פרשני:בבלי:עירובין לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין לא ב

חברותא

וכן מאכילין גם את האכסניא (חיילות מלכי ישראל שמטילין את מזונותיהם על בני העיר) דמאי, דהוו להו כעניים, שהרי אינן בבתיהן.
אמר רב הונא: תנא בברייתא:
בית שמאי אומרים: אין מאכילים את העניים דמאי.
ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי.
שנינו במשנה: מערבין במעשר ראשון שנטלה תרומתו:
ותמהינן: פשיטא?!
ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא במעשר ראשון שלא ניטלה ממנו אלא "תרומתו" שהיא תרומת מעשר, אבל לא ניטלה התרומה הגדולה.
שמן הדין מפרישים מן התבואה תרומה גדולה תחילה, ד"ראשית" קרייה רחמנא לתרומה גדולה.
ואם הפריש מעשר ראשון תחילה, צריך ליטול מן המעשר הראשון תרומה גדולה.
אלא, הכא מיירי כגון שהערים הלוי על הכהן והקדימו לקחת את המעשר הראשון לפני שבא הכהן לקבל את התרומה הגדולה.
והיה זה כשהיתה התבואה עדיין בשבלין (שלא נתמרחה עדיין בכרי, שהוא גמר מלאכת התבואה. כי רק לאחר מירוח נעשית התבואה "טבולה" לתרומה).
וקא משמע לו מתניתין: כיון דבשבלים הקדימו - אין המעשר שקיבל הלוי חייב בתרומה גדולה.
וכדרבי אבהו אמר ריש לקיש.
דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו - לוי לכהן - לקחתו כשהיתה עדיין התבואה בשבלין - פטור מתרומה גדולה!
שנאמר "והרמותם ממנו (מן המעשר) תרומת ד', מעשר מן המעשר"
ולשון הכתוב מיותר הוא, דמצי למיכתב "והרמתם ממנו תרומת ד' - מעשר".
אלא בא הכתוב ללמד: דוקא "מעשר" מן המעשר אמרתי לך להפריש.
והיינו, אם הפריש תחילה תרומה גדולה כדין - שוב אין לו להפריש מן המעשר, אלא תרומת מעשר. ולא יפריש גם תרומה גדולה וגם תרומת מעשר מן המעשר.
אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי - דהכי דרשת קרא - אפילו אם הקדימו ליתן לכהן את המעשר הראשון כשנתמרחה כבר התבואה בכרי, נמי נימא: אין מפרישין מן המעשר אלא תרומת מעשר, ולא שתי תרומות, תרומה גדולה ותרומת מעשר?!
אמר ליה אביי: עליך (בשבילך) אמר קרא אחרינא בענין הלויים: מכל (מעשרותיכם) (מתנותיכם, (על פי רש"י בחומש, וגליון ברכות מז ב, ותוספות כאן. ודלא כהב"ח) תרימו את כל תרומת ד'.
דמשמע "כל צד תרומה שבו - חייבים להפריש ממנו" (רש"י ברכות דף מז ב).
ומפרשינן: ומה ראית לדרוש כך?
כלומר: מהיכי תיתי לדרוש "מכל מתנותיכם" על כל מעשר ראשון שהקדימו בכרי?  51 

