פרשני:בבלי:עירובין פז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אבל הכא, הא מיירי ברשויות דרבנן.
כלומר: הכרמלית (אמת המים) אינה רשות אחרת לענין הוצאה ממנה לרשות היחיד, אלא מדרבנן. ולא גזרו היכא דמיתעבדא איסורא דרך מקום פטור.
ותמהינן עלה: והא רבי יוחנן שאסר להחליף ברשויות דאורייתא דרך מקום פטור (כדאמרן), ברשויות דרבנן מרשותו של זה לרשותו של זה נמי אמר שאסור להוציא מזה לזה דרך מקום פטור. 44
44. כלומר: רשות שעומדת בין שתי רשויות של שני בני אדם, שאין לה תורת "רשות" בפני עצמה, ובטילה לשתי הרשויות שבצדיה, ואף היא נקראת "מקום פטור".
ותיקשי: מאי שנא כרמלית ורשות היחיד, דאמרת מותר להחליף?!
והיכן אמרה?
דתנן (לעיל דף עו ב): כותל שהיה עומד בין שתי חצירות של שני בני אדם, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים, (והוא הדין פחות מרוחב ארבעה, ומשום סיפא נקט לה) מערבין שנים, ואין מערבין אחד לטלטל מזו לזו, שהרי מחיצה בלא פתח ביניהן.
היו בראשו של כותל פירות - אלו שבחצר אחת עולין אליו מכאן ואוכלין, ואלו שבחצר שניה עולין מכאן ואוכלין (ובלבד שלא יורידו למטה, שהרי זה מוציא מרשות משותפת לשניהם אל חצר של יחיד ומשם לביתו).
נפרץ הכותל שביניהן עד עשר אמות שתורת "פתח" עליו, מערבין שנים אם ירצו.
ואם רצו מערבין אחד, מפני שהוא כפתח
אבל נפרץ הכותל יותר מכאן (מעשר אמות) אוסרין זה על זה, ומערבין אחד ואין מערבין שנים.
והוינן בה בגמרא לעיל דף עו: אין בו בכותל רוחב ארבעה טפחים - מאי דיניה דכותל?
ואמרינן עלה התם:
אמר רב: אויר שתי רשויות שולטת בו, ולא יזיז בו אפילו כמלא נימא. 45
45. ביאור דברי ושיטת רב נתבארו לעיל במקומם בארוכה.
ורבי יוחנן אמר: מקום פטור הוא הכותל, ובטל לכאן ולכאן.
ולפיכך: אלו מעלין מכאן פירות ואוכלין, ואלו מעלין מכאן פירות ואוכלין, ואין חוששין להוצאה מרשות לרשות. (וראה מה שנוסף לעיל - במקומו - בזה).
ואמרינן עלה התם:
ואזדא רבי יוחנן - דאמר אלו "מעלין", דמשמע: אבל לאיחלופי לא - לטעמיה: דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה - מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו!
הרי חזינן דלרבי יוחנן אף ברשויות דרבנן אסור להחליף, וכדייק רבי יוחנן בלישניה, אלו "מעלין", וכדאמרן.
ותיקשי: היכי שרינן להחליף ברשויות דרבנן, ככרמלית?!
ומשנינן: ההיא מימרא דרבי יוחנן: "אלו מעלין מכאן ואוכלין" - זעירי הוא דאמרה משמיה דרבי יוחנן.
אבל רב דימי, דאמר לעיל משמיה דרבי יוחנן "אין כרמלית פחותה מארבעה", ומכח הך מימרא הוצרכנו לפרש את הברייתא ד"משלשל דלי", דקאי על "אגפיה, ולהחליף", ואשר מזה מוכח דשרינן להחליף ברשויות דרבנן - סבר דרבי יוחנן לא אסר להחליף אלא ברשויות דאורייתא, ולא ברשויות דרבנן.
והשתא מקשינן: ולזעירי, דסבר שלרבי יוחנן אסור להחליף אפילו ברשויות דרבנן, וכדאמר משמיה: אלו "מעלין" ולא "מחליפין" -
קשיא הא ברייתא ד"משלשל דלי" דעסיקנא ביה, היכי מפרש לה?
דהא לא מצי לפרושי "באגפיה, ולהחליף" שהרי אסור להחליף?! ומשנינן: זעירי - מוקים לה לברייתא ד"משלשל דלי", שחילקנו בה בין רחב שלשה לשלשה, ובין פחות מארבעה לארבעה באמת המים גופה וכדבעינן למימר לעיל.
אלא שהוקשה לן (וכדאיתא בגמרא לעיל), דלפום הך פירושא תיקשי: הא אמר רב דימי משמיה דרבי יוחנן: אין כרמלית פחותה מארבעה ו"לימא כתנאי אמרה לשמעתיה", (דהא להך פירושא, לרבנן יש כרמלית אף ברוחב שלשה).
ואמר לך זעירי: אין הכי נמי, ודרב דימי תנאי היא!
