין פטור רק משום שהוציאם בדרך לבישה ולא בדרך הוצאה. וראה בספר שבת של מי. אלא שהקשו מדוע הטור ושו"ע (שא, ז) כתבו שאסור לצאת בתפילין משום חשש שיטלטלם והרי הם פוסקים (בסימן כט ולא) ששבת לאו זמן תפילין ולהנ"ל צריך להיות אסור לצאת בהם משום שהם נחשבים משא? ובאמת הרמב"ם (יט, יד) מסביר רק מדוע היוצא בתפילין פטור מחטאת ומשמע שהאיסור פשוט מצד שנחשב כמשא. וראה תוספות חדשים (במשניות) ורבי עקיבא איגר (שם). ותירץ הגר"א (שא, ז) שהגמרא כאן מדברת אם שבת לאו זמן תפילין ואסור להניחם בשבת, ולכן פשוט שהם משא ואסור לצאת בהם וכך פוסק הרמב"ם, אבל הטור ושו"ע סוברים שאף שאין מצות תפילין בשבת אבל מותר להניחם ולכן אינם משא אלא כמלבוש, ולכן כתבו שאסור לצאת בהם רק מחמת חשש שמא יטלטלם. אולם השאגת אריה (מא) סובר להיפך שאם אסור להניח תפילין בשבת בודאי שאם יצא בהם חייב חטאת כסברת רש"י בעירובין (צה, ב) שהאיסור להניח תפילין מחשיב אותם כמשא מדאורייתא, וכל הסוגיא כאן מדובר רק אם בשבת פטורים מתפילין. וראה לעיל במשנה (ס, א) שהמנחת חינוך (שיג, יד) כתב את סברת השאגת אריה (הנ"ל) לגבי מי שיוצא ביום כיפור עם סנדל (האסור בנעילה מדרבנן) שיהא חייב חטאת משום שהאיסור מחשיבו למשא. והאחרונים תמהו שמפורש במשנה שאסור לצאת בכמה דברים ופטורים מחטאת? והחילוק מסברת רש"י בתפילין למשנתנו - ביארו האחרונים שבמלבוש ותכשיט אין דרך הוצאה בכך ואפילו כשאסור לצאת בו פטור, אבל תפילין אינם מלבוש ומניחם (ונושאם) רק למצוה - ואם אסור להניחם הם משא ממש וחייבים. (ותפילין עצמם פטור, משום שהמשנה סוברת שמותר להניחם בשבת כמו שכתב השאגת אריה).
שנינו במתניתין: ולא יצא בקמיע - בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא: לא תימא מומחה שאמרו במשנתנו עד דמומחה גברא שעשה את הקמיע, על ידי שקמיעותיו הוכחו שהן טובות ג' פעמים, ומומחה גם הקמיע הזה עצמו, שהוא הועיל לשלושה אנשים.
אלא, כיון דמומחה גברא, שכתב את הקמיע,, על ידי שכתב שלושה מיני קמיעות לשלושה בני אדם והועילו לרפאות, אף על גב דלא מומחה קמיע הזה, אפשר לצאת בקמיעותיו  108 .

 108.  וכתבו התוספות שכל שכן שאם הומחה הקמיע ולא הומחה הכותב שמותר לצאת בו, ומשום שבגמרא מוכח שהמחאת הקמיע עדיפה וקובעת יותר מהמחאת הכותב. והגמרא להלן מבארת באיזה אופן נעשו הקמיעות עצמם מומחים, ובאיזה אופן רק הכותב נעשה למומחה, ומתי שניהם נעשו מומחין. ובאופן ששניהם נעשו מומחין לכאורה די במה שהכותב נעשה מומחה ולצורך מה צריך לקבוע שהקמיע עצמו גם מומחה? ביארו התוספות שיש בכך נפקא מינה באופן שהכותב איבד את חזקתו כגון שאחר כך הוא כתב שלש קמיעות והם לא הועילו, שמכאן ואילך קמיעותיו אינם מומחים אבל הקמיעות הקודמות עצמם נחשבות כקמיע מומחה ומותר לצאת בהם.
דיקא נמי ממתניתין, דקתני: ולא בקמיע בזמן שאינו מן הכותב המומחה. ולא קתני בזמן שאינו מומחה הקמיע עצמו. שמע מינה שדי בכך שיהיה האיש שעשה את הקמיע מומחה.
תנו רבנן: איזהו קמיע מומחה - כל שריפא ושנה ושלש, אפילו אדם אחד שנתרפא על ידו שלוש פעמים.
אחד קמיע של כתב שכתוב בו לחש ואחד קמיע של עיקרין העשוי מצמחים.
אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, מותר לצאת בו.
ולא דוקא אדם שנכפה פעם אחת כבר מחמת החולי (נכפה - חולי שאדם נופל מחמתו לארץ), אלא אפילו אם מטרת הקמיע כדי שלא יכפה בעתיד, שיש חולי זה במשפחתו ודואג על עצמו - מותר לצאת בו.
וקושר ומתיר את הקמיע  109  אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא יקשרנו  בשיר,

 109.  התוספות לעיל (נז, א) למדו מכאן שכל מה שמותר לצאת בו בשבת מותר גם להתירו ולקשור אותו ברשות הרבים ואין לחשוש שיטלטלנו. ומה שהברייתא הוצרכה לחדש זאת בקמיע יותר מאשר כל התכשיטים, משום שהיה אפשר לאסור זאת בקמיע שלא יראה שהוא אינו צריך אותו לרפואה (שהרי מתירו), וחידשה הברייתא שאפילו קמיע יכול להתירו ולקושרו.

דרשני המקוצר