פרשני:בבלי:ביצה כח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
רבי יהודה אומר: שוקל אדם, טבח המוכר ביום טוב בלי פיסוק דמים, בשר במאזניים, אך אינו שם כנגדו בכף המאזניים השניה מידת משקל כמו שעושה ביום חול, אלא עליו לשנות, ולשוקלו כנגד הכלי שהוא מכיר במשקלו, ומניח אותו על כף המאזניים השנית, או כנגד הקופיץ, שכין גדולה, שמשקלה ידוע לו ומניחה בכף המאזניים השנית.
וחכמים אומרים: אין משגיחין מעיינים בכף מאזנים כל עיקר. והיינו, שאין שוקלים כלל במאזניים ביום טוב.
גמרא:
והוינן בה: מאי האי דאמר התנא "אין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר"?
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מניחים את הבשר בכף המאזניים התלויים בגובה, אפילו לא בכדי לשמרו שם מן העכברים, כדי שלא ייראה כאילו הוא שוקלו.
אמר רב אידי בר אבין: זה שאסרו ליתן את הבשר בכף המאזניים אפילו לשומרו, זה רק כשיש מקום לחשד, והוא, דתליא כף המאזניים בתריטא, בטבעת, שבו היא תלויה כשבאים להשתמש בה לשקילה. אבל כשאינה נתונה כף המאזניים בטבעת, מוכח לכל שאין הבשר נתון בה לשקילה אלא רק לשמירה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן המתמצא היטב במשקל כל חתיכה, בהרגשת ידו - אסור לשקול בשר ביד. לפי שגם זה דרך שקילה הוא.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר במים. שנותן מים בכלי ובו סימונים לגובה המים, ונותנים את חתיכות הבשר אל תוך הכלי, לפי גובה המים שנשארו, בהתאם לסימונים שבכלי, יודעים את משקל הבשר שניתן לתוך הכלי.
ואמר רב חייא בר אשי: אסור לעשות לנקוב ביום טוב נקב שישמש "בית יד" בבשר כדי שיוכלו לשאת אותו, היות ודבר זה דרך חול הוא, שכך הוא הנוהג שהמוכר עושה בית יד לקונה כדי שיוכל לשאתו. והמקח הרי נאסר ביום טוב, ולכן העושה בית יד כדרך שעושים במקח, נמצא עושה "מעשה חול" ביום טוב.
אמר רבינא: ולנקוב את הבית יד בידא ולא בסכין שרי.
אמר רב הונא: מותר לעשות ביום טוב סימן בב שר.
כי הא דרבה בר רב הונא כשהיה שולח בשר מן השוק לביתו, היה מחתך לה לחתיכת הבשר אתלת קרנתא, בצורת משולש, כדי שלא יחליפו אותה.
רבי חייא ורבי שמעון ברבי כשחלקו ביניהם ביום טוב בשר בהמה שלקחו ביחד - היו שוקלין מנה כנגד מנה, היו משוים את חלקם במשקל, אך לא היו שוקלים כנגד משקל מסוים ביום טוב.
והוינן בה: כמאן נהגו כך? לא כרבי יהודה ולא כרבנן!
אי כרבי יהודה - האמר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, כי אין דרך לשקול כך בחול.
ולכן רק כנגד הכלי - אין, אבל כנגד מידי אחרינא - לא. ומשקל של מנה מול מנה הרי כל החולקין דבר שנקנה במשותף כך הם חולקים!
אי כרבנן - הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, ואפילו לא ליתן בשר כדי לשומרו מהעברים!?
ומשנינן: אינהו - דעבוד כרבי יהושע.
דתניא, רבי יהושע אומר: שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע, הואיל ותנן בסתם משנה בענין משקל בכורות, כותיה, ששקילת מנה כנגד מנה אינה נחשבת לשקילה רגילה.
דתנן במסכת בכורות (לא א):
קדשים שנפל בהם מום, נפדים, ודמי הפדיון שייכים להקדש. חוץ משני קרבנות שאמרה תורה שאינם נפדים ואינם נגאלים, אלא הם נאכלים לבעליהם ללא פדיון, והם: הבכור, הנאכל לבעליו הכהן, והמעשר הנאכל לבעליו הישראל.
ויש חילוק נוסף בין קדשים שנפל בהם מום, לאחר שנפדו, לבין בכור ומעשר שנפל בהם מום, ביחס לשמירת כבוד מקצת קדושתם.
