פרשני:בבלי:שבת עו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת עו א

חברותא

אמר רבי אלעזר: הא מתניתין - דלא כרבי שמעון בן אלעזר.
דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל דבר שאינו כשר חשוב להצניעו, ואין מצניעין כמוהו. והוכשר לזה, לאדם אחד שהחשיבו והצניעו. ובא אחר והוציאו - נתחייב זה במחשבה של זה! שבגלל אותו אדם שהחשיבו והצניעו, חייבין כולם על הוצאתו.
ואילו מתניתין קתני שרק המצניעו חייב עליו, ואילו שאר בני אדם פטורין.
מתניתין:
המשנה מתחילה לבאר את השיעור של דברים שונים לענין חיוב הוצאה:
המוציא תבן, שיעורו הוא - כמלא פי פרה. כי תבן הוא מאכל פרה, ולפיכך שיערו בה, שאינו חייב עד שיוציא תבן כשיעור שהפרה יכולה למלא את פיה.
המוציא עצה, שהוא תבן של מיני קיטניות, שיעורו הוא - כמלא פי גמל. שהוא גדול יותר מפי פרה. אבל המוציא עצה כמלא פי פרה אינו חייב, לפי שאינה ראויה למאכל פרה.
המוציא עמיר, קש של שבלים (עיין תוס' ריש פרק כירה ההבדל בין קש לתבן) - כמלא פי טלה, שהוא גדול יותר מפי הגדי (דלהלן). כי העמיר אינו ראוי למאכל הגדי, ולכן משערין בטלה.
עשבים, שהם רכים יותר, וראויים בין לטלה ובין לגדי, חייבים עליהם אפילו בשיעור הקטן של כמלא פי גדי.
עלי שום ועלי בצלים, אם הם לחים שראויים רק למאכל אדם  1  שיעורם - כגרוגרת (תאנה יבשה). שכך הוא השיעור של כל מאכל אדם לכל מלאכות שבת.

 1.  רש"י. והריטב"א מפרש דלחים חזי נמי לגדי, ומכל מקום משערינן באדם, לפי שכל דבר הראוי לאדם ולבהמה משערינן באדם ואפילו לקולא, כיון ששכיח יותר להאכילו לאדם (וצ"ל לשיטתו דיבשים ראויים רק לגדי).
ואם הם יבשים, שראויים אף למאכל גדי שיעורם - כמלא פי הגדי שהוא פחות מכגרוגרת.
וכל אלו, אין מצטרפין זה עם זה לשיעור שלם. כגון, אם הוציא תבן פחות ממלא פי פרה והעצה משלימה את השיעור החסר, אינו חייב, מפני שלא שוו בשיעוריהן.
ובגמרא מבואר שרק העצה, ששיעורה גדול מהתבן, אינה מצטרפת להשלים לתבן לשיעור מלא פי פרה. אבל להיפך, התבן, ששיעורו קטן מהעצה, משלים לעצה לשיעור מלא פי גמל.
גמרא:
ומבארינן: מאי עצה?
אמר רב יהודה: תבן של מיני קטניות.
כי אתא רב דימי אמר: נחלקו אמוראי באדם המוציא תבן כמלא פי פרה, על מנת להאכילו לגמל. ששיעור זה אינו מספיק למלאות את פי הגמל:
רבי יוחנן אמר: חייב.
ריש לקיש אמר: פטור.
באורתא, בערב, אמר רבי יוחנן הכי דחייב. אבל לצפרא בבוקר הדר ביה, חזר בו ממה שחייבו, ואמר שהוא פטור.
אמר רב יוסף: שפיר עבד רבי יוחנן דהדר, שחזר בו ממה שחייבו. דהא לא חזי, לא ראוי השיעור הזה של מלא פי פרה לגמל.
אמר ליה אביי: אדרבה, כדמעיקרא, כמו שאמר רבי יוחנן תחילה שהוא חייב מסתברא. דהא חזי הכמות שהוציא לפרה. והרי הוא שיעור חשוב. ואף שהוציאו לצורך גמל לא נפקע שיעורו בשל כך! אלא, כי אתא רבין, אמר: המוציא תבן כמלא פי פרה לצורך גמל - דכולי עלמא לא פליגי דחייב. כי, כאמור, יש בו שיעור, והרי הוא בכלל "הכשר להצניע ומצניעין כמוהו".
כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, במוציא עצה כמלא פי פרה כדי להאכיל לפרה.
ואיפכא איתמר: רבי יוחנן אמר: פטור. ריש לקיש אומר: חייב.
ומבארינן: רבי יוחנן אמר פטור, כי העצה אינה ראויה לאכילת פרה אלא ע"י הדחק, ואכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ולכן אי אפשר לשער בשיעור של אכילת פרה, אעפ"י שהוציאה לצורך הפרה, אלא צריך לשער בשיעור אכילת גמל, שדרכו לאכול עצה, ובפחות מכמלא פי גמל פטור.  2 

 2.  ואפילו אם הצניעו לפני כן כדי להאכילו לפרה לא אמרינן דשיעורו בכל שהוא ככל מצניע, שזה דוקא אם דרך בני אדם להצניעו לאותו צורך שהוא הצניעו. אבל כאן אין מצניעין בשיעור כזה. שהרי אינו ראוי לא לפרה ולא לגמל, ובטלה דעתו אצל כל אדם. חי' הר"ן.
וריש לקיש אמר חייב, דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. הילכך, אעפ"י שאם הוציא את העצה בסתמא צריך שיעור של אכילת גמל כיון שעיקרה עומדת לגמל, אבל מאחר שהוציאה לצורך פרה די באכילת פרה, שהרי נאכלת ע"י הדחק לפרה.
שנינו במשנה: עמיר כמלא פי טלה.
ומקשינן: והתניא: עמיר כגרוגרת? ומתרצינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא. שמלא פי טלה הוא כגרוגרת.  3 

 3.  והא דנקט כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת, משום דבעי לאשמעינן למה נתנו חכמים שיעור זה הואיל והוא מאכל הטלה. תוד"ה אידי.
שנינו במשנה: עלי שום ועלי בצלים, לחים - כגרוגרת, ויבשים - כמלא פי הגדי,, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן.
אמר רבי יוסי בר חנינא: אין מצטרפין לחמור שבהן. דבר אשר שיעורו גדול, שהוא הקל, אינו מצטרף להשלים את החמור, דהיינו את מי ששיעורו קטן ממנו, שהרי הוא (הקל) פחות חשוב ממנו.
כגון, העצה אינה מצטרפת עם התבן להשלים למלא פי פרה.
אבל מצטרפין לקל שבהן. שהדבר החמור, אשר הוא חשוב יותר, מצטרף להשלים את הקל, החשוב פחות.
וכגון, התבן החמור מצטרף עם העצה הקל להשלים למלא פי גמל.
והוינן בה: וכי כל הדברים דלא שוו בשיעורייהו - מי מצטרפין כלל? והרי אפילו חמור לקל לא מצטרפים היכא שאינם שווים בשיעורם?!
והראיה: והתנן במסכת כלים:
הבגד - מטמא טומאת מדרס כשיש בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, שאז הוא ראוי למשכב, אם יחדו למשכב ושכב עליו הזב הרי הוא נעשה אב הטומאה משום טומאת מדרס (ובפחות מזה אין בו אלא טומאת מגע, כל שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות).
והשק, שעשוי מנוצה של עזים - שיעורו לטמא (בין טומאת מדרס ובין כל טומאה אחרת, וכן כל השנויים להלן), בארבעה על ארבעה טפחים.
והעור - בחמשה על חמשה.
והמפץ אריג עשוי מקנים - בששה על ששה.
ותני עלה: הבגד ששיעורו בשלשה טפחים והשק ששיעורו בארבעה מצטרפין. שהבגד משלים את שיעור השק, שאם יש משניהם יחד ארבעה טפחים, הוא מקבל טומאה (ולא להיפוך, שהשק אינו מצטרף להשלים לבגד לשלשה טפחים, שרק החמור מצטרף לקל ולא הקל לחמור).
וכמו כן השק והעור, וכן העור והמפץ - מצטרפין זה עם זה.
ודוקא בסדר האמור, כיון שהם דומים במהותם וראויים להתחבר זה עם זה. אבל הבגד והעור והשק והמפץ אינם מצטרפין זה עם זה, לפי שאינם ראויים להתחבר יחד, והמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם.
ואמר רבי שמעון: מה טעם מצטרפין?  4  משום דראויין ליטמא מושב. שאם קיצץ משנים (כסדר האמור) וחיברם יחד כדי לעשות מהם טלאי למרדעת החמור, הרי חתיכה זו מקבלת טומאת מדרס אם יש בה טפח על טפח, כאילו היה מכל מין בלבד טפח על טפח (שזהו השיעור ביחדו לטלאי).

 4.  לענין טומאת מדרס לא צריך טעם למה מצטרפין, שהרי כיון שחיברן יחד וראוי לישב עליו דין הוא שיקבל טומאת מדרס, ככל דבר המיוחד לישיבה. דהא אפילו גוש שאור שיחדו לישיבה טמא מדרס. אלא, שאלת רבי שמעון היא לענין טומאת מת, וקאי אשק ועור, שבהם השיעור האמור במשנה הוא נמי לענין שאר טומאות והיכא דלא יחדן למדרס, ועל זה קבעי למה מצטרפין. תוס' ד"ה ואמר.
וטעמו של דבר, כיון שאנשים אינם מקפידים בכך שהטלאי מורכב משני מינים. ומאחר שמצינו ששני מינים משמשים יחד לאותה מטרה, לכן הם מצטרפים לטומאת מדרס (עפ"י מהר"ם).  5 

 5.  הקשו בתוס' ד"ה הואיל, למה צריך להביא ראיה על כך שיש להם שימוש ביחד? והרי כאן גופא הם ראויים יחד למדרס, שהרי לכן נקט דוקא בסדר הזה דבגד ושק, ושק עור, לפי שהן ראויין להתחבר יחד ולשמש למדרס, ובמה עדיף צירוף לגבי טלאי מצירוף לגבי מדרס? וביארו כונת רבי שמעון באופן אחר: שהואיל ולענין טומאת מושב שוים כולן בשיעוריהן, דהיינו שאם יקצע מכל אחד מהם בנפרד כדי לעשות טלאי למרדעת חמור יהא שיעורו בטפח, הילכך אעפ"י שכאן לגבי טומאת מת (עיין הערה קודמת לדעת תוס' דהכא מיירי לענין טומאת מת) אין שיעוריהן שוין, מכל מקום הם מצטרפין, כיון שמצינו במקום אחד ששיעורן שוה. וכן הא דקאמר רבא דהכא נמי חזי לדוגמא, היינו שמצינו במקום אחד ששיעורן שוה, שכל אחד מהם אם הצניעו לדוגמא חייב עליו בכל שהוא. וכדתנן בריש פרק המצניע. הילכך, מצטרפין אפילו במקום שאינם שוים בשיעורם.
ודייקינן: טעמא דמצטרפין, משום דראויין ליטמא ביחד מושב. שיכולים לשמש ביחד כמרדעת לחמור הטמאה בטומאת מושב.
אבל אם אין ראוי ליטמא ביחד בטומאת מושב, כלומר, לולי הטעם הזה, לא היו מצטרפין, ואפילו לא חמור לקל.
ואם כן, כיצד אמר רבי יוסי בר חנינא לענין שבת דמצטרפין?  6 

 6.  הקושיא היא מצירוף של עלי שום לחים ויבשים שאינם משמשים ביחד. דיבשים לא חזי לאדם, ולחים הואיל וראויים לאדם הרי הם עומדים לכך, וכאילו אין ראויים לבהמה. חי' הר"ן (אבל משאר המנויים במשנתנו לא קשיא. שכולם ראויים ביחד לצורך איזו בהמה).

דרשני המקוצר