פרשני:בבלי:יומא נ ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לדברי רבי מאיר האומר במשנה שהובאה בעמוד א: פר של יום הכפורים הוא קרבן יחיד -
האם הוא עושה תמורה (לקח בהמת חולין ואמר: זו תחת זו, האם "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"), או אינו עושה תמורה (ומפרשת הגמרא לקמן מה הוא יסוד הספק)?
ומדקאמר רבי אלעזר: "לדברי האומר", וכי לאו מכלל דאיכא למאן דאמר: דקרבן ציבור הוא (ולדעת תנא זה אין מקום לספק, שהרי אין תמורה בקרבן ציבור)?!
ודחינן: לא תידוק: מכלל דאיכא למאן דאמר: קרבן ציבור הוא, אלא כך תידוק:
מכלל דאיכא למאן דאמר: דקרבן שותפין הוא, (ולדעתו, אין מקום לספק כי אין תמורה בקרבן שותפות). 78 גופא, בעי רבי אלעזר: לדברי האומר: פר יום הכפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או אינו עושה תמורה?
78. א. מדברי הגמרא מתבאר, כי שלש דעות בדבר: פר יום הכפורים: קרבן "ציבור"; קרבן "שותפין"; קרבן "יחיד". וסברת הסובר קרבן ציבור הוא, מבואר בתוספות ישנים ד"ה אימא ובמאירי, "שהכהנים קרויים ציבור לענין זה", (וראה מה שכתבו בתוספות ישנים ד"ה דלא). וביאור סברות החולקים אם קרבן שותפין הוא, או קרבן יחיד, ראה בהערה 83 בהמשך הסוגיא. ב. כתבו התוספות: כי האומר "קרבן יחיד" הוא ולא שותפין, הוא רבי מאיר שבמשנה לעיל; ואף שאין לזה הכרח מעיקר דבריו, הרי מלשונו שאמר "והלוא פר יום הכפורים וכו' דקרבן יחיד", ולא אמר: שאינו קרבן ציבור, משמע כי קרבן יחיד הוא ואף לא קרבן שותפין.
ותמהינן: וכי מאי קא מיבעיא ליה לרבי אלעזר?!
שהרי ודאי פשיטא לן שאחיו הכהנים מתכפרים בו, וקרבן השותפין הרי אין עושה תמורה, ומה יש להסתפק בזה (רש"י)?! 79
79. צריך ביאור: האיך כתב רש"י, כי פר של יום הכפורים ודאי קרבן שותפין הוא, והרי רבי אלעזר נסתפק למאן דאמר: "קרבן יחיד" הוא ולא שותפין כמבואר בהדיא בגמרא; גם לא נתבאר מה הכריחו לרש"י לפרש כן, ולא: וכי מאי קא מיבעיא ליה, הרי ודאי במקדיש ומתכפר נסתפק, והרי פשיטא וכו'?!
(רש"י: אי נימא) דהכי קא מיבעיא ליה:
אי (האם) בתר מקדיש הכהן הגדול שהקדישו משלו אזלינן, והוא הנקרא בעל הקרבן לענין תמורה, וכיון שהקדישו יחיד משלו ולא משל שותפות, הרי שהקרבן עושה תמורה?
אי בתר מתכפר - הוא וביתו ואחיו הכהנים - אזלינן, והם הנקראים בעלי הקרבן לענין תמורה, והואיל והרבה מתכפרין בו הרי יש לו שותפות של בעלים הרבה, ואינו עושה תמורה?
הרי אי אפשר לפרש כן, כי פשיטא דבתר מתכפר אזלינן -
דהרי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
א. חילוק יש בפדיון הקדש בין בעלים הפודים את הקדשם, לאחרים הפודים; שהבעלים מוסיפים חומש על פדיונם, ואילו אחרים אין מוסיפין חומש; ודין זה הוא בין בקדשי בדק הבית העומדים מתחילה לפדיון, ובין קרבנות שנפל בהם מום והרי הם נפדים.
ב. אין יכול לעשות תמורה אלא הבעלים, אבל אדם אחר אינו יכול להמיר.
ג. התורם את תרומתו, בידו לתיתה לכל כהן שירצה, ואף יש לו בכך טובת הנאה מישראל שאומר לו: הא לך סלע זה, ותן תרומה זו לבן בתי שהוא כהן.
א. הקדיש אדם בהמה על מנת שיתכפר בו אחר ויצא בו ידי חובתו (רש"י); הרי -
המקדיש הוא הנקרא "בעלים" לענין פדיון, והרי זה מוסיף חומש כשפודהו לכשהומם; אבל האחר שמתכפר בקרבן זה, אינו אלא כשאר אדם, ואינו מוסיף חומש -
והטעם: דכתיב: ואם "המקדיש" יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, הרי למדנו "מקדיש" מוסיף חומש ולא מתכפר.
והמתכפר ולא המקדיש הוא זה שעושה בה תמורה, כי הוא הנקרא "בעל הקרבן" לענין תמורה. 80 ב. והתורם משלו על כרי של חבירו כדי להתירו, הזכות לתת את התרומה לכל כהן שירצה, שלו היא - ולפיכך: טובת הנאה שלו, שאם בא ישראל ואמר: הא לך סלע זה ותן תרומה לבן בתי כהן - שלו הוא הסלע, שהרי יש בידו ליתנו לכל כהן שירצה (רש"י). 81
80. כתב רש"י: "דאין ממירין בשל אחרים והאי לאו בעלים דידיה הוא", וכוונתו ליתן טעם למה המתכפר הוא זה שעושה תמורה ולא המקדיש. ובתמורה י א, ילפינן לה מקרא. 81. נתבאר על פי רש"י; ולדבריו: "טובת הנאה" אינה גוף זכות הנתינה, אלא התוצאה הממונית מזכות הנתינה לכל מי שירצה; ולשון רש"י בתמורה י א: טובת הנאה: דבר מועט מקבל מישראל על מנת שיתן כל תרומותיו לבן בתו כהן. והעיר שם בשיעורי רבינו משולם דוד הלוי: מה הוצרך רש"י לומר שמקבל דבר מועט, והא עיקר הילפותא היא על דין נתינה, שהתורם הוא הנותן, והוא בעלים על הנתינה, וקבלת דבר מועט הוא תוצאה מזה. ולשון הרמב"ם (תרומות יד ב): "וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה", ולא הזכיר ענין דבר מועט דזה כבר תוצאה, וראה עוד שם.
והטעם: שהרי נאמר: כי "תכלה לעשר" את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, "ונתתה ללוי" וגו', הרי שתלה הכתוב את הנתינה במי שמעשרה משלו.
הרי למדנו: כי לענין תמורה המתכפר הוא שנקרא בעל הקרבן, והוא הדין לענין בעייתו של רבי אלעזר בתמורה, המתכפר הוא זה שנחשב "בעל הקרבן", וכיון ששותפים הם, אינו עושה תמורה, (נתבאר על פי משמעות לשונו של רש"י, וראה הערה 82 ).
82. הגמרא צריכה ביאור: שהרי מצד אחד תולה הגמרא דין התמורה במחלוקת שנחלקו התנאים אם פר יום הכפורים קרבן יחיד או קרבן שותפין; ומצד שני מסתפקת הגמרא אם קרבן שותפין הוא, ואף פושטת שקרבן שותפין הוא. וביאר ב"שמועת חיים": שני דינים יש בתמורה (ראה שם הוכחות לזה): א. תמורה אינה חלה אלא בקרבן שבעצמותו חשוב "קרבן יחיד", ובפר יום הכפורים הואיל ויש תנא שאומר כי בעצמותו קרבן שותפין הוא, הרי שלדבריו אין מקום לדון, אלא "לדברי האומר קרבן יחיד הוא". ב. תמורה אינה חלה אלא כשהממיר יחיד ולא שנים; ולענין זה דנה הגמרא אם המקדיש היחיד הוא זה שעושה בה תמורה, או המתכפרים הרבים עושים בה תמורה; ופושטת הגמרא מרבי יוחנן שאמר: מתכפר עושה בה תמורה, ועל כן פר יום הכפורים אינו עושה תמורה, כי אין הרבים המתכפרים יכולים להמיר. אמנם מלשון רש"י משמע, שלא הביאה הגמרא דברי רבי יוחנן לומר שהוא דן בנידון שדנה בו הגמרא, אלא בתורת לימוד בעלמא, שלענין תמורה הולכים אחר המתכפר (ועל פי דבריו נתבאר בפנים) ; ולדבריו עדיין צריך תלמוד. ולשון רבינו אליקים: בתר כהן גדול אזלינן דלגביה הוי קרבן יחיד וקרבן יחיד עושה תמורה; אי בתר מתכפר: בתר כהנים דמתכפרין בו, קרבן של שותפין הוי, ואין עושה תמורה, דתמורה ליכא כלל בציבור, ולא יחליפנו כתב בלשון יחיד.
ומפרשינן: לעולם פשיטא ליה לרבי אלעזר דבתר מתכפר אזלינן, והכי קא מיבעיא ליה: האם אחיו הכהנים וביתו של הכהן המתכפרים בפר - בקביעותא מתכפרי (כפרתם קבועה) כלומר: כשאר המתכפרים שהפרישו אחרים עליהם קרבן, שהקנו להם הבהמה לכפרה, אף כאן נקנה להם חלק בו, "והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה" (לשון רש"י) -
או דילמא: אחיו הכהנים וביתו (תוספות) רק בקופיא מתכפרי (כפרתם צפה), כלומר: אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על המים, "ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא" של הכהן הגדול לענין תמורה (רש"י) 83 xxx
83. בפשוטו משמע מדברי הגמרא, כי ספק זה של הגמרא אינו ענין למחלוקת התנאים אם קרבן יחיד הוא או לא, ולשני הצדדים שבגמרא, יש מי שאומר קרבן יחיד הוא, ולפי שיטתו מסתפקת הגמרא לענין תמורה; ויש מי שאומר קרבן שותפין הוא, ולדבריו פשיטא שאין ממירין בו. וכן הבין רבינו עקיבא איגר, ותמה על דברי התוספות שכתבו: כי הגמרא מסתפקת בדעת רבי מאיר, שאם בקופיא מתכפרי, נקטינן שרבי מאיר סובר קרבן יחיד הוא, אבל אם בקביעותא מתכפרי, נקטינן שאף רבי מאיר מודה, שאינו קרבן יחיד אלא קרבן שותפין, ולשונו של רבי מאיר שאמר "קרבן יחיד" - לאו דוקא. ב. וטעם התוספות: כי פשיטא להו, שאין לומר קרבן יחיד הוא, אלא אם המתכפר הוא יחיד, ואין די במה שהמקדיש הוא יחיד; וכיון שכן, אם תמצי לומר: מתכפרים גמורים הם, אף רבי מאיר יודה שקרבן ציבור הוא. ורבינו עקיבא איגר סובר (וכנראה מלשונו): טעמו של רבי מאיר משום דאזלינן בתר מקדיש. ג. מדקדוק דברי רש"י, שבספק הגמרא אם בקביעותא או בקופיא מתכפרי, ביאר שתוכן הספק הוא, אם קרבן שותפין או יחיד הוא, ולא פירש כן בספק הגמרא אם בתר מתכפר או מקדיש אזלינן - יש מקום למעיין ללמוד כשיטת התוספות. ד. נמצא ביאור שלשת השיטות אם פר יום הכפורים הוא קרבן ציבור או שותפין או יחיד, לדעת רעק"א, הוא: הסובר קרבן ציבור הוא, אזיל בתר מתכפר, וסובר כהנים איקרו ציבור; הסובר: קרבן שותפין הוא, אזיל בתר מתכפר, וסובר: כהנים לא איקרו ציבור; והסובר קרבן יחיד הוא, אזיל בתר מקדיש. ולדעת התוספות: לכולי עלמא בתר מתכפר אזלינן, והסובר קרבן ציבור הוא, סובר כהנים איקרו ציבור; והסובר קרבן שותפין הוא, סובר: כהנים לא איקרו ציבור; אלא שלא נתבאר אם הטעם שלדעתם חשובים המתכפרים שותפין או ציבור, הוא משום דפשיטא להו דכהנים בקביעותא מתכפרי, או דיש לפרש דבריהם אף אם נאמר: בקופיא מתכפרי. ושיטת קרבן יחיד, בספק עומדת אם קיימת היא, ואינה מתקיימת אלא אם כן האמת הוא דבקופיא מתכפרי שאר הכהנים, והוי קרבן יחיד משום דאזלינן בתר המתכפר העיקרי. וראה מה שכתב בלקוטי הלכות, בביאור דעת הסובר קרבן שותפין הוא.
תא שמע:
חומר בזבח שקדושתו באה לו על ידי הקדש של הבעלים (תחילת הקדש) - מבתמורה של אותו זבח; וחומר בקרבן שקדושתו באה לו על ידי תמורה - מבזבח, כדמפרש ואזיל:
חומר בזבח מבתמורה: א. שהזבח - כדמפרש ואזיל באיזה זבח מיירי הברייתא - נוהג ביחיד ובצבור.
ב. והזבח דוחה את השבת ואת הטומאה,
ג. והזבח עושה תמורה.
מה שאין כן בתמורה, שהתמורה אינה בציבור; ואין הקרבת התמורה דוחה את השבת ואת הטומאה, כי הרי אין קבוע זמן להקרבתה; ואין עושה את אחרים תמורה, כיון דכתיב: והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ודרשינן: "הוא ותמורתו" ולא תמורת תמורתו.
חומר בתמורה מבזבח:
שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, ומתקדשת הבהמה בקדושת הגוף, והועילה לה קדושה זו: שאם בא לחללה, אינה יוצאה לחולין להיות מותרת ליגזז צמרה וליעבד (לעשות בה עבודה); ואינה מותרת אלא בשחיטה ואכילה בלבד.
מה שאין כן בזבח שהיה בעל מום בשעת ההקדש (קדם מומו להקדשו), שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, ונפדה ויוצא לחולין לגמרי, ואפילו גיזה ועבודה מותרין; (ואם קדם הקדישו למומו, אף הוא אינו מותר על ידי פדיון בגיזה ועבודה).
והשתא מוכחינן כי פר של יום הכפורים עושה תמורה, שהרי:
האי זבח שמיירי בו הברייתא היכי דמי?
אילימא בזבח דיחיד 84 - אי אפשר לפרש כן:
84. לא נתבאר מה שייך לדון אם מיירי ביחיד או בציבור, שהרי בברייתא קתני: שהזבח נוהג ביחיד ובצבור.
שהרי מי דחי זבח דיחיד שבת וטומאה?! ובברייתא הרי קתני: חומר בזבח שדוחה את השבת ואת הטומאה.
אלא תבוא לפרש: בזבח דצבור מיירי הברייתא; והרי אף זה אי אפשר:
שהרי מי (וכי) עושה זבח דצבור תמורה?! ובברייתא קתני: ועושה תמורה.
אלא לאו, כלומר: וכי אין מוכרח לפרש שהברייתא מיירי בזבח דפר יום הכפורים, כיון שבו שייך שפיר כל מה שמבואר בברייתא:
"ונוהג ביחיד ובציבור", כיון שחטאת הוא, והחטאת הרי נוהגת ביחיד ובציבור.
"ודוחה את השבת ואת הטומאה", כיון דקביע ליה זמן ביום הכפורים ואין לו תשלומין, וכל קרבן שזמנו קבוע הרי הוא דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו בקרבן יחיד כמו שנתבאר בעמוד א.
ועושה תמורה משום דיש לומר דקסבר האי תנא קרבן יחיד הוא.
הרי למדנו: פר של יום הכפורים עושה תמורה, ונפשטה בעייתו של רבי אלעזר.
אמר דחי רב ששת: לא כאשר אמרת: ברייתא זו מיירי בפרו של אהרן ביום הכפורים, אלא באילו של אהרן ביום הכפורים, שקרבן זה שאין מתכפר בו אלא אהרן הרי ודאי עושה תמורה.
הכי נמי מסתברא כדפירשה רב ששת דבאילו של אהרן - שהוא קרבן עולה - מיירי הברייתא, ולא בפרו של אהרן שהוא קרבן חטאת:
דאי סלקא דעתך: בפרו של אהרן שחטאת היא - מיירי הברייתא, היכי קתני בברייתא: חומר בזבח מבתמורה שהזבח דוחה את השבת ואת הטומאה מה שאין כן בתמורה?! -
וכי אטו תמורה דפר שהוא חטאת, שבת וטומאה הוא דלא דחיא, הא בחול מקריב קרבה?! והא תמורת חטאת היא, ותמורת חטאת הרי למיתה אזלא ולא להקרבה, שהרי היא מחמש חטאות המתות.
ודחינן להכרח שהכריחה הגמרא דלא מיירי הברייתא בפרו של אהרן:
לא כאשר אמרת, אלא לעולם יש לומר דבפרו של אהרן מיירי, והא דקשיא לך היכי קתני: חומר בזבח "מבתמורה", שהתמורה אינה קריבה בשבת ומשמע כי בחול היא קריבה, לא תיקשי:
כי מאי חומר בזבח מב"תמורה" דקתני בברייתא, לא כפי שהבננו עד עתה כי הכוונה לתמורת אותו זבח -
אלא: שם תמורה - כלומר: אותם דברים הנוהגים בזבח דהיינו בפרו של אהרן, אינם נוהגים בדבר ששמו תמורה, שהתמורה אף כשהיא קריבה - כגון תמורת עולה - אינה דוחה את השבת ואת הטומאה.
ותמהינן: והרי כל השקלא וטריא של הגמרא עד עכשיו, היתה מתוך הנחה כי הברייתא מדברת בזבח אחד שבו יש את כל הפרטים האמורים הברייתא, ומתוך כך הוצרכנו לידחק כי הברייתא מיירי בפרו של אהרן או באילו; וולדבריך תיקשי:
אי הכי ש"תמורה" האמורה בברייתא אינה בהכרח תמורה מסוימת, ויש לפרש "שם תמורה" -
הרי "זבח" נמי יש לפרש, כי אין הכוונה לזבח מסוים, וכוונת הברייתא לומר, כי בתוך הדברים שיש עליהם "שם זבח" יש את כל החומרות שנאמרו בברייתא, חלקם בזבח זה וחלקם בזבח אחר, והכי קאמר:
חומר בזבח, שיש מהם מי שנוהג הן ביחיד והן בציבור -
ויש זבחים שדוחים את השבת ואת הטומאה כגון קרבן ציבור 85 או קרבן יחיד שזמנו קבוע -
85. נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: ויש זבח שדוחה שבת כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע. ואמנם דבריו צריכים ביאור, כי הרי אין הדין תלוי בציבור אלא בדבר שזמנו קבוע, וכדלעיל בעמוד א.
ויש זבחים שעושים תמורה -
מה שאין כן בכל דבר ששמו "תמורה" שאין דברים אלו נוהגים בו.
ומשנינן: כי "שם זבח" יש להוכיח מן הברייתא עצמה דלא קתני, אלא אדרבה בזבח מסויים מיירי הברייתא -
ממאי? מדקתני בברייתא: "חומר בתמורה, שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח" -
ואי סלקא דעתך: מאי זבח "שם זבח", אם כן, על כרחך כוונת הברייתא כי אין שום זבח, שהקדושה חלה בו על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד -