פרשני:בבלי:עירובין צג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
א. סוכה שיש לה שתי דפנות, ובדופן שלישית אין בה אלא טפח, הרי זו סוכה כשירה.
ב. סיכך על גבי אכסדרה - מרפסת שאין לה גג, ויש לה שתי דפנות מקבילות במזרח ובמערב, והרי הסוכה עשויה כמבוי מפולש - שיש לה פצימין רחבין טפח (שני עמודים, עמוד בקצהו של כל דופן, אחד בצפון ואחד בדרום), להיות במקום דופן שלישית ודופן רביעית, הרי כשירה הסוכה.
ואילו הוסיף שתי מחיצות מקבילות בפנים הסוכה מעבר לפצימין, והשוה על ידי כך את פצימיה. כלומר: "הוציאן" מחוץ לסוכה שאינן נראין בה, הרי הסוכה פסולה.
נמצא, שגרמו המחיצות הנוספות לפסול את הסוכה!
אמר ליה אביי לרבא: לדידי (לשיטתי, לקמן דף צה א) אפילו השוה את פצימיה כשירה הסוכה, לפי שבסתם אכסדרה, תחובין קורות לאורכה ורחבה של הסוכה, וחשובין הן כ"פי" תקרה שיורד וסותם, והרי יש לה ארבע מחיצות (שסתם קורות מרובעות הן, ולא עגולות ויש להן "פה").
ולדידך, דסברת (דף צה א) דלא אמרינן באכסדרה "פי תקרה יורד וסותם" לעשותן דפנות לסוכה, כיון שלא נעשו לשם סוכה, נמי לא תיקשי: לפי שאין כאן "תוספת מחיצות" הגורמות לאיסור, אלא "סילוק מחיצות" היא, שעל ידי המחיצות הנוספות "נסתלקו" המחיצות הקודמות, ונסתלקו הפצימין שהן מחיצות הסוכה מתוכה של סוכה, ולפיכך נפסלה הסוכה.
אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?
והתניא: בית שחציו מקורה - קירוי ישר (שאינו עשוי באלכסון), ויש לו "פה" - וחציו אינו מקורה - אמרינן: "פי תקרה יורד וסותם", ויש מחיצה בין שני חצאי הבית.
ולפיכך: אם היו גפנים כאן, בחצי בית זה, מותר לזרוע כאן בחציו השני, ואפילו בתוך ארבע אמות, כיון שהמחיצה מפסקת.
ואילו השוה את קרויו שהאריך התקרה על פני כל הבית אסור לזרוע (אם אין בין הזרעים והכרם ארבע אמות), שהרי אין כאן "פי" תקרה שירד ויסתום.
והרי מחיצה לאיסור?!
אמר ליה אביי: התם, סילוק מחיצות הוא. שסילק "פי" התקרה, ולפיכך נפסלה הסוכה.
שלח ליה רבא לאביי, ביד רב שמעיה בר זעירא: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?
והתניא: יש במחיצות הכרם, שהן באות כדי להקל, ולגרום היתר. ויש שהן באות להחמיר ולגרום איסור!
כיצד להקל?
כרם הנטוע עד שהוא סמוך ודבוק לעיקר (יסוד) מחיצה, זורע מהעבר השני מעיקר מחיצה ואילך. שאילו אין שם מחיצה, מרחיק מן הכרם ארבע אמות וזורע רק לאחריהן.
וזה הוא מחיצות הכרם שהן באות להקל, שלא יצטרך להרחיק.
ולהחמיר כיצד?
היה משוך (רחוק) הכרם מן הכותל אפילו אחת עשרה אמה וכל שכן פחות, לא יביא זרע לשם (בין הכרם והכותל, ויתבאר הטעם לקמן).
שאילמלי אין מחיצה (כותל), מרחיק רק ארבע אמות מן הכרם, וזורע, וזוהי מחיצות הכרם להחמיר!
הרי חזינן בהדיא שיש מחיצות להחמיר ולאסור?!
אמר ליה אביי: וליטעמיך - שאתה מקשה מן הדין האמור - עד שאתה מקשה לי מברייתא, אותבן (ראוי לך להקשות עלי) ממתניתין, דאלימא לאקשויי מיניה טפי מברייתא!
דתנן: קרחת הכרם (כדמפרש ואזיל) -
בית שמאי אומרים: אם היתה רחבה עשרים וארבע אמות יכול לזרוע בתוכה. ובית הלל אומרים: די לה שתהא רחבה שש עשרה אמה!
מחול (סביבות) הכרם (וכדמפרש ואזיל) -
בית שמאי אומרים: אם היה בין הכרם לגדר שש עשרה אמה יכול לזרוע שם. ובית הלל אומרים: בשתים עשרה אמה סגי.
ומפרשת המשנה: ואיזו היא קרחת הכרם?
כרם הנטוע מארבעה צדדים שחרב (שאין נטוע) אמצעיתו (והוא הדין אם נטוע רק משני צידי הקרחת)!
וסברי בית הלל: אם אין שם שש עשרה אמה ברחבה, לא יביא זרע כלל לשם, משום שארבע אמות סמוך לכרם מכל צד, שהן מיועדות ל"עבודת הכרם" (מקום הנצרך למעבר בקר ועגלות בשעת בצירה ובשעת חרישה), הרי הן בטלות לכרם, וכזורע בתוך הכרם דמי.
ושיעור שדה בפני עצמה שלא תיבטל לכרם שבצדיה אף היא ארבע אמות שהן מקום חשוב, ולפיכך: אם לא נותר בקרחת (מלבד עבודת הכרם) שמונה אמות, מתבטל מחציתו של השדה שהוא פחות מארבע אמות אל הכרם שבצדו, ומחציתו לכרם שבאידך גיסא, ואסור לזרוע שם כלל, דהכל "כרם" מיקרי.
אבל היו שם שש עשרה אמה - נותן לו לכרם בכל צד, ארבע אמות כדי עבודתו של כרם שאינו זורע בו, וזורע את המותר.
ובית שמאי סברי: שיעור שדה שלא תיבטל לכרם שבצדיה הוא שמונה אמות, ולפיכך בעינן עשרים וארבע אמות. שהם: ארבע אמות לכל צד כדי עבודת הכרם, ושש עשרה אמה בינתיים, כדי שלא יתבטל חצי הקרחת שהוא פחות משמונה אמות לצד אחד, וחציו לצד שני. 42
42. ויש אומרים: טעמא דבית שמאי, שהן סוברים ששיעור "עבודת הכרם" שמונה אמות, ומודו לבית הלל דשיעור "שדה" ארבע אמות.
אי זו היא מחול הכרם? המקום הפנוי שבין הכרם לגדר מסביבו (ומחול היינו סביבות הכרם, מלשון מחולות שרוקדות הנשים סביב)!
וסברי בית הלל: שאם אין שם שתים עשרה אמה מהכרם עד הגדר, לא יביא זרע כלל לשם, שארבע אמות מתוכם, הסמוכים לכרם, שהן כדי "עבודת הכרם" בטלים הם לכרם, ואילו ארבע האמות הסמוכין לגדר יתבאר לקמן הטעם שאין מצטרפין לעשות הנותר שדה בפני עצמה.
וכיון שנותרו, לאחר ניכוי ארבעת האמות הסמוכות לכרם וארבעת האמות הסמוכות לגדר, פחות מארבע אמות, אין הן חשובות להיקרא שדה בפני עצמה, ובטלין לכרם הסמוך להן, ואסור לזורעם!
אבל היו שם שתים עשרה אמה, נותן לו לכרם כדי עבודתו שהוא ארבע אמות, וזורע את המותר. 43
43. משנה זו, נתבארה על פי רש"י בריש מכילתין דף ג ב.
הרי חזינן, שהמחיצה (הגדר) גורמת איסור. והוי לך לאקשויי ממתניתין?
אלא (המשך דברי אביי הן), ליכא לאקשוי מהאי דינא כלל.
כי התם - גבי כלאים - לאו היינו טעמא שאסור, מפני שהמחיצה גורמת איסור!
אלא היינו טעמא: דכל ארבע אמות דלגבי כרם (אותן ארבע אמות שלצד הכרם) - עבודת הכרם הן, וכיון דצריכין הן לו, הוי כרם עצמו.
ואותן ארבע אמות דלגבי (דלהדי) גדר, כיון דלא מזדרען (שאין זורעים שם, מפני שהכותל מתקלקל על ידי המחרישה שמרככת את העפר תחתיו) - אפקורי מפקיר להו "לגבי גדר" (רש"י), ואינן מצטרפין להיחשב שדה בפני עצמה.
ומה שנותר, דביני ביני, אי איכא ארבע אמות, חשיבן ולא בטלי.
ואי לא - לא חשיבן, ובטלי לגבי כרם.
אמר רב יהודה:
א. קיימא לן שמחיצה שאינה עשויה שתי וערב, אלא או שתי (מאונך) לחוד, או ערב (מאוזן) לחוד, מחיצה גרועה היא.
ולפיכך: לא התירו להקיף בהן - כדי לטלטל בתוכן - ככל שירצו.
אלא, אם יחיד בא להקיף, נותנין לו להקיף שטח של "בית סאתיים" (שטח של חמשת אלפים אמה מרובעות) בלבד. ואף אם שני אנשים הם, אין נותנין להם להקיף אלא בית סאתים אחד.
אך אם שלשה הם, נעשו "שיירא" והקילו להקיף בהן כל צרכם, ובלבד שלא יהא בתוך ההיקף בית סאתים שלם שאינו משמש אותם, וכדאמר רב נחמן לעיל דף טז ב.
ב. שלשה אנשים שהיו מהלכין בדרך, והקיפו שלשה קרפיפות במחיצה גרועה (שאינה של שתי וערב) זה בצד זה.
והיו שנים החיצונים רחבים מן הקרפף האמצעי, ומגופפים (יש להם גיפופין עודפים על פתחם לקטנה).
והאמצעי, קרפף צר הוא, ואינו מגופף אלא פרוץ במילואו מכל צד, לקרפיפות החיצונים.
ויחיד בזה, ויחיד בזה, ויחיד בזה. כלומר: כל אחד מהם דר בקרפף לבדו - נעשו שלשתם כשיירא, ונותנין להן באמצעי כל צורכן, "דאמרינן: דיורי גדולים בקטן" (לשון רש"י), ונמצאו שלשתן דרין באמצעי, ולפיכך האמצעי מצרפן.
ודין הקרפיפות (לדעת רש"י):
האמצעי - שכאילו יש בו שלשה, שהן שיירא - מותר בהיקף גדול ואפילו יותר מבית סאתים.
ושנים החיצונים - מותר כל אחד מהם בהיקף עד בית סאתיים. 44
44. ובריטב"א בריש הסוגיא עמד על כך, דמרש"י כאן נראה שמפרש הא דאמרינן "דיורי גדולה בקטנה", היינו שדרין הן בקטנה. ואילו בתחילת הסוגיא פירש רש"י: שדיורי גדולה "מושלין" בקטנה, ומושכין אותה אצלן. וביאר הריטב"א: "ומסתברא, שהכל ענין אחד. כי הכוונה, שהקטנה נגררת אחריה, וכל שנגררת אחריה, אין יכולין לומר שנדון כאילו הגדולה יצאה לתוך הקטנה כבני בתים היוצאים לחצרם הטפל להם, אלא שנדון כאילו גררו הקטנה אצלם, ולכך לא דקדק רש"י בדבר". וראה בגאון יעקב, שנתן טעם, מאי שנא, דגבי גט וגבי ציבור אנו אומרים, שאלו שבקטנה כאילו הן בגדולה. ואילו כאן אנו אומרים בהיפוך, שאותן שבגדולה כאילו הן בקטנה, עיין שם. ולא הביא דברי הריטב"א.
(ודאי) אבל היה הקרפף האמצעי רחב משניהם, ומגופף משני צדי הפתחים, הפתוחים לשני הקרפיפות הצרות שבצדיו, ושנים החיצונים אינן מגופפין, ופרוצים במילואם לקרפף האמצעי. ויחיד בזה ויחיד (ב) זה (ויחיד בזה), אין נותנין להם כל צרכן "שהרי אין שלשה דיורין באחד, דדיורי אמצעי בחיצונים, וזיל להכא תרי הוא דאיכא, (וזיל להכא תרי הוא דאיכא), ובאמצעי ליכא אלא חד".
ולפיכך: אין נותנין להם אלא בית שש סאין. דהיינו: בית סאתים לכל קרפף. 45
45. והוסיף רש"י: שאם יש באמצעי יותר מבית סאתים שהיא רשות האסורה בטלטול, ממילא נאסרו כל הקרפיפות, שהרי פרוצים הם במילואם לרשות האסורה.
איבעיא להו: היה הקרפף האמצעי רחב ומגופף, והחיצונים צרים ואינן מגופפין, והיה אחד בזה (בקרפף חיצוני) ואחד בזה (בקרפף החיצוני השני), ושנים באמצעי - מהו? וכדמפרש ואזיל לבעיה.
מי אמרינן: אי להכא (לאחד מן הקרפיפות הקטים החיצוניים) נפקי אותם שנים שבאמצעי הגדול, תלתא הוו בחיצוני!
ואי להכא (לקרפף החיצוני השני) נפקי השנים, תלתא הוו באותו חיצוני, ואם כן שניהם מותרין בהיקף כל צרכן, שחשבינן להו כאילו יצאו שניהם מן הקרפף הגדול, לכל אחד מהקרפיפות הקטנים.
או דילמא, "כולי האי לא מקילינן, דנישדינהו להכא ולהכא".
ולפיכך אמרינן: כאילו נחלקו השנים שבקרפף הגדול, חד - מן השנים שבאמצעי הגדול - להכא נפיק, וחד מן השנים להכא נפיק, ונמצא שאין בכל קרפף יותר משנים, ואין נותנין לשנים אלא בית סאתים אחד. 46
46. וביאר רש"י: הא דלא אמרינן דלכל הפחות נישדי השנים בתר אחד מן הקרפיפות, ויהיה אחד מהן מותר בהיקף כל צרכו. היינו משום "דמסתמא הכי ניחא ליה טפי, דליהוי חד להכא וחד להכא, דלא ניהוי אלא תרי בכל חד, דרווח להו לתשמישתייהו, מלמיהוי תלתא בחד, ובאינך לא ניהוי אלא חד".
ואם תימצי לומר: חד להכא נפיק וחד להכא נפיק:
אם שנים בזה בחיצוני הקטן, ושנים בזה בחיצוני הקטן, ואחד באמצעי הגדול - מהו? וכדמפרש ואזיל.
מי אמרינן: הכא ודאי, אי להכא נפיק תלתא הוו, ואי להכא נפיק תלתא הוו.
כלומר: הוצא אותו בין לכאן ובין לכאן ויהיה בכל קרפף שלשה, ומקיפין שם כל צרכם. או לכל הפחות הוצא אותו לאחד מן הקרפיפות.
או דילמא: אין להוציא אף לאחד מן הקרפיפות, כיון דלא ידעינן: כי אימר להכא נפיק, ואימר להכא נפיק, הילכך אפילו לחד נמי לא יהבינן כל צרכו.
ומסקינן: והלכתא: בכל בעיין דאיבעיא לן - אזלינן בהו לקולא!
אמר רב חסדא: