פרשני:בבלי:סוכה כב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה (מפרש לה בגמרא) - כשרה.
סוכה המעובה כמין בית, שהסכך שלה עב מאד, אף על פי שאין הכוכבים 1 נראין מתוכה, הרי זו כשרה.
1. א. ביאר המאירי: ואין גוזרין בה משום בית. ב. בברייתא בגמרא איתא: המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה, אין כוכבי חמה נראין מתוכה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין; ומוכח, שמה שאמרו ברישא דברייתא אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה היינו כוכבים ממש, ולפי זה משמע לפרש כן גם במשנה. אבל המאירי כתב (וכן כתב הר"ן): ובתלמוד המערב דקדקו ממנה: הדה אמרה צריכין הכוכבים ליראות מתוכה, כלומר, שהלשון מוכיח כן, דקאמר "אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה", שראוי לכתחילה להיות הכוכבים נראין מתוכה. ומכל מקום פירשו שם (בירושלמי), כוכבי חמה שנו. רצונו לומר: ניצוצות של חמה, כלומר, שלכתחלה אין לעבותה כל כך שלא יכנסו שם ניצוצות של חמה, אבל כוכבים ממש, אף לכתחלה רשאי לעבותה כל כך שלא יהו נראין מתוכה; וראה עוד שם.
גמרא:
ומפרשינן: מאי מדובללת? אמר רב: סוכה ענייה, סכך שלה מעט ויש בה אויר הרבה - אלא שאין שלשה טפחים אויר ביחד 2 - והסוכה צילתה מרובה מחמתה. וזהו ששנינו בהמשך "ושצלתה מרובה מחמתה", שהכל ענין אחד (וכדמפרש הגמרא ואזיל). 3
2. פירוש: אם יש שלשה טפחים אויר ביחד הרי נפסלת הסוכה, כיון שהאויר מפסיק וכמו שלמדנו לעיל. 3. ביאר הריטב"א: ולא חיישינן דילמא קליש טפי ובציר שיעורא דצל ולאו אדעתיה.
ושמואל אמר: קנה עולה וקנה יורד. שאין קני הסכך שוכבין זה אצל זה, אלא אחד גבוה ואחד נמוך, ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה. ומכל מקום הסוכה כשירה, הואיל ואילו היה הסכך שוכב בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה (ומה ששנינו "ושצלתה מרובה מחמתה", ענין אחר הוא, כדמפרש הגמרא ואזיל).
רב תני חדא, מפרש מה ששנינו "סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה", שהמדובר בסוכה אחת.
ואילו שמואל תני תרתי, מפרשה בשתי סוכות -
רב תני חדא: סוכה מדובללת. כי לדבריו מאי "מדובללת" - מדולדלת, שהיא עניה בסכך, ובכל זאת, כיון שצילתה מרובה מחמתה הרי היא כשרה.
ושמואל תני תרתי: ולדבריו מאי מדובללת? מבולבלת קנה עולה וקנה יורד.
ותרתי קתני: א. סוכה מבולבלת הרי היא כשרה.
ב. וסוכה ענייה שצילתה מרובה מחמתה הרי היא כשרה.
אמר אביי: לא שנו להכשיר סוכה שקנה עולה וקנה יורד בה, אלא שאין בין זה לזה בין קנה לקנה שלשה טפחים, הואיל וכל פחות משלשה כסכך אחד הוא (רש"י) -
אבל יש בין זה לזה שלשה טפחים, הרי היא פסולה 4 .
4. כתבו התוספות: מדברי רש"י משמע, כי פסול הסוכה הוא מפני שלפי המצב העכשוי הרי הסוכה חמתה מרובה מצילתה; וחלקו על זה וכתבו, דאין בזה חסרון, כיון דאי קיימא חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה, ואין לפסול בשביל חמה הבאה מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה מצילתה. ולפיכך פירשו: היינו טעמא: משום דלא חשיב סכך להצטרף כי האי גוונא, כשיש בין זה לזה שלשה; אבל כי ליכא שלשה כלבוד דמי, והכל אחד.
אמר רבא: אפילו יש בין זה לזה שלשה טפחים, נמי, לא אמרן שהיא פסולה: אלא שאין בגגו (בקנה העולה) רוחב טפח, הואיל ואין שם אוהל עליו להחשיבו ולומר בו "חבוט רמי" (השפל והשלך אותו על האויר שתחתיו) -
אבל יש בגגו טפח, הרי הסוכה כשרה, משום דאמרינן על הקנה העולה: חבוט רמי. 5
5. א. ביאר רש"י: כי אף דין "חבוט רמי" הוא מדין גוד אחית מחיצתא כמו "פי תקרה יורד וסותם"; אלא, "לענין מחיצה דהוי חודה של מחיצה שייך למימר: גוד (מחיצה) אחית משוך אותה והורד, ולענין המוטל לרוחב ובא לסתום אויר שייך למימר חבטא. ב. בריטב"א הביא מחלוקת, אם "חבוט רמי" מועיל דוקא אם במצב העכשוי צילתה מרובה מחמתה, או אפילו אם חמתה מרובה מצילתה, כיון שאם היו שוכבים זה בצד זה היתה צילתה מרובה מחמתה, ולשיטה אחרונה זו הסכים הריטב"א; וראה היטב בהערה 3.
אמר רבא: מנא אמינא לה: דכי אית בה טפח אמרינן "חבוט רמי", וכי לית בה טפח לא אמרינן "חבוט רמי"? מהא דתנן:
חידוש יש בטומאת מת שאין בשאר הטומאות, שהיא מטמאת בלא מגע ובלא משא ב"אהל" בלבד.
ושלש צורות שונות יש לטומאת אהל.
א. "אוהל המת", מת הנמצא תחת אהל, הרי הוא מטמא את כל האנשים והכלים הנמצאים תחת אותו אהל בטומאת מת.
ב. אדם או כלי ה"מאהילים" על מת, בעצם נוכחותם מעליו, הרי הם נטמאים בטומאת מת.
ג. מת ש"האהיל" על אדם או כלי, וכגון שהעבירו מת באויר מעל אדם או כלי, מבלי שתהיה חציצה ביניהם, נטמא האדם או הכלי בטומאת מת.
בית הבנוי שתי קומות, הנקראים "בית ועליה", ונמצא המת בקומה התחתונה, הנקראת "בית", לא נטמאים האנשים והכלים בעליה, למרות שהם נמצאים מעל המת, לפי שאינם חשובים כמאהילים עליו, היות ויש חציצה ביניהם, וכפי שיבואר.
בין הבית והעליה היתה חציצה כפולה, העשויה מתקרת הבית ומרצפת העליה.
תקרת הבית היתה עשויה מקורות ארוכות, ומעליהן שכבו (לרוחבן של הקורות) נסרים קצרים, שהיו ממלאים את הרווח שבין הקורות.
מעל אותם נסרים היו יוצקים ריצפה העשויה טיט, והנקראת "מעזיבה".
הקורה שבגג הבית (כאשר היא מאהילה על המת), אם היא רחבה לפחות טפח, הרי היא נחשבת כ"אוהל" ביחס לאדם או כלי שתחתיה. כמו כן היא חשובה כדי לחצוץ בפני הנמצאים מעליה מטומאת המת, שלא תבקע כלפי מעלה, ותטמאם. וכן שלא ייחשבו הנמצאים מעליה כמי שמאהילים על המת.
וכך שנינו במסכת אהלות: בית שלא היתה מעליו תקרה, אלא היו בו רק קורות הבית (קורות המיועדות להחזיק את תקרת הבית), וכן אם היו בתקרת העליה רק קורות העליה (קורות המיועדות להחזיק את תקרת העליה), והיו רחבות כל אחת מהן טפח (כשיעור אוהל), ולא היו נסרים בין הקורות, ושאין עליהם בין הקורות מעזיבה ריצפה, 6 אלא רק הקורות לבדן.
6. כתב רש"י: מעזיבה לאו דוקא נקט אלא דסתם היכא דליכא מעזיבה ליכא נסרים; ביאור דבריו: מעזיבה היא "רצפת טיט" וכמו שכתב רש"י לעיל טו א, וכאן לא סגי שלא יהא טיט על הקורות, אלא שאף נסרים שבין קורה לקורה אין בגג.
והן מכוונות, קורות הבית וקורות העליה שוכבות בדיוק זו מעל זו, ונמצא שאין הבית והעליה מקורים בתקרה אלא רק המקום שתחת הקורות עצמן נחשב כמקום שיש לו "אהל", ולכן:
א. אם היתה טומאה תחת אחת מהן תחת אחת מהקורות של הבית, הרי כל אדם או כלי הנמצא תחתיה של אותה קורה - טמא, כי הקורה נעשית לאוהל ולהביא על כל הנמצא תחתיה את הטומאה של המת.
אבל אם היו האדם או הכלי על גביה של הקורה, והמת תחתיה, הרי היא חוצצת בפני הטומאה שתחתיה, הן לגבי זה שאין האדם או הכלי שמעל לקורה נחשבים כמאהילים על המת, והן לגבי זה שאין הטומאה של המת שמתחת לקורה בוקעת ועולה, ולכן הם טהורים.
ב. וכן אם היה המת מונח מעל קורת הבית, בין הקורה התחתונה, שהיא מעל הבית, לבין הקורה העליונה (קורת העליה), הרי אדם או כלי הנמצא ביניהן (בין הקורה התחתונה לעליונה) טמא, כי הקורה העליונה נעשית אוהל למת המצוי מעל הקורה התחתונה.
אבל אם היו כלים תחת התחתונה, הרי התחתונה חוצצת בפניהם; וכן אם היו כלים על העליונה, הרי העליונה חוצצת בפניהם. 7
7. הוסיף הריטב"א ביאור: אויר המפסיק בינתיים חשוב כפותח טפח לגבי הא שלא להיות קבר סתום; כלומר, שלא נאמר: טומאה רצוצה בוקעת ועולה.
ג. אם היה המת על גבי הקורה העליונה, ולא היה דבר מעליו, הרי אדם או כלי שיעבור מלמעלה, כנגדה של הטומאה, עד לרקיע - הרי הוא טמא. שאם האהילו על גבי הטומאה הרי הם טמאים, הואיל ואין חציצה ביניהם. 8
8. כתב הריטב"א: הא פשיטא, אלא דתני כולהו בבי דאית בה.
אבל מה שנמצא תחת העליונה או התחתונה אינו טמא, שהרי יש חציצה בפני הטומאה.
ואם היו העליונות כבין התחתונות, שהיו העליונות שוכבות כנגד האויר שבין התחתונות, כך שאילו היו שוכבות למטה עם התחתונות הן היו ממלאות את כל האויר שביניהן, הרי נמצא שהשטח של הבית למטה מקורה כולו, בצירוף הקורות התחתונות והעליונות. ולכן:
א. אם היתה טומאה תחת אחת מהן 9 , הרי אדם או כלי הנמצא תחת כולן של הקורות (בין תחת התחתונות ובין תחת העליונות) טמא. מפני שאומרים "חבוט רמי", השלך העליונות לבין התחתונות, 10 וכל הבית נחשב כמקורה, ונעשה אוהל אחד.
9. כשם שרואים את הקורות העליונות כמו שירדו למטה כך יש לראות את הקורות התחתונות כמי שעלו למעלה, וגם החלל שתחת הקורות העליונות נחשב כאילו היה כולו מקורה. פירוש המשניות לרמב"ם שם. ועיין בקהילות יעקב כאן סימן טז אות ב. והערוך לנר הסתפק בזה. וראה בר"ש שפירש ברישא: תחת אחת העליונות. 10. לשון הר"ש: כבין התחתונה, כנגד אויר התחתונה ורחבו כשיעור אויר שביניהן שאם תעלה התחתונות או תוריד העליונות הכל סתום.
ב. אם היתה טומאה על גביהן של כל אחת ואחת מהקורות, כנגדן עד לרקיע טמא.
ותני עלה בברייתא לפרש את כל המשנה:
במה דברים אמורים שנחשב כל הבית והעליה מקורים בתקרה אחת, בצירוף כל הקורות, בזמן שיש בהן, בקורות התחתונות והעליונות רוחב טפח, שהוא שיעור אוהל להביא או לחצוץ בפני הטומאה -
ואף ביניהן של הקורות התחתונות יש אויר "פותח טפח", ונמצאו הקורות העליונות - הממלאות את הרוחב שכנגד אותו אויר - רחבות טפח (שהרי: "היו העליונות כבין התחתונות"), ולפיכך אומרים בהן "חבוט רמי" -
אבל אין ביניהן של התחתונות פותח טפח, ונמצאו העליונות פחותות מטפח, 11 אין הקורות מצטרפות לתקרה אחת, אלא כל קורה היא אהל למת ולאדם או כלי המצויים תחתיה בלבד.
11. רש"י מחק הגירסא: אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח; ומשום שאי אפשר לפרש שאין בתחתונות רוחב טפח, שאם כן אפילו תחתיה אינו טמא, שאין כאן שיעור אהל להביא את הטומאה, וגם על גבה אינו טהור, כיון שאין בה שיעור לחוץ; וראה עוד מה שהוסיף רש"י. והריטב"א קיים הגירסא, ופירשה דקאי על העליונות, "דלא אמרינן חבוט רמי עד שיהא בגג העליונות טפח, ושיהא בחלל שבין התחתונות טפח גם כן, שאם תרד העליונה למטה תמצא פותח טפח להכנס שם ולסתום"; וכתב בערוך לנר, דרש"י סבירא ליה, שאין הדין תלוי אלא ברוחב העליון ולא בריוח שבין התחתונות, ולפיכך מחקה רש"י. וכתב שם הריטב"א: הוא הדין לגבי קנה עולה וקנה יורד, דבעינן שיהא הקנה רחב טפח, והמקום שבין הקנים רחב טפח, ואע"ג דלא הוזכר זה בגמרא, לישנא קלילא נקט, וכן כתב הר" ן. (והריטב"א הביא מחלוקת, אם העליונה רחבה יותר מטפח ובחלל שבין התחתונות טפח ולא יותר אם אמרינן חבוט רמי, כיון שאין מקום בין התחתונות לקבל כל רוחב העליונה, והריטב"א כתב דשפיר אמרינן "חבוט רמי" כיון "דסתמי כל האויר שבין התחתונות בהכי סגי ואמרינן חבוט רמי"; וראה עוד בזה ברמב"ם הלכות סוכה ובכסף משנה ובחידושי רבינו חיים הלוי; ובשולחן ערוך סימן תרלא סעיף ה, ובדברי רבינו עקיבא איגר שם). והמאירי כתב על גירסא זו: "ואם תפרשה על העליונה, אף זו לא הוצרכה, דמדקאמר בסוגיא "עליונות כבין התחתונות" ודאי משמע דשיעור הקורה כשיעור האויר; אלא שאפשר לגרסו ולפרשו על העליונה, ולישנא יתירא הוא, וטרח וכתב ליה משום דמינה ילפינן לשמעתתא דהכא דין חבוט רמי".
ולכן, אם היתה טומאה תחת אחת מהן, תחתיה בלבד הוא שטמא, אבל ביניהן בין הקורות התחתונות, ועל גביהן 12 טהור.
12. לא נתבאר מאי קא משמע לן במה דאמר "על גביהן", והרי אין זה תלוי כלל אם יש ביניהן של התחתונות פותח טפח או שאין בהם פותח טפח, וצ"ע.
ומסיים רבא את הוכחת מהמשנה: אלמא, כי אית ביה טפח אמרינן "חבוט רמי", וכי לית ביה טפח, לא אמרינן "חבוט רמי".
ומשקינן: שמע מינה.
יתיב רב כהנא וקאמר להא שמעתא דרבא:
אמר ליה רב אשי לרב כהנא: וכי אטו כל היכא דלית ביה טפח לא אמרינן "חבוט רמי"?! 13
13. כתב הריטב"א: רב אשי לא בא לחלוק בדין אוהל טומאה, שהרי משנה מפורשת היא כדרבא; אלא הכי פריך: דלא ילפינן מאהל טומאה לסוכה ומילי אחריני, דהא גבי קורת מבוי אשכחן דאמרינן חבוט רמי אע"ג דלית בה טפח, אלמא לא גמרינן מטומאה למילי אחריני.
והא תניא: קורה של מבוי (הבאה להתיר טלטול במבוי בשבת) היוצאה מכותל זה שבצידו של פתח המבוי, ואינה נוגעת בכותל זה, שמצידו השני של פתח המבוי
-
וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה של המבוי ואחת יוצאה כנגדה מכותל זה שבצדו השני של פתח המבוי ואינן נוגעות זו בזו:
אם היה המרחק - בין הקורה והכותל או בין הקורות זו לזו - פחות משלשה טפחים, אינו צריך להביא קורה אחרת, לפי שאומרים "לבוד".
אבל אם היה המרחק - בין הקורה והכותל או בין הקורות זו לזו - שלשה טפחים, צריך להביא קורה אחרת.
רבן שמעון בן גמליאל - הסובר בכל מקום: פחות מארבעה טפחים אומרים "לבוד" - אומר: