פרשני:בבלי:יומא לה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מיתיבי, הקשו בני הישיבה על דברי משנתנו (שבגדי שחרית היו חשובין משל ערבית), מדברי הנביא יחזקאל:
נאמר ביחזקאל (מד יט) בענין עבודת הכהנים הגדולים ביום הכיפורים:
"ובצאתם אל החצר החיצונה ... יפשטו את בגדיהם (בגדי הלבן) ... ולבשו בגדים אחרים".
כלומר, בשעה שחוזרים ונכנסים לקדש הקדשים להוציא את הכף והמחתה, ילבשו בגדי לבן אחרים. 1 ודבר זה אנו יודעים מהלכה למשה מסיני (לעיל לב א), ובא יחזקאל והסמיך (חיזק) דבר זה, וקבעו במקרא.
1. תחילת הפסוק: "והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו, ולא יעלה עליהם צמר". ואין איסור לבישת בגדי צמר אלא ביום הכיפורים, שהרי בשאר ימות השנה היה הכהן הגדול לובש מעיל שכולו צמר צבוע תכלת. וגם בחושן ואפוד היה חוטי תכלת העשויים מצמר. רש"י. והמשך הפסוק "ובצאתם אל החצר החיצונה:. יפשטו את בגדיהם, והיינו בגדי הלבן. "ולבשו בגדים אחרים" - הגמרא מפרשת שהם בגדי לבן של בין הערביים. ואי אפשר לומר שכוונת הפסוק שילבשו בגדי זהב (להקרבת אילו ואיל העם), שהרי את זה אנו יודעים מדברי התורה, ולא היה יחזקאל צריך להשמיענו דבר זה. אלא בעל כרחך יחזקאל בא להשמיענו שהכהן הגדול לבש בגדי לבן להוצאת הכף והמחתה. שדבר זה אינו מפורש בתורה, אלא הלכה למשה מסיני. ובא יחזקאל והסמיכו על פסוק. ריטב"א בביאור דברי רש"י. (ועיין תירוץ אחר בתוספות ישנים ד"ה והאי). ומתוך דברי רש"י מבואר שלבישת בגדי לבן פעם שניה למדנו מהלכה למשה מסיני. ותמה רבי עקיבא איגר (על המשניות) הרי הגמרא לעיל לב א הוכיחה זאת מפסוקים, עיין שם וברש"ש. ומהר"ץ חיות לב א. (עיין עוד ברבי עקיבא איגר מה שתמה על לשון רש"י כאן).
וסוף הפסוק הוא: "ולא יקדשו את העם בבגדיהם" (הגמרא מביאה כאן את הפסוק עד סופו אף על פי שהמשפט הזה דבר בפני עצמו הוא. ואין לו קשר לסוגייתנו. וכך פירושו): וכשיצאו אל העם, דהיינו אל מחוץ לעזרה לא ילבשו בגדי קודש (ריטב"א בהסבר רש"י). 2
2. רש"י ביחזקאל מפרש, שלא יגעו בבגדי העם, שבגדי חול אינם טהורים לענין נגיעה בקודש. ורד"ק מפרש, שלא יתערבו עם העם ויהיה נראה כאילו העם קדושים כמותם. (ובמצודות שם נראה שצירף את שני הדברים, עיין שם).
ולמדנו מדברי הנביא, שכאשר הכהן הגדול נכנס בין הערביים להוצאת כף ומחתה, הוא לובש בגדים "אחרים".
והוינן בה: מאי, מה היא כוונת הנביא שהדגיש ואמר "ולבשו בגדים אחרים", ולא אמר "ולבשו בגדים" סתם?
לאו, האם לא התכוין לומר, ש"אחרים" היינו שונים וחשובין מהן מן הראשונים שלבש בשחר?!
ומכאן קושיא על דברי משנתנו (ששנינו שבגדי השחר היו חשובין משל בין הערבים)! 3 ומתרצינן: לא! "אחרים" היינו פחותים מהן (מן הראשונים שלבש בשחר), משום שהעבודה שבשחר חשובה יותר, שהקריב קרבנות לכפרה. אבל הוצאת הכף והמחתה אינה באה לכפר, אלא לפנות את קדש הקדשים. שאין זה מכובד שיהיו מונחים שם כלים. 4
3. קשה, אמנם מוכח מלשון "אחרים" שבגדי ערבית היו שונים משל שחרית. אבל מנין לנו שהם מעולים משל שחרית, אולי הם פחותים מהם, (כשם שמצינו בתרומת הדשן שנאמר "ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו ד) והכוונה לפחותים, לעיל כג ב). ופירש הריטב"א שכאן שהכהן נכנס לקדש הקדשים, מסתבר שצריך להוסיף ולהעלות בקדש שהרי מעלין בקדש ואין מורידין. ובתוספות ישנים (ד"ה מאי לאו אחרים) פירשו באופן אחר. 4. הריטב"א מבאר, שבגדים שמזג בהם כוס והקטיר לפני רבו (כלומר שעבד בהם עבודה חשובה), אל יסלק בהם כלים משלחן רבו. (ולכן כאן מורידים בערך הבגדים, אף על פי שבדרך כלל מעלין בקדש ואין מורידין).
שנינו במשנה שבגדי הלבן של יום הכיפורים באים משל הקדש. ואם רצה להוסיף (יותר משלשים מנה לרבנן, ומעשרים מנה לרבי מאיר), מוסיף משלו.
תני רב הונא בר יהודה ברייתא. ואמרי לה (אחרים אומרים אותה, בשם) רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת קרבנות הציבור, כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת (מכספו או מכספה) לובשה, ועובד בה עבודת יחיד בלבד.
כלומר, עבודה שאין בה צורך לציבור, והיינו הוצאת הכף והמחתה שנעשתה רק משום כבוד מקום קדש הקדשים (ונקראה עבודת יחיד מפני שעבודה זו מוטלת על הכהן הגדול, לפנות את המקום. רש"י). 5
5. במשנה מבואר שהכהן הגדול יכול להוסיף משלו על הכסף שבא מן הציבור, לקנות כתונת יפה יותר. וכאן הברייתא מחדשת שיכול להביא את כל הכתונת כולה מכספו, אם ירצה. וכתבו תוספות ישנים ותוספות הרא"ש שמה שנאמר במשנה "אלו משל ציבור" אין חובה שיבואו משל ציבור (בגדי בין הערבים) אלא אם רצה יכול לעשות כולה משלו. וכל זה על פי פירוש רש"י. אבל רש"י הביא בשם רבותיו שפירשו שעבודת יחיד המוזכרת כאן הוא קריאת הפרשה שהיה הכהן הגדול קורא בבגדי לבן (כמבואר להלן סח, ב). ורש"י עצמו חולק על זה וסובר שבקריאת הפרשה אין צריך שימסור את בגדיו לציבור. (כיון שלא שנינו שם "ובלבד שימסרנה לציבור". ועיין ריטב"א). ודעת המאירי שבסוגיא אין מדובר בעבודת יום הכיפורים. ו"עבודת יחיד" היינו נדרים ונדבות. ועבודת ציבור היינו תמידים וכל קרבנות הציבור. (ועיין ריטב"א שהקשה על זה. ולכאורה לפי המאירי אין מדובר בכהן גדול דוקא. ועיין גם שיח יצחק).
ובלבד, שימסרנה הכהן הגדול לציבור. 6 כיון שסוף סוף עבודת הציבור היא במקצת (רש"י. ריטב"א).