ב"פסולי המוקדשין" היות והנאתן, פדיונם הוא להקדש, הקלו בהן חכמים שיהיה מותר למוכרם אפילו באטליז, והרשו אף למוכרם במשקל, על אף שיש בכך משום זלזול מסויים בקדושתם, כדי שהקדש יקבל מחיר יותר גבוה עבור פדיונן.
אך בכור או מעשר שנפל בהם מום, שאין להקדש הנאה מהם, אינם נמכרים אלא בבית ואינם נמכרים אלא באומד ולא במשקל כדי לא לזלזל בקדושתם.
אבל - ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאין זה נחשב כמשקל, ואין בשקילה שכזאת זלזול בקדושת בכור.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא לא היא! שחכמים בסתם משנה בבכורות יתכן ןאינם סוברים כדעת רבי יהושע ביום טוב, ויתכן שרבי יהושע לא סובר כמותם. כי שמא:
עד כאן לא קאמר רבי יהושע הכא שמותר ביום טוב לשקול מנה כנגד מנה, אלא דליכא בזיון קדשים. אבל התם, דאיכא בזיון קדשים - לא אמר כמו חכמים.
אי נמי, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא משום דלא מחזי השקילה של מנה כנגד מנה כעובדין דחול. אבל הכא, דמחזי כעובדין דחול - לא. שהרי כך היא דרך החולקין בשר שקנו במשותף.
ועתה מבארת הגמרא את מה שאמרנו שרבי חייא ורבי שמעון ברבי חלקו ביניהם מנה כנד מנה ביום טוב במשקל.
למימרא דקפדי אהדדי ולא התחלקו ביניהם אלא במנה כנגד מנה!?
והא הנהו שב בניתא, שבעה דגים, דאתו לבי רבי, שהובאו לבית רבי, ואשתכח ולאחר שחוןקו שבעת הדגים בין בני ביתו של רבי נמצאו חמש מנייהו בי בחלק ביתו של רבי חייא, ולא קפיד על כך רבי שמעון ברבי!?
אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו, הוסף למקרה הזה שם של אדם נוסף. דהיינו שאירע המעשה לא ביניהם, אלא אי או שהיו שם רבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי. אי שהיו שם רבי שמעון ברבי ובר קפרא.
מתניתין:
אין משחיזין את הסכין ביום טוב כדרך שמשחיזים אותה בחול, כי הוא מתקן אותה בכך, ולא הותרה אלא מלאכת אוכל נפש, ולא מכשירי אוכל נפש.
אבל משיאה מחליקה לסכין על גבי חברתה, שיש בכך שינוי מדרך חול.
גמרא:
אמר רב הונא: לא שנו שאסור להשחיז את הסכין ביום טוב אלא במשחזת של אבן, שמתקנת את הסכין כראוי, כדרך שעושים בחול.
אבל במשחזת של עץ שאינה מתקנת את הסכין תיקון גמור מותר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת של אבן אסור - לא אמרן אלא שעושה זאת כדי לחדדה, שנראה כתיקון.
אבל אם עושה זאת כדי להעביר שמנוניתה מעליה - מותר.
ומדייקת הגמרא: מכלל, דבשל עץ - אפילו לחדדה נמי - מותר.
איכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל אסיפא, על סוף דבריו של רב הונא, שאמר: בשל עץ מותר.
ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת בשל עץ מותר - לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור.
ומדייקת הגמרא: מכלל דבשל אבן - אפילו להעביר שמנוניתה אסור.
איכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל לא על דברי רב הונא אלא אמתניתין, על המשנה עצמה, ששנינו בה: אין משחיזין את הסכין ביום טוב.
ועל דברי המשנה אמר רב יהודה אמר שמואלף לא שנו אלא לחדדה, אבל להעביר שמנוניתה - מותר.
מכלל דעל גבי חברתה - אפילו לחדדה נמי מותר.
ואיכא דמתני לה לדברי רב יהודה אמר שמואל אסיפא של המשנה:
אבל משיאה על גבי חברתה:
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור. מכלל דבמשחזת - אפילו להעביר שמנוניתה אסור.
ועתה מבארת הגמרא: מאן תנא דבמשחזת אסור?
אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה!
דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד,
רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך - האם נוכל לדרוש בשמך שהלכה כרבי יהודה שמותר ביום טוב מכשירי אוכל נפש
אמר ליה: יהא רעוא יהי רצון דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. שכל הדברים שתדרשו בשמי יהיו מעולים כדבר הזה.