שנחלקו בה חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בברייתא ד"משלשל דלי".
ולחכמים יש כרמלית פחותה מארבעה (אלא שלדידיה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - גאון יעקב).
ומקשינן לזעירי דמפרש לברייתא דמיירי באמת המים גופה, וכיון שאין בה עצמה שיעור כרמלית - שלשה טפחים לרבנן, וארבעה טפחים לרבן שמעון בן גמליאל - אינה כרמלית:
הא "חורי רשות הרבים" כגון כותל הסמוך לרשות הרבים, ותוך עשרה טפחים מגובהו יש בו חור כלפי רשות הרבים, אפילו רחב ארבעה טפחים אינו כרמלית, אלא "כרשות הרבים דמו". ואם זרק ארבע אמות ברשות הרבים ונח באותו חור, חייב, דחשיב ליה הנחה ברשות הרבים. 46 והשתא תיקשי לזעירי: ותיהוי אמת המים שאין בה שיעור כרמלית כי "חורי כרמלית", שהרי יש בה שיעור כרמלית מחוץ לעיר, ותיתסר האמה כיון דמכרמלית אתיא, ואמאי מותר לשלשל אליה דלי כשאין בה שיעור?!
46. ראה שבת דף זב שנחלקו בזה אביי ורבא, ובגליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שם.
אביי בר אבין, ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו: אין דין "חורין" לכרמלית!
רב אשי משני ואמר: אפילו תימא יש חורין לכרמלית, הני מילי בסמוכה לכרמלית, כגון, חור הסמוך לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, בהא הוא דאמרינן שדין כרמלית לו כמו לקרפף, ואינו מקום פטור.
אבל הכא מיירי במופלגת, שאמת המים רחוקה (ארבעה טפחים - ריטב"א) מן המקום שיש בה כשיעור, וכי האי גוונא אינה בכלל חורי כרמלית.
רבינא אמר ומפרש פירוש אחר בעיקר הברייתא ד"משלשל דלי":
שיעור שלשה וארבעה שבברייתא לא קאי על אמת המים גופה (כזעירי), ולא על אגפיה (כדאמרינן אליבא דרב דימי).
אלא ברייתא מיירי, כגון דעבד לה למחיצה ניפקי (מעבר ליציאת וכניסת מים) אפומה דאמת המים.
כלומר: שלא עשה מחיצה שלימה בתוך אמת המים, אלא עשאה חלוקה לכל גובהה. והפרש יש בין שני חלקי המחיצה שמימין ומשמאל הכניסה לאמה, וכן ביציאה ממנה, ומשם נכנסים ויוצאים המים.
ואתי ברייתא למימר: לדעת חכמים, עד פירצה שלשה טפחים לית לן בה, כיון דאמרינן לבוד. ויותר משלשה טפחים, הוי פירצה, ואסור למלאות ממנה.
ואזדו רבנן לטעמייהו, דסברי בעלמא דאמרינן לבוד עד שלשה טפחים.
ורבן שמעון בן גמליאל - דאמר בברייתא, שעד פירצת ארבעה טפחים מותר לשלשל דלי ולמלאות - לטעמיה דסבר בעלמא, דאמרינן לבוד עד ארבעה טפחים.
מתניתין:
גזוזטרא (שני זיזין בולטין מן העלייה, וקובעין עליהם נסרים, מזה לזה. והיא גבוהה עשרה ורחבה הרבה, והיא רשות היחיד. רש"י לעיל דף פד ב), שהיא למעלה מן המים, שתחתיה נמצאים מי הים, והים עצמו הוא כרמלית - אין ממלאין מים הימנה (דרכה) בשבת, כיון שנמצא מכניס את המים מהים שהוא כרמלית אל הגזוזטרא שהיא רשות היחיד.
אלא אם כן עשו בגזוזטרא נקב ברוחב ארבעה על ארבעה טפחים, שדרכו משלשלים דלי וממלאים אותו במים.
ועשו לה מסביב לגזוזטרא או מסביב לנקב, וכפי שיתבאר להלן, מחיצה גבוהה עשרה טפחים.
שאז נחשבת המחיצה שסביב הגזוזטרא (או סביב הנקב) כמי שיורדת עד למטה מדין גוד אחית מחיצה.
ומחיצה שכזאת מועילה בין אם עשאוה מלמעלה, על משטח הגזוזטרא (ובלבד שתהא סביבות הנקב שיהא ניכר שמחיצה זו נעשית בשביל המים, שהרי "מחיצה תלויה" היא, ולא הקילו לסמוך עליה אלא כשניכר כי בשביל המים נעשית, וכפי שנתבאר במשניות לעיל, בבור שבין שתי חצירות ובאמת המים).
ובין אם עשאוה מחיצה התלויה מלמטה למשטח הגזוזטרא (בין שהיא סביבות הנקב, ובין שהיא סביבות הגזוזטרא, כיון שבין כך ובין כך ניכרת המחיצה שבשביל המים נעשית).
כיון שאנו אומרים: "גוד אחית מחיצתא", ונעשו המים שכנגד בין המחיצות, רשות היחיד. 47
47. נתבאר על פי תוספות וגאון יעקב, בהבנת רש"י .
וכן (רש"י לעיל דף פד ב לא גרס לה, ריטב"א) שתי גזוזטראות, זו למעלה מזו, בין שהיו זו כנגד זו, בין שהיתה האחת משוכה מחברתה עד ארבעה טפחים בקו ישר על פני רוחב הכותל (ואפילו היה האלכסון יותר מארבעה טפחים), ועשו מחיצה לעליונה כדין, ולא עשו לתחתונה, וזורקין בני תחתונה דלי שלהן ביום חול דרך העליונה - שתיהן אסורות למלאות אפילו דרך העליונה (וכל שכן שהתחתונה אסורה דרך נקב שלה, שהרי אין לה מחיצה, ונמצא ממלא מכרמלית לרשות היחיד), עד שיערבו בני שתי הגזוזטראות זו עם זו, כיון שבני התחתונה אוסרין על העליונה. 48
48. וכבר נזכרה משנה זו לעיל דף פד ב ופה א, וראה שם מה שנתבאר שם בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה שאין אפשרות למלאות מים מהים שלמטה מהגזוזטרא עד שיעשה לה מחיצה בגובה עשרה טפחים.
ואומרת הגמרא: מתניתין דסתמא קתני, ומשמע שחייב לעשות מחיצה על פני כל הימים ואפילו בימה של טבריה (תוספות. וראה בגאון יעקב) - דלא כחנניא בן עקביא, שמתיר שם בלא שיעשה מחיצות ממש (וכדלעיל בעמוד א)!
דתניא: חנניה בן עקביא אומר: גזוזטרא שעל הים שיש בה בקרקעיתה ארבע אמות על ארבע אמות שהן עשרים וארבעה טפחים על עשרים וארבעה טפחים, ויש בה כשיעור חלל ארבעה על ארבעה באמצעיתה, ויש בקרקעיתה גם עשרה טפחים כשיעור מחיצה מכל צד - חוקק בה באמצעיתה נקב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.
ואז אומרין על המשטח הנותר בגזוזטרא "כוף"!
שרואים את קרקעית הגזוזטרא כאילו היא נכפפת כלפי מטה ויוצרת מחיצה תלויה מסביב לנקב.
ומוסיפים גם לומר "גוד אחית" לאותה מחיצה דמיונית מכופפת, כאילו היא יורדת עד המים.
ואז הוא ממלא מים מן הים, ללא צורך בעשיית מחיצה ממשית מסביב.
וממילא, מתניתין דבעי מחיצות תלויות ממש - דלא כוותיה.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: לא התיר רבי חנניא בן עקביא, אלא בימה של טבריא בלבד, הואיל ויש לה אוגנים (שפה גבוהה), ועיירות וקרפיפות מקיפות אותה.
והייינו, שהכינרת אינה כרמלית גמורה, כיון שיש לה מחיצות מסביבה. אלא רק "דין כרמלית" יש לה מדרבנן, כיון שהיא מהווה מקום מוקף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. ולפיכך סגי לה בתקנה פורתא כזו, לומר באופן דמיוני "כוף", ואחר כך לומר בו "גוד אחית" (וכפי שנתבאר בעמוד א).
אבל בשאר מימות, שכרמלית גמורה הן, לא התיר רבי חנניא בן עקביא.
תנו רבנן: שלשה דברים התיר רבי חנניא בן עקביא לאנשי טבריא:
א. שיהיו ממלאין מים מגזוזטרא שעל הכינרת בשבת.
ב. ושיהיו טומנין פירותיהן בעצה (פסולת קיטניות) אף על פי שהטל עליהן, ואין חוששין שהוכשרו הפירות לקבלת טומאה על ידי הטל שעל ה"עצה" (כדין אוכל שבא עליו מים, שהוא מוכשר מעתה לקבל טומאה), וכדמפרש הגמרא ואזיל.
ג. ושיהיו מסתפגין באלונטית (מגבת) בשבת, כשיוצאין מבית המרחץ, ואין חוששין שמא יסחטנה, כדמפרש ואזיל.
ומפרשינן לה:
א. ממלאין מים מגזוזטרא בשבת - הא דאמרן.
ב. וטומנין בעצה - מאי היא? כלומר: למה התיר להם?
דתניא: אין המים מכשירין אוכלין לקבלת טומאה אלא אם כן ידעו הבעלים שבא עליהן מים, והוכשר הדבר בעיניהם. ולפיכך:
מי שהשכים קודם שנהיה יום להביא פסולת כדי להטמין בה את הפירות -
אם השכים בשביל שיש עליו טל קודם היום, שרוצה ונוח לו בטל שעליו, הרי הוא ב"כי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם".
ואם השכים לא בשביל הטל, אלא בשביל שלא יבטל ממלאכתו שעובד בה ביום, אינו ב"כי יותן".