6. המאירי האריך בהסבר הסוגיא. והעולה מדבריו: א. כהן המקדיש את הכתונת לשם עבודת עצמו (דוגמא לדבר המקדיש בהמה לקרבן לעצמו) אינו רשאי לעבוד בה כלל. אלא צריך שימסרנה לציבור על דעת שיוכל לעבוד בה בין הוא בין אחר. ב. אם בשעה שהקדיש את הכתונת מסרה לציבור, ואחר זמן בא לעבוד בה, יכול לעבוד בה אפילו עבודת ציבו, ר והגמרא מדברת באופן שלא מסרה לציבור עד סמוך לשעת עבודתו, ובזה חוששים שמא לא גמר בדעתו ליתנה לציבור בלב שלם. ואסרו עליו לעבוד בה עבודת ציבור. אבל מותר לעבוד בה עבודת יחיד (שלענין זה חכמים לא החמירו). (ועיין לעיל לד ב הערה 19 בשם תוספות ישנים ועוד, שבתורת כהנים למדו שבגדי הכהן צריכים לבא משל הקדש שנאמר "בגדי קדש הם". שיבוא משל קדש. ולכאורה אין מכאן ראיה שיהיו שייכים לציבור דוקא. ועיין מה שהבאנו מהרש"ש שם).
ומקשינן: מאחר שהכהן הגדול מוסר אותה לציבור, פשיטא שיכול לעבוד בה!?
ומתרצינן: מהו דתימא שמא תאמר, ניחוש (נחשוש) שמא לא ימסרנה יפה יפה, שמא לא יגמור בדעתו לתתה לציבור בלב שלם. ונאסור עליו לעבוד בה. קמשמע לן השמיע לנו התנא בברייתא שלא חוששים לזה, ומותר לו לעבוד בה. 7
7. א. המאירי (שהובא בהערה הקודמת) מפרש שלענין עבודות יחיד אין חוששים שמא לא ימסרנה יפה. ורק לענין עבודות ציבור חששו. אך הרמב"ם (בהלכות כלי מקדש ח ז) כתב שיחיד שהתנדב משלו בגדי כהונה, מוסר אותו לציבור ומותר. ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור, והמשנה למלך כתב שהרמב"ם פסק שלא כסוגייתנו. (מפני שלדעתו יש סוגיות החולקות על סוגייתנו). ושיח יצחק כתב שלמסקנת סוגייתנו אין חשש שמא לא ימסרם לציבור ואפילו עבודות ציבור מותרות. (ואפשר לומר ש"עבודות יחיד" היינו עבודות כל השנה (כדברי המאירי). ו"עבודות ציבור" היינו עבודות יום הכיפורים (כדברי רש"י), ולשון "עבודות יחיד" לאו דוקא הוא. אלא כולל גם עבודות ציבור של כל השנה. ולכן הרמב"ם לא חילק בין עבודות יחיד לעבודות ציבור. ולענין בגדי יום הכיפורים כבר כתב הרמב"ם בהלכה ג ששלושים מנה היו משל ציבור. וכוונתו שאי אפשר להביאם משל יחיד כלל. וכן כתב בשפת אמת ד"ה בגמ' ועובד. ודנו בדבר עוד אחרונים עיין ספר המפתח שם). ב. המשנה למלך (שקלים ד ו) התקשה בדברי הגמרא (שחוששין שמא לא ימסרנה יפה יפה). הרי דברים שבלב אינם דברים (קידושין נ א) ! (ועיין חזון איש אורח חיים קכו לד).
ואגב ששנינו בדברי הברייתא "כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת". מביאה הגמרא את המעשים דלהלן (תוספתא פרק א):
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי הכהן הגדול, שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה והיה לובשה, ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור לפני שעבד בה.
אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא (עשרים אלף) מנים, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שהיתה עשויה מחוטים דקים, עד כדי כך שנראה כערום.
ומקשינן: ומי מתחזי וכי היה בשרו יכול להיראות דרך הכתונת?! והאמר מר התנא בברייתא (לקמן עא ב): בגדי כהונה שנאמר בהם שהיו עשויים משש (פשתן), חוטן היה כפול ששה (והכתונת היתה משש), ואם כן, איך יתכן שראו את בשרו דרך בגדים עבים כל כך?
אמר אביי תירוץ: משל לדבר, כחמרא במזגא, כיין בקנקן זכוכית, שאף על פי שהזכוכית עבה, היין נראה מתוכה. וכיוצא בזה בגדי רבי אלעזר בן חרסום היו מפשתן בהיר ושקוף, עד שנראה בשרו מתוכם.
אגב שהזכרנו את עשירותו של רבי אלעזר בן חרסום (שאמו עשתה לו כתונת משתי ריבוא מנה), מביאה הגמרא עוד ברייתא, המזכירה את עשירותו:
תנו רבנן:
עני, ועשיר, ורשע הנמשך אחרי תאוותיו באין לדין לעתיד לבוא על ביטול תורה. 8 ובית דין של מעלה יכולים לחייבם בדין, ולהוכיח להם שיכלו לעסוק בתורה.
8. תחילת דינו של האדם על דברי תורה (סנהדרין ז א). תוספות ישנים ד"ה רשע, ותוספות הרא"ש.
והברייתא מפרשת והולכת:
א. לעני, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?
אם העני אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, ולא יכלתי לעסוק בתורה. אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל שהיה עני מרוד ועסק בתורה?!
שכך אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה עובד למחייתו, ומשתכר בטרפעיק (מטבע השוה חצי דינר. והיא סלע מדינה. רש"י). חציו היה נותן לשומר בית המדרש על מנת שיתן לו להכנס ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון, 9 וחציו הוציא לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
9. כתב המהרש"א שדרכם היה לתת מעות לשומר, משום שבתי מדרשות שלהם היו בשדות והיו צריכים להושיב שם שומר, או שהושיבו שומר כדי שלא יכנס לבית המדרש תלמיד שאין תוכו כברו. (והיו הבאים לבית המדרש צריכים להשתתף בשכר השומר).
פעם אחת לא מצא עבודה להשתכר בה, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס.
עלה הלל על הגג, ונתלה וישב על פי הארובה (חלון בגג, שמשם נכנס האור לבית המדרש) כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אמרו: אותו היום ערב שבת היה. ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר (של שבת בבוקר) אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר (מואר), והיום אפל. שמא יום המעונן הוא. 10
10. כתב המהרש"א שהלל עלה לארובה מערב שבת (כך נראה ממה שביקוש ממנו דמי כניסה). והיה שם כל ליל שבת עד עלות השחר של יום השבת. ואפשר שחיפש כל היום מלאכה להשתכר בה ולא מצא. וסמוך לכניסת שבת עלה לארובה. וכבר היה חשוך, ולכן לא הרגישו בו. (עד כאן דבריו).
הציצו בעיניהן, וראו דמות אדם בארובה.
עלו, ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו פירקו את משא השלג מעליו, והרחיצוהו, וסיכוהו בשמן, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה במצבו הקפוא - לחלל עליו את השבת. 11
11. "עין יעקב" הבין שמדובר כאן בחילול שבת במלאכות דאורייתא. ובהכרח שהיה פיקוח נפש בדבר. ולפי זה קשה, מה פירוש "ראוי זה" לחלל עליו שבת? וכי כל אדם אינו ראוי לכך?! ותירץ העיון יעקב, שיתכן שבאדם אחר הרי זה כמאבד את עצמו לדעת. ואין מחללים עליו את השבת, ודוקא בהלל שעשה הכל לכבוד התורה אין זה כמאבד עצמו לדעת, ומחללים עליו את השבת. והלל עצמו סמך על הפסוק: "שומר מצוה לא ידע דבר רע". אמנם בגמרא לא מפורש שחיללו עליו את השבת באיסור דאורייתא, ואפשר שחילול השבת היה באיסור דרבנן שהושיבוהו נגד המדורה. ומבואר במסכת שבת מ, ב, שאסור להתרחץ בצונן ולהתחמם כנגד המדורה. (משום איסור רחיצה בחמין). ואפשר שלא היה שם פיקוח נפש.
ב. לעשיר שבא לדין לעתיד לבא, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?
אם אומר עשיר הייתי, וטרוד הייתי בנכסי, ולא יכלתי לעסוק בתורה, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום?!
שכך אמרו עליו, על רבי אלעזר בן חרסום: שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. ובכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו למחיה. ומהלך מעיר לעיר, וממדינה למדינה ללמוד תורה.
פעם אחת מצאוהו עבדיו הגרים באחת מהעיירות השייכות לו, ולא הכירוהו. וחשבו שמיושבי העיירה הוא. ועשו בו, הכריחוהו לעשות אנגריה, עבודת אדון העיירה, המוטלת על יושביה.
אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: נשבעים אנו שבועה בחיי רבי אלעזר בן חרסום, אדון העיר, שאין מניחין אותך לילך מכאן עד שתעשה את העבודה המוטלת עליך כדין תושב העיר.
(הלך, נתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו. כך הגירסא בעין יעקב).
ומימיו של רבי אלעזר בן חרסום, לא הלך לעבדיו וראה אותן איך הם עובדים. אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום, וכל הלילה.
ג. והברייתא מבארת את דין הרשע:
רשע הנמשך אחרי תאוותיו, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?
אם אמר: נאה הייתי, וטרוד ביצרי הייתי. אומרים לו: כלום נאה היית (וטרוד ביצרך 12 ) יותר מיוסף?!
12. כך הגירסא בעין יעקב, ולכאורה מוכח כדבריו, שהרי הגמרא להלן מביאה מעשה המתאר שאשת פוטיפר פיתתה את יוסף. ויש ראיה מכאן שיוסף היה טרוד ביצרו. אבל אין ראיה מכך שהיה נאה ביותר. ולגירסת הספרים שלפנינו לכאורה צריך לבאר כמו שהוספנו.
שכך אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים. בגדים שלבשה לו כדי לפתתו שחרית, לא לבשה לו בערבית. וכן בגדים שלבשה לו ערבית, לא לבשה לו בשחרית,
אמרה לו: השמע לי לדבר עבירה.
אמר לה: לאו.
אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין.
אמר לה (על פי תהילים קמו): "ה' מתיר אסו רים".
אמרה לו: הריני כופפת קומתך. אמר לה (על פי תהלים שם): "ה' זוקף כפופים".
אמרה לו: הריני מסמא את עיניך.
אמר לה: "ה' פוקח עורים" (תהלים שם).
נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה, לשכב אצלה, להיות עמה. ולא רצה לשמוע אליה.
ולמה נאמר (בראשית לט י): "ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה" בכפל לשון?
"לשכב אצלה היינו בעולם הזה. "להיות עמה" היינו לעולם הבא. 13
13. כנראה הכוונה שלא שמע אליה לשכב עמה בעולם הזה, משום שאם יעשה כן, עתיד להיות עמה לעולם הבא בגיהנם. (עיין עץ יוסף על עין יעקב, שכתב, שאף על פי שטענת יוסף היתה שאינו יכול לבגוד באדוניו, לא אמר יוסף כך אלא לדחות את האשה. אבל טעמו של יוסף היה משום יראת שמים).
ועתה הברייתא מסכמת את דבריה: נמצא:
הלל מחייב את העניים (שלא למדו תורה) בדין.
רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים.
ויוסף מחייב את הרשעים.
מתניתין:
המשנה מתחילה לסדר את עבודות היום הנעשות בבגדי לבן.
בא לו הכהן הגדול אצל פרו, פר החטאת השייך לו. 14
14. שנאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". (ויקרא טז, ג) ומשלו היה, שנאמר (שם יא): "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. גמרא לקמן נא, ב.
ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, בצפון העזרה (כך מוכח בגמרא).
ראשו של הפר היה פונה לדרום, וזנבו לצפון.
ופניו היו נוטים למערב (שהטו את ראשו הצידה, עד שפניו היו כלפי מערב) לכיוון ההיכל. 15
15. לא התבאר בסוגייתנו מדוע העמידו את פני הפר לצד מערב. ובמסכת תמיד ל, ב בענין שחיטת התמיד פירש המפרש שצריך שבית שחיטתו יהיה לצד מערב שנאמר "לפני ה"' (עיין כיוצא בזה בתורת כהנים אחרי פרק ב, א). הגמרא מפרש מדוע לא העמידו את הפר ישר - פניו כלפי ההיכל (למערב) וזנבו למזרח. רש"י.
והכהן הגדול עומד במזרח, (אחוריו למזרח) ופניו למערב. וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר בוידויו:
אנא השם (כאן היה הכהן הגדול מזכיר את השם ככתבו יו"ד ה"א וא"ו ה"א 16 ): עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך, אני וביתי. 17
16. התנא רמז לזה ואמר "השם" ולא הזכיר את שם ה', ר"י מלוניל תוספות יום טוב. (נראה מלשון ר"י מלוניל שבזמנם בדרך כלל נכתב בגמרא שם ה' במלואו. ואילו כאן נכתב "השם", לרמז שאינו נקרא בלשון אדנות. אלא הכהן הגדול קראו ככתבו), (ועיין תפארת ישראל יכין מ"ד). ודעת הרא"ש יומא פרק ח סימן יט והטור באורח חיים תרכא שהכהן הגדול אמר שם בן ארבע אותיות ככתבו, אבל בשם רב האי גאון כתבו שהכהן הגדול הזכיר שם בן ארבעים ושתים אותיות. ומובא גם בתשובות הגאונים שערי תשובה קצד. ועוד. 17. לשון הרא"ש בסדר העבודה: וידוי ראשון:. עליו ועל בני ביתו, משמע שביתו אינו אשתו בלבד, וכן בקרית ספר עבודת יום הכיפורים פרק ב, ועוד. אבל הרשב"א (שבועות יג, ב) והר"ן (שם) כתבו שביתו היא אשתו, וכן משמע מהמאירי לקמן מג, ב. ועיין גבורת ארי בתחילת המסכת ד"ה ביתו.
אנא השם! 18 כפר נא, לעונות ולפשעים ולחטאים, שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך, אני וביתי. שהרי הבטחת לנו לכפר עלינו היום, ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא טז ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם".
18. הירושלמי פרק ב הלכה ו מביא ברייתא שכאן אמר הכהן הגדול "בשם" (אנא "השם" חטאתי:. אנא "בשם" כפר נא). והביאוהו התוספות. והר"ח כתב שכיון שבמשנתנו כתוב השם אין הלכה כדברי הירושלמי. ואפשר שבירושלמי יש טעות סופר. וגם הרמב"ם (בפרקים ב ו ד) מזכיר בכל הוידויים אנא השם. אבל הרא"ש (בסימן יט) והטור (סימן תרכא) הביאו שהראבי"ה פסק כהירושלמי. ומשנתנו נשתנתה כלשון העולם (שהרגילות היא לומר השם בדרך כלל), אבל הכהן הגדול הזכיר בפעם השניה "בשם". עיין שם ובטור כמה שיטות בזה, ובפיוטים "אמיץ כח" ו"אתה כוננת" שבמחזורים, הגירסא (בפעם השניה) "אנא בשם". ופירש בתוספות יום טוב (פרק ו משנה ב), שפעם ראשונה צריך לומר "אנא השם" מפני שקורא לה' כדי להתודות לפניו. ואילו פעם שניה מבקש כפרה בלשון "אנא בשם", כלומר: אנא, בזכות השם הזה שהוא מקור השמות - כפר נא. (עיין ט"ז תרכ"א ס"ק ב. ושו"ת אבקת רוכל סימנים כ"ז, כח).
והן - העומדים בעזרה, כאשר שמעו את השם יוצא מפי כהן גדול עונין אחריו (בהשתחויה. תפארת ישראל 19 ): "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
19. כך מבואר להלן סו א בוידוי השעיר (לגירסתנו). וכתבו שם (פרק ו משנה ב) בתוספות יום טוב ותפארת ישראל שהוא הדין בכל הוידויים (ועיין תוספות חדשים שם). ועיין שו"ת אבקת רוכל סימן כז, כח. (ובירושלמי הלכה ז מבואר שהקרובים היו נופלים על פניהם. ואילו הרחוקים אמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכתבו התוספות בסוטה (מ ב ד"ה וכל כך) שכל שכן שהקרובים אמרו ברוך שם כבוד מלכותו. אלא שהרחוקים אמרו זאת בלא השתחויה).