 51.  אמאי לא נימא: כשהקדימו בכרי יש חילוק בין הקדימו קודם ש"הוקבע" למעשר (כגון לפני "ראית פני הבית"), דפטור הוא מתרומה גדולה, וכמו בהקדימו בשבלין. ובין הקדימו הלוי אחר ש"הוקבע" למעשר, שחייב בתרומה גדולה (תוספות). אך רש"י מפרש כפשוטו! מנא לן לדרוש קרא דמחייב בתרומה גדולה על הקדימו בכרי, וקרא דפוטר על הקדימו בשבלין, אימא איפכא?! והתוספות תמהו על פירוש זה, דודאי לא מסתבר למידרש קראי בהיפוך. והריטב"א הסכים עם פירוש רש"י. ותירץ ששאל לו, משום דהוה משמע ליה דמגופיה דקרא מוכח דמיירי בהקדימו בכרי. ולהכי אמר: ומה ראית במקראות עצמן לומר כן. ובשפת אמת כתב: באמת איכא סברא למימר איפכא, ראה שם. וכן כתב גם הרש"ש.
ומשנינן: האי - שהקדימו אחר שנתמרח בכרי - אידגן ("נעשה דגן"), וכיון דאיקרי "דגן" חלה עליו רשות כהן תחלה, דכתיב בתרומה "ראשית דגנך" תתן לו.
והאי - כשהקדימו בשבלין - לא אידגן, ולא חלה עליו רשות כהן (לשון רש"י ברכות דף מז ב). ולפיכך מסתברא לפרש כן המקראות (ריטב"א).
שנינו במשנה: ומערבין במעשר שני והקדש שנפדו:
ותמהינן: פשיטא.
ומשנינן: לא צריכא להשמיענו, אלא היכא שנתן בפדיון רק את הקרן, ולא נתן את החומש, שחייבים הבעלים להוסיף כשפודין את שלהם.
וקא משמע לן תנא דמתניתין דאין החומש מעכב, אלא הותרו ההקדש והמעשר שני באכילה.
שנינו במשנה: אבל לא בטבל.
ותמהינן: פשיטא!
ומשנינן: לא צריכא להשמיענו, אלא שאין מערבין אפילו בטבל טבול - לתרומה ומעשר - מדרבנן בעלמא.
וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, שאינו "טבול" אלא מדרבנן.
שנינו במשנה: ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:
ותמהינן: פשיטא?! ומשנינן: לא צריכא להשמיענו, אלא היכא שהקדימו לוי לכהן ליטול מעשר, כשכבר נתמרחה התבואה בכרי, ונטלה ממנו תרומת מעשר מן המעשר, ולא ניטלה ממנו עדיין תרומה גדולה (והיינו "תרומתו" דמתניתין, וראה מה שכתבו תלמידי רבינו יונה בברכות שם).
מהו דתימא אפילו כשהקדימו הלוי לכהן אחר שנעשה כרי אין חייב הלוי בתרומה גדולה, וכדאמר ליה רב פפא לאביי לעיל: אי הכי, אפילו הקדימו בכרי נמי יהיה פטור מתרומה גדולה.
קא משמע לן מתניתין דחייב אף בתרומה. וכדשני ליה אביי: עליך אמר קרא "מכל מעשרותיכם ".
וכיון שכן, עדיין טבל הוא, ואין מערבין בו.
שנינו במשנה: ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו:
ותמהינן: פשיטא?!
ומשנינן: לא צריכא להשמיענו אלא כשפדאן, אבל לא פדאן כהלכתן.
מעשר שני - כגון שפדאו על גב אסימון (מעה בלי צורה) דלא מהני לפדיון, כיון דרחמנא אמר בפדיון מעשר שני "וצרת" הכסף בידך, ודרשינן: יפדנו על כסף שיש עליו צורה.
הקדש - כגון שחיללו על גב קרקע.
דרחמנא אמר - בפרשת הקדש קרקעות, כשפודין אותן הבעלים - "ונתן הכסף וקם לו"  52 .

 52.  כלומר: דכתיב "ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו" (ודרשינן להאי קרא בכלל (ויסף) ופרט (כסף) וכלל (והיה לו). ומה הפרט מפורש דבר המיטלטל, אף כל דבר המיטלטל, לאפוקי קרקעות. תוספות.
מתניתין:
השולח עירוב תחומין שלו ביד חרש שוטה וקטן, שאינם בני הקנאת שביתה (רש"י בגמרא).
או השולח עירובי תחומין ביד מי שאינו מודה בעירוב, דהיינו ביד כותי (כדמפרש בגמרא) - אינו עירוב  53 .

 53.  שכל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, ושמא שקר הוא מעיד כשאומר שהביאו שם במקום שצווה. ואפילו ימצא שם העירוב, שמא לא הניחו שם על מנת כן (רבינו יהונתן).
ואם אמר לאחר לקבלו ממנו (מן החרש שוטה וקטן, או הכותי) ולהניחו לשם עירוב, הרי זה עירוב.
כלומר: הרי זה סומך עליו שיניחנו לשם עירוב, ובגמרא מפרש לה.
גמרא:
ותמהינן: וכי קטן לא נעשה שליח להניח את העירוב?!
והאמר רב הונא: קטן גובה את העירוב של החצר מכל בני החצר, ומערב עבורם עירוב חצירות.
ומשנינן: לא קשיא:
כאן - במתניתין שאינו נעשה שליח - בעירובי תחומין.
כאן - דרב הונא - בעירובי חצירות  54 .

 54.  שהקטן יכול לגבות את העירוב מכל בני החצר וליתנם בבית אחד שבחצר, משום "דערובי רשותייהו בעלמא" הוא, הלכך ממילא מערב. ואף על גב דאין מעשה קטן כלום, לא איכפת לן, כדתנן לקמן "בעל הבית שהיה שותף עם שכניו - שלא לשם עירוב - אין צריך לערב". אבל עירובי תחומין "אקנויי שביתה" הוא, ולא אלים קטן לאקנויי (רש"י. וראה מה שכתבו התוספות והראשונים בזה.
שנינו במשנה: או ביד מי שאינו מודה בעירוב:
ומפרשינן: מאן (מי הוא שאינו מודה בעירוב)?
אמר רב חסדא: כותאי (כותים).
שנינו במשנה: ואם אמר לאחר לקבלו הימנו, הרי זה עירוב:
ותמהינן: וליחוש דילמא לא ממטי ליה (ונחוש שמא לא יביאנו הקטן או הכותי לידי אותו אחר)?! ומשנינן: כדאמר רב חסדא (דמייתינן בסמוך), דמיירי בעומד ורואהו.
הכא נמי בעומד המשלח ורואהו לקטן או לכותי כשהוא מוליך את העירוב לאחר.
ואכתי תמהינן: וליחוש, דילמא אותו אחר לא שקיל מיניה (לא יקח את העירוב מן השליח המביא אליו), ואף על גב שהבטיחו  55 .

 55.  וביארו התוספות: הניחא כששילח ביד פיקח וסמך עליו, ודאי סמכינן על השליח שיעשה שליחותו, וכדמשמע במתניתין, דרק ביד חרש שוטה וקטן לא מהני, הא ביד פיקח שפיר דמי. אבל כאן, שלא סמך על אותו פיקח בכל השליחות, ממנע אותו שליח ולא עביד שליחותו.
ומשנינן: כדאמר רב יחיאל - ומייתינן ליה בסמוך - חזקה שליח עושה שליחותו.
הכא נמי: חזקה שליח עושה שליחותו.
והשתא מפרשינן: והיכא איתמר דרב חסדא ורב יחיאל?
אהא - אתמר להו!
דתניא: נתנו - לעירוב תחומין שלו - לפיל מלומד והוליכו, או לקוף מלומד והוליכו - אין זה עירוב  56 .

 56.  ראה בריטב"א שביאר מאי קא משמע לן בזה.
ואם אמר לאחר לקבלו הימנו (מן הפיל או הקוף) - הרי זה עירוב.
והוינן בה: ודילמא לא ממטי ליה - הפיל והקוף - לאותו אחר?!
ועלה אמר רב חסדא: בעומד ורואהו. ואכתי הוינן בה: ודילמא לא מקבל ליה מיניה אותו אחר?!
ועלה אמר רב יחיאל: חזקה שליח עושה שליחותו.
אמר רב נחמן: בשל תורה אין סומכין על "חזקה שליח עושה שליחותו", היכא דהוי לקולא, ריטב"א, עד שרואים שעושה את אשר נשתלח לו.

דרשני המקוצר