פרשני:בבלי:פסחים כג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מאי לאו, בהא קמיפלגי:
דרבי יוסי הגלילי סבר, "לא תאכלו" דכתיב בחלב, משמע בין איסור אכילה, ובין איסור הנאה, וכדרבי אבהו, הלכך כי אתא קרא ד"כל מלאכה", למישרייה לחלב דנבילה בהנאה הוא דאתא.
ורבי עקיבא סבר, "לא תאכלו" איסור אכילה משמע. אבל איסור הנאה לא משמע, כדחזקיה. הלכך, כי אתא קרא ד"כל מלאכה", לטומאה ולטהרה הוא דאתא. אבל להתיר בהנאה לא צריך קרא.
ודחינן: לא בהכי פליגי.
אלא דלכולי עלמא, "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, וכדרבי אבהו. אלא שבנבילה מצינו, שהתירתה התורה בהנאה. כדכתיב "לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנכרי".
והכא בהא קמיפלגי:
רבי יוסי הגלילי סבר: כשהותרה נבלה, היא (בשרה) בלבד הותרה. אבל חלבה וגידה לא הותרו עמה. לפי שאין החלב בכלל בשר הנבילה. 1 ומהאי טעמא נמי לא הוצרך הכתוב לטהרה מידי טומאת נבילה. אלא כי איצטריך קרא ד"כל מלאכה" בחלב נבילה, להיתר הנאה הוא דאתא.
1. רש"י. אבל התוספות כתבו, דאף לרבי יוסי הגלילי החלב הוא בכלל הנבילה. ולעולם אית ליה, דהחלב מטמא בטומאת נבילה. אלא דאית ליה, דהיתר ההנאה דנבילה לא נאמר אלא בבשרה שהותר בשחוטה. ולא במה שנאסר בה בלא איסור נבילה. (והוכרחו לפרש כן על פי דרכם הובאה בהערה 3). ואין להקשות, דלפי זה מנליה לרב יוסי הגלילי דקרא אתא להתיר את החלב בהנאה? דלמא אתא לטהרו מידי נבילה - דיש לומר, דסבירא ליה, דלטהר מידי נבילה סגי ב"יעשה למלאכה". ולא בעינן "כל" לרבות את הגבוה. ולית ליה לחלק לענין טומאה בין חולין לקדשים. מהרש"ל.
ורבי עקיבא סבר: לא צריך קרא להתיר חלב בהנאה. משום שכשהותרה נבילה, חלבה וגידה נמי הותרו עמה. וכי איצטריך קרא בחלב, לטומאה ולטהרה הוא דאתא! ולומר שאינו בכלל טומאת נבילה.
והוינן בה: ולרבי יוסי הגלילי, דסבר "חלבה וגידה לא הותרו", אשכחן חלב דשרייה רחמנא, כדכתיב "יעשה לכל מלאכה". אלא גיד הנשה דכתיב ביה "לא יאכלו", וכי נימא דאסור בהנאה!? 2
2. וקשה, לפי מה שכתבו התוספות בחולין, דאיסור גיד חל מיד ביצירתו, ואילו איסור חלב חל רק בכלו ליה חדשיו, יש לומר דדוקא חלב ליכא למילף מנבילה. משום דמשכחת לה נתינה לגר בנבילה כולה, בלא שיהיה בה איסור חלב. וכגון בנפל שהפילה הבהמה. אבל איסור גיד לא משכחת לה שלא ימצא בנבילה שלימה. ובהכרח דהוא נכלל בהיתר הנבילה. רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס. ויעוין ברש"ש, שכתב בישוב הקושיה ג' תירוצים.
ומשנינן: איבעית אימא, אין הכי נמי, דהוא אסור בהנאה, ואית ליה כרבי שמעון המובא לעיל, דאסר.
ואיבעית אימא: לעולם, אף לרבי יוסי הגלילי מותר הגיד בהנאה. משום דמייתי לה בקל וחומר מחלב.
ומה חלב שענוש כרת על אכילתו, הרי הוא מותר בהנאה, גיד שאינו ענוש כרת על אכילתו, אלא איסור לאו בעלמא הוא, לא כל שכן שהוא מותר בהנאה. 3 ורבי שמעון דאסר את הגיד בהנאה, לית ליה האי קל וחומר. 4 משום דאיכא למיפרך: מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, שהרי התירה התורה חלב חיה, ומשום כן התירתו התורה בהנאה אף אצל בהמה. אבל האם תאמר כן אף בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה, והוא אסור בין בחיה ובין בבהמה!
3. ואם תאמר, נימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו. שאף שאין הם בכרת, הרי הם אסורים בהנאה. ויש לומר, דהכי קאמר: ומה חלב, שאף על פי שהוא ענוש כרת, אפילו הכי הוא נכלל בהיתר הנאה דנבילה, גיד שאינו ענוש כרת, כל שכן שנכלל בהיתר הנבילה. ולפי זה אתי שפיר, הא דלא עביד האי קל וחומר מדם. שהרי דם ודאי אינו בכלל הנבילה (כמו שכתבו התוספות לעיל כב א), והיתר הנאתו הוא דין בפני עצמו. תוספות. וצריך עיון, אם כן מאי פריך לרבי שמעון, אמאי לית ליה קל וחומר? והרי סבר "אין בגידין בנותן טעם". ולדידיה, אין הגיד בכלל הנבילה. ולא שייך כלל קל וחומר זה. פני יהושע. 4. וצריך עיון, מאי מיבעי לן בטעמא דרבי שמעון? והלא כתבו התוספות לעיל, דלרבי שמעון מוכרח מסברה דגיד אסור בהנאה, כיון דאין בו נותן טעם, ובין כך אין אכילתו נחשבת לאכילה. ובהכרח דכונת התורה לאסור הנאה. פני יהושע.
ואידך (רבי יוסי הגלילי) סבר, לאו פירכא היא. משום דבבהמה עצמה קאמרינן דחמור מחלב מהגיד. שהרי בבהמה עצמה מיהת לא אישתרי חלב בשום גוונא. 5
5. ואין להקשות, גיד חיה מיהא יאסר בהנאה, דהא ליתא ביה האי קל וחומר, שהרי חלב הותר בה מכללו - דלא קשיא. משום דמאחר ו"לא יאכלו" דכתיב גבי גיד אינו כולל איסור הנאה, שהרי בבהמה ודאי הותר בהנאה, שוב אין לנו מקור לאוסרו בהנאה אף בחיה. תוספות. והמהר"ם חלאווה תירץ משמם, דשפיר עבדינן קל וחומר מחלב בהמה שלא הותר מכללו, לגיד חיה.
והוינן: מכדי, הא כבר אותבינהו לרבי אבהו מכל הני קראי דאיירי באיסורי אכילה, והקשינו מדוע לא יאסרו אף בהנאה. ושנינהו (וכבר תירצנו), שבכל אחד מהם יש איזו דרשה להתירו בהנאה. ואם כן, חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי? והלא לא פליגי כי אם בחמץ בפסח, ואליבא דרבנן (דרבי יוסי הגלילי) שאוסרים אותו בהנאה. ובשור הנסקל, שלדברי הכל הוא אסור בהנאה.
חזקיה נפיק ליה לאיסורם מ"לא יאכל". ורבי אבהו נפיק ליה מנבילה! דמאיצטריך הכתוב להתירה בהנאה, שמע מינה, כל איסורי אכילה שבתורה אסורים אף בהנאה, אם לא פירט בהם הכתוב שהם מותרים.
ומסקינן לקושיין: מכדי, בין למר ובין למר, חמץ ושור הנסקל אסורין בהנאה. אם כן, מאי בינייהו לדינא? 6
6. תימא לרשב"א, נימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה ותערובת חמץ, דמרבינן להו מ"כל מחמצת לא תאכלו". דלחזקיה יהיו מותרים בהנאה, דהא לא כתיב בהו "לא יאכל". ואילו לרבי אבהו, כל "לא תאכלו" אף איסור הנאה במשמע. ואין לומר, דכיון דמרבינן להו לאכילה, הוא הדין להנאה - דאם כן אף כרת נמי יתחייבו. תוספות. והר"ן תירץ על קושייתם, דאחר דגלי לן קרא איסור הנאה בחמץ, כל איסורי חמץ בכלל. וכמו שכתבו התוספות (לעיל כא ב) לענין חמץ לפני זמנו ואחר זמנו. ודוקא לענין הנאה אמרינן הכי. משום דאכילה והנאה כי הדדי נינהו. אבל כרת, נהי דאיכא בחמץ גמור, לא ילפינן מינה לנוקשה ותערובת. ויעוין במהרש"א שם שנתקשה, למה מיאנו הכא בתירוץ זה. והרי הם עצמם כתבו שם כן לענין לפני זמנו. וכתב, דהתם לא קשיא להו מכרת, משום דאפשר אית ליה לרבי יהודה שום מיעוטא מכרת לפני זמנו. אבל הכא הוקשה להם מכרת. ואף דלקמן ממעטינן את עירובו מכרת מ"כל אוכל חמץ", כבר כתב הראש יוסף, דאית להו דאין זה מיעוט אלא משמעות.
ומשנינן: איכא בינייהו, חולין שנשחטו בעזרה. שהרי נתבאר לעיל, דאליבא דרבי יהודה (דאיצטריך לקרא דנבילה לענין אחר, ולא אייתר למילף מינה לכל התורה), יליף רבי אבהו לכל איסורי אכילה שאסורין אף בהנאה, מהא דכתיב בטריפה "לכלב תשליכון אותו". ודרשינן: "אותו" אתה משליך לכלב. אבל כל איסורין שבתורה אי אתה משליך לכלב, לפי שאסורים הם בהנאה.
אם כן, לחזקיה דסבר ד"לא יאכל" אתא למעוטי הני (חמץ ושור הנסקל) ולאוסרם בהנאה, אייתר ליה "אותו" דכתיב בטריפה. ואתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה! שאין אתה משליכם לכלב, אלא הם אסורים בהנאה.
אבל רבי אבהו סבר דאין חילוק בין "לא תאכלו" ל"לא יאכל". ויליף מ"אותו" דכתיב גבי טריפה, למעוטי הני ולאוסרם הנאה. אם כן, תו לא אייתר ליה "אותו" למעט ממנו חולין שנשחטו בעזרה ולאוסרם בהנאה. נמצא לדידיה, דאיסור הנאתם לאו דאורייתא נינהו! ואין הם בכלל כל איסורים שבתורה. לפי שלא כתוב בהם כלל לשון איסור אכילה. 7
7. ומכאן הוכיחו התוספות לעיל (כב א) דלא כרש"י, שפירש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, רק לענין איסור הנאה. אבל איסור אכילתם מדאורייתא. ופירש המהרש"ל ראייתם, דלרש"י, מנליה לרבי אבהו ד"אותו" אתא לאסור שור הנסקל. דלמא אתא לחולין שנשחטו בעזרה, ודאורייתא הם. וחמץ ושור הנסקל אינן דאורייתא (והוא על פי סברת הראשונים לעיל, דליכא למילף שאר איסורי הנאה מחולין שנשחטו בעזרה, משום דאינהו דמו טפי ל"בשר בשדה טריפה", משום דבתרוייהו האיסור הוא משום מחיצות). אבל המהרש"א שם פירש את דברי התוספות בענין אחר. ולא מכאן הוכיחו נגד רש"י. אלא מהגמרא בנזיר.
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה, דכי היכי דאסורין באכילה הכי נמי אסורין בהנאה? והוינן בשאלתו: ומאי ניהו איסורין שבתורה שאסורים אף בהנאה? הלא אינם אלא חמץ בפסח ושור הנסקל (שהרי בכל איסורי האכילה מלבדם, פירט בהם הכתוב שהם מותרים בהנאה, כאמור לעיל).
אם כן, מאי מיבעי ליה "מנין דאסורין בהנאה"? תיפוק ליה מ"לא יאכל", דמשמע אף איסור הנאה. וכדאמר חזקיה "שלא יהא בהם היתר אכילה".
ומשנינן: לא סבר ליה כחזקיה. אלא "לא יאכל", איסור אכילה בלבד משמע ליה. אבל איסור הנאה לא משמע ליה.
ותו מקשינן: ואכתי מאי קמיבעיא ליה? תיפוק ליה מנבילה. דמדאיצטריך קרא להתירה בהנאה, שמע מינה דבשאר איסורי אכילה אסורה אף ההנאה.
ומשנינן: סבר ליה כרבי יהודה, דאמר "דברים ככתבן"! וקרא ד"לגר אשר בשעריך תתננה", איצטריך לגופיה. ללמד, שלא התירה התורה אלא נתינה לגר ומכירה לנכרי. הלכך, ליכא למילף מינה לאסור בעלמא בהנאה.
ותו מקשינן: אי סבר לה כרבי יהודה, תיפוק ליה איסור הנאה בחמץ ובשור הנסקל, מהיכא דנפקא ליה רבי אבהו לשיטת רבי יהודה, מהא דכתיב בטריפה, "לכלב תשליכון אותו". ודריש, "אותו" אתה משליך לכלב, אבל אין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. משום שהם אסורין אף בהנאה. והשלכה לכלב היא הנאה.
ומשנינן: קסבר, חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה מדאורייתא. וילפינן להו מהך דרשה ד"אותו". דדוקא "בשר בשדה טריפה", דהינו אבר העובר שיצא ממחיצת האם קודם השחיטה (שדינו כאבר מן החי), מותר בהנאה. אבל חולין שנשחטו בעזרה (שאף איסורם הוא משום מחיצות העזרה), אסורין בהנאה.
וכיון ד"אותו" להכי הוא דאתא, שפיר שאל ההוא מרבנן, מנין לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה?
והשיב: נפקא לן מהא דכתיב "כל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף". שדם החטאות החיצוניות ניתן על מזבח העולה. ואם נתן מדמן על מזבח הזהב כדין החטאות הפנימיות, נפסלו.
וכבר נכתב דין זה ביום השמיני למילואים, ששרפו בו בני אהרן את שעיר נחשון, 8 שהיה חטאת חיצונה. וקצף עליהם משה ששרפוהו, ואמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי"! שמע מינה, דאילו היה מובא דמה לתוך אוהל מועד, היתה נשרפת בדין. 9
8. רש"י. ובתורת כהנים דריש לה אשעיר ראש חודש שקרב באותו היום (דא' ניסן היה). מדכתיב "ואותה נתן לכם לכפר". והיינו שעיר חטאת ראש חדש, המכפר על טומאת מקדש וקדשיו. תוספות. וכן פירש רש"י על התורה, ובכמה מקומות בש"ס. 9. רש"י. והקשו תוספות לפירושו, הרי לפי מה שסבר משה, בין כך היתה השריפה שלא כדין. שהרי אף אם הובא מדמה אל הקודש, אינה נשרפת מיד, אלא לאחר עיבור צורה. וכדקיימא לן, כל שפסולו בדם, טעון עיבור צורה. ובהכרח דכונת הכתוב היא, דאי הובא מדמה, שפיר עשו שלא אכלוה. אבל לא אשריפה קאי. ואכתי לא שמעינן דאסורה בהנאה. לכך פירשו, דאינו ענין לגופו, משום דקיימא לן מהלכה למשה מסיני, ד"כל שפסולו בקודש הרי הוא בשריפה". והא דהזכירה הגמרא קרא ד"והנה שורף", אינו אלא לומר דאף מה שהוזכר כן אצל בני אהרון לא איצטריך. אלא מספר הכתוב את המעשה שהיה. ובדעת רש"י יש לומר, דדוקא אם יצא או נטמא הדם מיקרי פסול דם, וטעון הבשר עיבור צורה. אבל אם הובא הדם פנימה הוי פסול בקרבן כולו. והראיה, דאף אם נשתייר מן הדם, ולא נזרק כולו בפנים, נמי מיפסל הקרבן. קובץ שיעורים. ויעוין עוד בקהלות יעקב, סימן טו.
נמצא, דקרא ד"כל חטאת אשר יובא מדמה וגו' באש תשרף" אייתר, ולא איצטריך לגופיה.
ואם אינו ענין לגופו, דהרי כבר כתיב בשעיר נחשון "והנה שורף" כאמור, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה! (ומדה זו היא הלכה למשה מסיני, ככל המדות שהתורה נדרשת בהן. שכל דבר שנכתב שלא לצורך, דרשינן ליה בענין אחר).