פרשני:בבלי:פסחים מה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ותניא כלישנא בתרא: בצק שבסידקי עריבה - במקום העשוי לחזק, הרי הוא בטל לכלי. ואינו חוצץ בטבילה. ואינו עובר עליו בפסח.
ואם הוא במקום שאין עשוי לחזק, אינו בטל לכלי. אלא הוא חוצץ בטבילה. ועובר עליו בפסח.
במה דברים אמורים, בפחות מכזית. שאם אין בו כזית במקום אחד, הרי הוא בטל לכלי במקום העשוי לחזק.
אבל ביש בו כזית במקום אחד, לעולם אינו בטל לכלי. ואפילו במקום העשוי לחזק, הרי הוא חוצץ, ועובר עליו בפסח.
ותמהינן: קשיין שתי ברייתות אלו, וסתרן אהדדי. שהרי לפי ברייתא קמייתא כל שהוא במקום העשוי לחזק, לעולם הוא בטל לכלי. ולא נאמר החילוק שבין כזית לפחות בכזית, אלא במקום שאינו עשוי לחזק. ואילו לפי ברייתא בתרייתא כל שהוא במקום שאינו עשוי לחזק, לעולם אינו בטל לכלי.
אמר רב הונא: סמי (מחק) ברייתא קמייתא, שהיא קילתא (מקילה ומתירה לעולם במקום העשוי לחזק), היות ויש לדחותה מקמי מלפני ברייתא בתרייתא, שהיא חמירתא (מחמירה ואוסרת לעולם במקום שאין עשוי לחזק).
ובתרייתא עיקר.
רב יוסף אמר: וכי תנאי שקלת להו מעלמא? וכי בידך לומר שנדחים דברי התנאים בברייתא האחת מפני חבירתה?!
והא ודאי שתיהן נשנו בבית המדרש, ואין למחוק אף אחת מהן. אלא פלוגתא דתנאי היא במקום אחר.
דתניא: הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם, חייב לבער אותה בפסח מפני שראוי לשוחקה, ולחמע (לחמץ) בה כמה עיסות אחרות. והרי היא כ"שאור" שאסרתו תורה באכילה כחמץ 1 , על אף שאינו ראוי לאכילה. 2
1. ואם תאמר, אמאי צריכה ביעור? והלא כיון שאינה ראויה לאכילה, קרינן בה "נבילה שאינה ראויה לגר". והיתר הוא בכל איסורי התורה. ויש לומר, דהכא שאני. מפני שראויה היא לחמץ עמה עיסות אחרות דינה כ"שאור", שאסרתו תורה אף על פי שאינו ראוי לאכילה. ר"ן. ויעוין במקור חיים (סימן תמב סק"ב), שהבין בתירוץ הר"ן, דמשום שראויה היא לחמע בה עיסות אחרות, שפיר קרינן בה "ראויה לגר". והוסיף להקשות, הרי סוף סוף אינו כדרך אכילה. ולעיל כד ב איתא דכל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך אכילתן. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב. ולא מנה אף חמץ עמהם. והסיק, שאין איסורו משום "לא יאכל", אלא משום "תשביתו". ואף באכילה אסור, משום שאין זה דרך השבתה (כמו שכתבו התוספות לעיל כט ב, לענין חמץ משש שעות ולמעלה). וכיון שאינו בלאו אלא בעשה, אין לוקים עליו. ולכך לא נמנה בין האיסורים שלוקים עליהם שלא כדרך הנאתם. (אכן מדברי הר"ן נראה, דאיסורו הוא כדין "שאור" לכל דבר. ושאור הוא בכרת ומלקות אף שאינו דרך אכילה, דבהכי חייביה רחמנא. וכן הוא בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תמב סקי"ד) דדינו כשאור לכל דברי וחייבים על אכילתו כרת). ובמה דפשיטא ליה למקור חיים שאם עוברים ב"בל יראה", בהכרח דאף חייבים על אכילתו, כתב הצל"ח בריש ביצה לא כן. וחילק בין שאור שתמיד אינו ראוי לאכילה, ולכך חייבים על אכילתו אף שהיא שלא כדרך הנאה. אבל חמץ שבדרך כלל דרכו באכילה, אם נפסל מאכילה אין עוברים על אכילתו. ודוקא בביעור חייבים בו מן התורה. ויעוין עוד באחיעזר (חלק ב סימן יא), שכתב בדעת הראב"ד, דאף אם באכילה מותר משום דהוה נבילה שאינה ראויה לגר, מכל מקום "בל יראה" איכא. 2. וכתב הרא"ש, דאסורה דוקא כל זמן שהיא ראויה לאכילת כלב. אבל בנפסלה מאכילת כלב, הרי היא כעפרא דעלמא, אף שראויה לחמע בה עיסות אחרות. וכן נקטו המפרשים בדעת הרמב" ם. ויעוין בחזון איש (סימן קטז) שרצה לפרש בזה, שמשום שנתעפשה, שוב אין מחמעין בה. אבל הראב"ד כתב בפרק א הלכה ב, דהשאור אסור אף כשנפסל מאכילת כלב. ואינו ניתר אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומוקי לברייתא זו דוקא בשנפסלה מאכילת כלב. אבל אם היא ראויה לכלב, חייב לבערה אף בלא שראויה לחמע עיסות אחרות, ואפילו שאינה ראויה לאכילת אדם. (ודלא כהר"ן שהובא בהערה 1). ויעוין בביאור הלכה (סימן תמב סעיף ט) שכתב, דאף לדעת הרמב"ם, אם נפסל מאכילת כלב מחמת חימוצו, ודאי אסור מן התורה. ודוקא אם נפסל מחמת עיפושו (ואף בלא חימוצו היה נפסד), הרי הוא נחשב כעפר. ואינו בכלל "שאור". וכן כתב החזון איש שם.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים, שפת זו חייבת בביעור - במקויימת לאכילה (לחימוץ עיסות אחרות). אבל כופת שאור (שאור גולמי שלא נגמרה צורתו) שייחדה לישיבה, בטלה ממנה תורת שאור, 3 ואינו עובר עליה. 4 ודייקינן: מדאמר רבי שמעון בן אלעזר "בטלה", מכלל דתנא קמא סבר, דאף על גב דייחדה לישיבה, לא בטלה מתורת אוכל. אלמא קסבר, כל אוכל שיש בו כזית, אף על גב דמבטל ליה מתורת אוכל, לא בטיל. ואף ברייתא בתרייתא דקתני בה "אבל בכזית - אפילו במקום העשוי לחזק, עובר", כתנא קמא היא. וברייתא קמייתא דקתני בה, דבמקום העשוי לחזק אינו עובר אף בכזית, כרבי שמעון בן אלעזר היא.
3. ואף על פי שהיא עדיין ראויה לאכילה. שכיון שאין מקיימים אותה לאכילה, בטל ממנה תורת חמץ. וכמו שמצינו לענין טומאה, שבטל דין טומאת אוכלים על ידי שמייחדים אותו לדבר אחר. וכגון בית שסיככו בזרעים, טהרו. תוספות. 4. ונראה לר"י, דכי היכי דפליגי רבי יהודה ורבנן לענין טומאה, כן פליגי בחמץ. דרבנן סברי, כל הכלים עולים מטומאתם על ידי שינוי מעשה. ורבי יהודה סבר, לא אמרינן שינוי מעשה לתקו אלא לקלקל (כלומר, אין כלי בטל מתורת כלי אלא על ידי שנעשה בו מעשה המקלקלו. אבל אם רוצה לשנותו לכלי אחר, ועושה בו מעשה תיקון כל שהוא, אינו בטל מתורת הכלי הקודם שהיה בו). והוא הדין לחמץ. ופירש המהרש"ל בדבריהם, דלחכמים בטל מהכופת שם חמץ, על ידי המעשה שעושה בה. אבל לרבי יהודה, אין בטל ממנה שם חמץ במעשה זה. כיון דהוא שינוי מעשה לתקן. ותמה המהרש"א בדבריו. שהרי מבואר בסוגיין, דלרבי שמעון בן אלעזר לא בעינן מעשה כלל. שהרי אף בלא טיחת פניה בטיט בטלה. והוא משום שמעשיית כלי איירי, ולא מביטולו. וקיימא לן, "כל הכלים עולים לידי טומאתם במחשבה". והכי נמי, נעשית הכופת כלי במחשבה, וממילא בטל ממנה שם חמץ. ופירש בדברי התוספות, שאם רוצה להחזיר תורת אוכל על הכופת, לחכמים יהיה סגי בשינוי מעשה לתקן. ולרבי יהודה יצטרך שינוי מעשה לקלקל ממנה את צורת האוכל.
אמר ליה אביי לרב יוסף: הא לא תרצת אלא את הסתירה שבין הברייתות, בכזית במקום שעשוי לחזק. דהא שפיר תליא בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ותנא קמא. אבל את הסתירה שבפחות מכזית במקום שאין עשוי לחזק, מי תרצת? שהרי לא שמעינן לרבי שמעון דמקל אלא באינה מקוימת לאכילה. אבל במקום שאין עשוי לחזק, הרי מקויימת היא לאכילה. ומהיכי תיתי דבפחות מכזית לא חשיבא ובטלה?
אלא אמר אביי: הא והא (שתי הברייתות) רבי שמעון בן אלעזר היא. ולא קשיא אהדדי. הא דקתני בברייתא קמייתא "מקום שאין עשוי לחזק", איירי במקום לישה! ואף שהוא בגובה הדפנות, ואינו מחזיק את המים, מיהו הוא מקום שבתוכו נילוש הבצק. והבצק שבסדקים שבו, מועיל קצת להחזיק את העיסה, בזמן שמשפשפין ולשין אותה שם. הלכך, בפחות מכזית הוא בטל לכלי, משום התיקון המועט שבו. אבל ביש בו כזית וחשיב טפי, אינו בטל. כיון שאין בו צורך כל כך.
ו"מקום שעשוי לחזק", היינו תחתית העריבה. ששם היא מחזקת את המים. והבצק שבסדקים שם, יש בו צורך גדול. שמבלעדיו אי אפשר להשתמש בה כלל. הלכך, אף ביש בו כזית, הרי הוא בטל לעריבה. 5
5. כן היא הצעת הסוגיה לרש"י. אבל תוספות פירשו על פי דרכם, דמקום העשוי לחזק, היינו לחזק את הכלי. והוא בכל מקום בכלי, ולאו דוקא בשוליו. ובכהאי גוונא, לעולם הוא בטל לכלי, ואין עוברים עליו אף בכזית. אלא שאם הוא במקום לישה, הוא חמור טפי. משום דחיישינן שמא ידבק מבצק זה בעיסה שנילושה בעריבה, או שתבלע מטעמו. לפיכך, אם הוא במקום לישה וגם יש בו כזית, אף במקום העשוי לחזק צריך לבערו. כיון דאית ביה תרתי לריעותא. אבל אם אין בו כזית, אף שהוא במקום לישה אין צריך לבערו. דכיון שהוא דבר מועט, הוא יכול לשמור שלא ילוש עליו. ואם הוא במקום שאינו עשוי לחזק - אם יש בו כזית, עוברים עליו ב"בל יראה". שהרי אינו בטל לכלי. אבל אם אין בו כזית, אין עוברים עליו. ואם אינו במקום לישה, מותר לקיימו. אבל אם הוא במקום לישה, צריך לבערו. ולא נתבארו בדבריהם, מאי שנא בפחות מכזית במקום לישה, בין עשוי לחזק לאין עשוי לחזק. ויעוין בהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ שתמה בזה. וגם כתב, שדבר זר הוא שיהיה מותר ללוש בפסח בעריבה שיש בה פחות מכזית חמץ. ויעוין שם בפירושו בסוגיה. ורבינו דוד כתב כדרך רבינו חננאל ותוספות, אך בשינוי מה. דלא משום איסור הלישה צריך לבערו, אלא מחובת ביעור איירי. דבמקום לישה אינו מבטל את החמץ, אף במקום העשוי לחזק. כיון שהוא עשוי לגררו משם תוך כדי לישה. וזהו דוקא בכזית. אבל בפחות מכזית, הוא מבטלו. ובאין עשוי לחזק, אם הוא פחות מכזית ושלא במקום לישה, הרי הוא מבטלו. אבל במקום לישה, אין מבטל אף פחות מכזית, משום שעשוי לגררו משם על ידי הלישה.
והא דקתני בברייתא בתרייתא "מקום שאין עשוי לחזק", היינו חלק הכלי שלא נמצא כלל במקום לישה. ואין הסדק שם מפריע כלום לתשמיש העריבה. הלכך הבצק המונח שם, אינו בטל לכלי בשום אופן, ואף כשאין בו כזית.
ו"מקום שעשוי לחזק" דקתני בברייתא בתרייתא, היינו בגובה דפנות הכלי, שאינו מקום נתינת המים. ומיהו, מקום לישה הוא. וקצת צורך יש שם בסתימת הבצק. הילכך, אם אין בו כזית, הרי הוא בטל לכלי. ואם יש בו כזית, חשוב הוא ולא בטיל. 6
6. וכתב הרא"ש: לא הארכתי לבאר דברי אביי, לפי שישראל קדושים הם. וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא, אפילו אם נדבק בכותלי הבית! עוד כתב בשם זקינו אב"ן ז"ל, שמה שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שהגיע בהן חמץ קודם הפסח, הוא על סמך דברי הירושלמי. דאיתא התם, רב אמר: הניח בביתו בצק חייב לבער. והא דאמר רבי שמעון בן אלעזר, "כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה", מוקי לה בכופת מאוס (דהיינו כשטח פניה בטיט. ב"ח. ודלא כמבואר בסוגיין דמתיר אף בלא טיט).
נמצאו שלשה חילוקים בדין זה.
א. אם נמצא הבצק בתחתית העריבה, לעולם הוא בטל שם, ואף כשיש בו כזית.
ב. אם הוא בגובה הדפנות, בפחות מכזית הוא בטל שם, ואינו חייב בביעור. אבל אם יש בו כזית, חייב בביעור.
ג. ואם הוא בשפת הכלי העליונה, חייב בביעור אף כשאין בו כזית. 7
7. והרי"ף פסק כברייתא בתרייתא. דבכזית לעולם צריך לבער. וכן בפחות מכזית במקום שאין עשוי לחזק. ונתעלם לגמרי מתירוץ אביי. וכתב בעל המאור, דטעמיה משום דתירוץ אביי נאמר בשיטת רבי שמעון בן אלעזר, דמהני ביטול אף לכזית. ולהלכה כתב, דאף דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, אין לדחות משום כך את כל דברי אביי. ורק במה שאמר שאין צריך לבער כזית במקום שעשוי לחזק שלא במקום לישה, אין הלכה כמותו. אבל הלכה כמותו במה שאמר שפחות מכזית אין צריך ביעור אף במקום העשוי לחזק, אם הוא שלא במקום לישה.
אמר רב אשי לפרש את דברי אביי: לא תימא ד"שלא במקום לישה", היינו דוקא אגבה דאגנא (בצידו החיצוני של דופן הכלי). אלא אפילו אשיפתא דאגנא (שפתו העליונה של הכלי), נמי חשוב שלא במקום לישה.
והוינן: פשיטא דכן הוא! שהרי אף שם אין כלל צורך בסתימת הסדקים.
ומשנינן: מהו דתימא, זימנא דאטיף (לפעמים צפה) העיסה ועולה, ומטי להתם (לשפתו העליונה של הכלי), וקצת צורך יש אף שם בסתימת הסדקים. קא משמע לן, דלא כן הוא. אלא אף בפחות מכזית, אין הבצק בטל שם.
אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. וכופת שאור שייחדה לישיבה, בטלה מתורת אוכל. ואין עובר עליה בפסח.
ומקשינן: איני, והא לא סבר רב כמותו. דהאמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח את פניה של כופת השאור בטיט, בטלה ממנה תורת שאור.
ומשמע, אם טח פניה, אין (אכן בטלה). אבל אם לא טח, לא בטלה. ואף שייחדה לישיבה, לא סגי במחשבה גרידא לבטלה.
ומשנינן: מאן דמתני משמיה דרב הא מימרא, לא מתני הא מימרא אחריתי (דהלכה כרבי שמעון רב אלעזר) משמיה, ופלוגתא דאמוראי היא בדעת רב.
איכא דאמרי: אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. וכמו דאמר רב יצחק בר אשי, אמר רב: דוקא אם טח פניה בטיט, בטלה. 8 אבל בלא שטח את פניה, לא בטלה בייחוד בעלמא.
8. ומרש"י משמע, דבמעשה תיקון בלבד סגי. מיהו מהרא"ש משמע, דדוקא כשטח פניה מכל הצדדים, הרי הוא מבטל ממנה תורת חמץ. קרבן נתנא ל. וכן הוכיח מדברי המהרש"ל, דכתב דאף לרבי שמעון בן אלעזר צריך מעשה כל שהוא בכופת. ובהכרח ד"טח בטיט" הוא יותר ממעשה בעלמא. אלא מבטל את צורתו לגמרי. ובכך נסתלקה ממנו תמיהת המהרש"א (יעוין בהערה 4).
אמר רב נחמן אמר שמואל: שני חצאי זיתים של חמץ הנמצאים בסדקי העריבה בשני מקומות נפרדים, וחוט של בצק מחבר ביניהן - בודקים אותם, ורואין. כל שאילו ינטל החוט, עדיין ישארו שתי החתיכות מחוברות אליו, ויהיו ניטלין עמו, דינן כחתיכה אחת של כזית במקום אחד, דחשיבא ולא בטלה. הלכך חייב לבער אותן.
ואם לאו - אלא אם ינטל החוט, יתנתקו החתיכות ממנו ולא יעלו עמו, הרי הן כשתי חתיכות נפרדות שאין בכל אחת מהן כזית. לפיכך אינו חייב לבער אותן.
אמר עולא: לא אמרן דשני חצאי כזיתים שאינם מחוברים יחד, אין חייב לבערם, אלא כשהם בעריבה. שלפי שהם קבועים ומדובקים בסדקיה, לא חיישינן שיתחברו זה לזה.
אבל שני חצאי זיתים הנמצאים בשני מקומות שונים שבבית, חייב לבער. ואף שאין בהם כזית במקום אחד.
ומפרשינן: מאי טעמא? - זימנין דהוא מטאטא את הבית, וכניש (אוספן) להו יחד במקום אחד, ונפלי גבי הדדי, ויתחברו זה לזה. 9 וכיון שיצטרפו לכזית, יעבור עליהם ב"בל יראה". לפיכך, חייבוהו לבערם. 10
9. ומכאן הוכיחו תוספות, דאין עוברים על פחות מכזית, אף בלא טעמא דביטול. דאם לא כן, למה צריך לטעמא ד"דילמא מיכניף"? הלא בית הוא כמקום שאין עשוי לחזק, ומשום כן יעבור עליו אף בפחות מכזית. והרמב"ן במלחמות ה' כתב ביישוב שיטת רש"י, דאף בבית הוא מבטל את החמץ, במקום העשוי לחזק. לפי שהוא נדרס שם על ידי רגלי אדם. והוסיף הר"ן דדמי לדפנות הכלי (ובדוקא הוא. שאם הוא דומה לשולי הכלי, אף בכזית הוא בטל). ורבינו דוד ערער על תירוץ זה. שהרי בשעה שהוא אוסף את הבצק מהקרקע, ודאי לא בטיל אליה. ואם כן, למה צריך להוסיף "דלמא מיכניף"? הא סגי בכך דכניש להו. והמהר"ם חלאווה כתב בישוב קושית התוספות, דהחמץ שבבית מתלכלך ונמאס, ולכך אין עוברים עליו בפחות מכזית. מה שאין כן חמץ שבכלי, דאף בפחות מכזית עוברים עליו. 10. וקשה, איך אמרינן לעיל (ו ב) "פירורים עבידי דבטלי"? והא איכא למיחש שמא יצטרפו הפירורים מהבית ומעליה לשיעור כזית. אכן, מדברי הרמב"ם והמחבר נראה, דפירשו את האיבעיא בדוקא היכא שיש חוט בין שני חצאי הזיתים, אלא שאין ניטלים עמו. וצריך עיון. קרבן נתנאל. מיהו, בהגהות הגר"א (סימן תמב קכ"ד) כתב, דלאו דוקא הוא. אלא אפילו בלא חוט כלל. דכן משמע מדאיבעיא לן אף בשני בתים, ובבית ועליה. ובעצם קושית הקרבן נתנאל, כבר הרגיש בה המגן אברהם סימן תס סק"ב. וכתב בשם המהרי"ל, דדוקא פירורי בצק נדבקים יחד ונחשבים. אבל לא פירורי לחם.
אמר עולא: בעו במערבא: אם יש לו חצי כזית חמץ בבית, ועוד חצי כזית בעליה - מהו? האם חיישינן שמא יאספם יחד ויצטרפו לכזית, ויעבור עליהם. הלכך חייב לבערם.
או דלמא, לא חיישינן לכך, אלא כששני החצאים הם בבית. אבל לא בבית ועליה משום שאף אם יפול החמץ מהעליה לתוך הבית, אינו שכיח שיפול בדיוק על החמץ שבבית.
ואם תמצא לומר, דבבית ועליה לא חיישינן דלמא כניש להו, אכתי יש להסתפק, בחצי כזית בבית וחצי כזית באכסדרה, מהו? מי חיישינן שמא יכבד יחד את הבית והאכסדרה ויתחברו שני החצאים זה לזה, או לא.
ואם תמצא לומר דבבית ואכסדרה חיישינן דלמא כניש להו יחד, לפי שתמיד נכנסים לבית דרך האכסדרה, ואין מחיצות גמורות ביניהם, וכחדר אחד חשיבי, אכתי יש להסתפק בשני חצאי כזיתים הנמצאים בשני בתים (חדרים) זה לפנים מזה, ונכנסים לבית הפנימי דרך החיצון - מהו?
האם חיישינן שמא יכבדם יחד ויתחברו שני חצאי הזיתים יחד. או דלמא, כיון דלא דמי לבית ואכסדרה, ואין משתמשים תדיר בשניהם יחד, לא חיישינן להכי.
ומסקינן: תיקו! 11 תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול (להיאכל) לאדם, ועדיין הכלב יכול לאוכלה, 12 - עדיין לא פקעה ממנה תורת אוכל.
11. והרי"ף השמיט לכל ספיקות אלו. וכתב הרמב"ן, דטעמיה משום שלא פסק כאביי. אלא כלישנא בתרא דרב יהודה. דבמקום שאין עשוי לחזק, לעולם חייב לבער. ואף בפחות מכזית. לפיכך אין מקום לכל ספיקות אלו. אבל הרמב"ם הביא איבעיות אלו בפרק ב הלכה טז. והכריע לקולא, דדיו בביטול (שלאחר ביטול, ספיקא דרבנן הוא). על אף שגם הוא פסק להלכתא דלא כאביי. אלא שהוסיף "הואיל ואלו חצאי הזיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות, אין חייב לבער". וכתבו המגיד משנה והכסף משנה, דבדוקא כתב כן. שבכך דמיא למקום העשוי לחזק. אבל בלאו הכי, בין כך עובר על פחות מכזית (ודלא כהרא"ש שכתב דלאו דוקא נקט "דבוקים"). 12. אבל אם נפסלה נמי מאכילת כלב, אינה צריכה שריפה. משום דנפסלה מתורת אוכל, והוה ליה כעפרא בעלמא. והכי נמי תניא בתוספתא: הקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח, אין צריך לבער. מלוגמא שנסרחה, אין צריך לבער! רי"ף. ובירושלמי איתא, דדוקא בנסרחה ואחר כך נתחמצה אין צריך לבער. אבל בנתחמצה ואחר כך נסרחה חייב לבער. ונקטו רוב הראשונים, דבפסח עצמו מיירי. שאם לאחר שנכנס הפסח עדיין היתה ראויה, ואחר כך נתחמצה, אסורה. וכדאיתא לעיל (כא ב), דאם חרכו לאחר זמנו אסור בהנאה. דכיון דכבר חל איסורו, תו לא פקע. אבל אם נסרחה קודם הפסח, בין אם נתחמצה קודם שהסריחה, בין לאחר מכאן, הרי היא מותרת. וכדאיתא שם, חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. אבל הכסף משנה (סימן תמב) כתב בדעת הטור (שם) ובדעת הרא"ש, שלא חלקו בין החמיצה קודם הפסח להחמיצה אחר הפסח. ולעולם חייב לבער, אם החמיצה ולבסוף נסרחה. וכן כתב בהגהות הגר"א (שם סק"ח) בדעת הראב"ד. ותמה בשיטתו, הא עריבת העבדינן נמי נתחמצה ואחר כך נסרחה. וקתני בה, דאינו חייב לבער. ויעוין במקור חיים (שם סק"ב) שכתב, דהראב"ד מפרש למלוגמא שמסרחה, בנפסלה מאכילת אדם, ועדיין ראויה לכלב. ובזה כתב הירושלמי, דדוקא נסרחה ואחר כך נתחמצה מותרת. לפי שלא היה לה תורת אוכל מעולם, כמו שמצינו אף לענין טומאת נבילה. והרמב"ם השמיט את דין הירושלמי. ויעוין בקובץ שיעורים שכתב בטעמא דמילתא, שלא אמר הירושלמי את דינו אלא לרבי יהודה, דאין ביעור חמץ אלא שריפה. אבל הרמב"ם פסק כחכמים, דביעורו בכל דבר. וכיון שנפסל מאכילת כלב והוי כעפרא דעלמא, זה גופא נחשב לו לביעור. מיהו, יש מן הפוסקים שכתבו, דדין הירושלמי הוא מדרבנן. דחיישינן שמא יבוא להנות ממנו. ויעוין בשער הציון סימן תמב אות יט.
ואם נטמאה, הרי היא מטמאה טומאת אוכלין בכביצה. כדין אוכלין טמאים, שמטמאים אחרים בכביצה.
ואם היא פת של תרומה טהורה, הרי היא נשרפת 13 עם התרומה הטמאה בפסח. ואף שבשעת שריפתה היא נטמאת על ידי מגע הטמאה, והרי אסור לטמא תרומה טהורה, אין לחוש לכך. שמאחר ובין כך אינה ראויה למאכל אדם, מותר לטמאותה בידים. 14
13. ואף ברייתא זו איירי בפת שראוי לחמע בה עיסות אחרות. אבל בלאו הכי אין צריך לבערה. דהא אינה ראויה לגר. ר"ן. אבל לדעת הראב"ד, אין צריך כאן לטעם זה. אלא כל זמן שהיא ראויה לכלב, צריך לבער (יעוין בהערה 2). וגם מדברי הרמב"ם (פרק ד הלכה יא) משמע, דחייבת בביעור אף באין ראוי לחמע בה עיסות אחרות. ויש לומר, דלשיטתיה אזיל. דסבר כרבי מאיר, דאף נבילה שאינה ראויה לגר אסורה. ולא הותרה אלא כשהיא סרוחה מעיקרא (כן כתב הנודע ביהודה קמא יורה דעה כו להוכיח בשיטתו. וכן פסק לענין טומאה. שאם נתנבלה ואחר כך נסרחה, הרי היא מטמאת בטומאת נבילה). עוד יש לומר, דנפסלה מאכילת אדם, היינו חמץ נוקשה. ופסק הרמב"ם כרבי מאיר המחייב בחמץ נוקשה (וכן הוכיח בביאור הגר"א בשיטתו). חידושי רבי שמואל. 14. ויעוין באחיעזר (חלק ב סימן יא) שתמה (לשיטת הר"ן), למה מותר לשורפה עם הטמאה בפסח. הא לעיל (טו ב) מבואר בטעמא דמילתא, דהוא משום דכעפרא בעלמא הוא. ואם ראויה לחמע בה עיסות אחרות, מהאי טעמא נמי לא יפקע ממנה קדושת תרומה, ויהיה אסור לטמאותה. שהרי בשאור יש דין תרומה, כמבואר בכמה משניות.
משום רבי נתן אמרו: כל שנפסלה מאכילת אדם, אף שעדיין היא ראויה לאכילת כלב, שוב אינה מטמאה טומאת אוכלין.
והוינן בה: כמאן אזלא הא דתנן: כלל אמרו בטהרות. כל שמעיקרו היה מיוחד לאוכל אדם, הרי הוא טמא, עד שיפסל מלאכול לכלב. ואף שכבר אינו ראוי למאכל אדם, לא פקע ממנו שם אוכל שחל בו מתחלה, כל זמן שהוא ראוי לכלב.
ומשנינן: הא מתניתין כמאן אזלא? - דלא כרבי נתן, דאמר פת שעיפשה אינה מטמאה טומאת אוכלין, על אף שעדיין היא ראויה לכלב. אלא כתנא קמא, דאמר "מטמאה טומאת אוכלין בכביצה".
תנו רבנן: עריבת העבדנין (מעבדי עורות, שבה הם נותנים את העורות) שנתן לתוכה קמח, אם נתנו בתוך שלשה ימים הסמוכים לפסח והחמיץ שם, הרי הוא חייב לבערו. שעד שלשה ימים אין הקמח מתקלקל בתוכה. ונמצא שבהגיע הפסח עדיין לא בטל ממנו שם חמץ.
אבל אם נתן לתוכה את הקמח קודם שלשה ימים הסמוכים לפסח, אינו חייב לבער! לפי שכעבור שלשה ימים, הרי הוא מתקלקל מחמת ריח העריבה. ובהגיע הפסח כבר אין בו תורת חמץ. 15 אמר רבי נתן: במה דברים אמורים דתוך שלשה ימים חייב לבער, דוקא כשלא נתן לתוכה עורות. שמאחר ואין בה ריח העורות, אין הקמח מתקלקל עד שלשה ימים.
15. ומדברי הרמב"ם נראה דאף אם נפסל מאכילת אדם בלבד, ועדיין הוא ראויל אכילת כלב, מותר לקיימו. שכתב בפרק ד הלכה ח והלכה ט: אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, הרי זה מותר לקיימו בפסח. כיצד? - עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור, הרי זה מותר לקיימו. והמשיך בהלכה י: וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ, מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ. וצריך עיון, הרי בפת שעיפשה לא התיר אלא משום שנפסלה מאכילת כלב (כמבואר בדבריו בהלכה יא). ומאי שנא תערובת חמץ, שסגי להתירה על ידי שנפסלה מאכילת אדם. ואף שיש לומר דדוקא בפת אסרינן כל שהיא ראויה לכלב, משום שראוי לחמע בה עיסות אחרות, עדיין קשיא. שהרי הרמב"ם כלל כל מיני תערובת, שניתרים על ידי דנפסלו לאדם. ואף אי משכחת לה שהם ראוים לחמע עיסות אחרות. והנראה, דתערובת חמץ אסורה משום טעם כעיקר. וכבר נתבאר בשיטת הרמב"ם. (יעוין לעיל מד ב הערה 3) דכל דין טעם כעיקר תליא בדין אוכל. וכל שאינו ראוי לאכילת אדם, פקע מיניה דין טעם כעיקר. חידושי רבינו חיים הלוי. עוד כתב שם, דבלאו הכי לא קשיא. שהרי נתבאר ברמב"ם, דטעם ההיתר הוא משום שאין צורת החמץ עומדת. ודוקא כשהחמץ בעין, עדיין יש בו צורת חמץ, עד שיפסל מאכילת כלב. אבל כשהוא בתערובת, אם אינו ראוי לאכילה, נפסדה צורת החמץ.
אבל אם נתן לתוכה עורות בזמן שהקמח בתוכה, אפילו אם נתן את הקמח בתוך שלשה ימים לפני הפסח, אין הוא חייב לבער. לפי שנתינת העורות בקמח מבטלת ממנו תורת חמץ.
אמר רבא: הלכה כרבי נתן! ואם נתן עורות בקמח, הרי הוא מתבטל מתורת חמץ אפילו תוך יום אחד, ואפילו תוך שעה אחת מנתינת העורות.
שנינו במתניתין: וכן לענין טומאה. שבצק בסידקי העריבה - אם מקפיד עליו הרי הוא חוצץ. ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה.
וקסבר השתא, דלענין טבילה איירי. שכל כלי שנטמא והוא טעון טבילה, אם דבק בו דבר שהבעלים מקפיד עליו, הרי הוא חוצץ בין הכלי למי המקוה, ולא עלתה לו טבילה.
ותמהינן: איך קתני "וכן לענין טומאה"? וכי מי דמי לחמץ בפסח? והא התם בחמץ, בשיעורא תליא מילתא. שאם יש בו כזית במקום אחד, עובר עליו. ובפחות מכזית אינו עובר. אבל הכא לענין טבילה, בקפידא תליא מילתא, ולא בשיעורא. שכל שהוא מקפיד עליו וסופו ליטלו משם, הרי הוא חוצץ. ולא שנא בין אם יש בו כזית, או לא.
אמר רב יהודה: אימא, הכי קאמרה מתניתין: ולענין טומאה אינו כן! ואינו כחמץ דתלוי בשיעור כזית, אלא בקפידא בלבד הוא תלוי.
אמר ליה אביי: הא "וכן לענין טומאה" קתני! משמע, שדינו כחמץ.
אלא, אמר אביי: לא לענין טבילה קתני לה.
ודברי התנא מחולקים לשני ענינים:
תחילה אמר התנא "וכן לענין טומאה", שגם בענין טומאה יש חילוק בין אם יש כזית או פחות מכזית בסדקי עריבה. ואחר כך תלה זאת התנא בענין קפידא, ולא בשיעור כזית.
והכי קאמר: