פרשני:בבלי:מגילה יח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רבי מונא אומר משום רבי יהודה: אף בסירוגין, אם שהה בתוך הקריאה, שיעור זמן שהיה בו כדי לגמור את כולה 50 - חוזר לראש.
50. הריטב"א הביא בשם הירושלמי (פ"ב ה"ב), דמשערינן בקורא. אבל בקרבן העדה שם כתב, דמשערינן באדם בינוני.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה.
אמר ליה אביי לרב יוסף: האי דאמרן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, האם הכוונה ששהה כדי לגמור מהיכא דקאי עתה - לסיפא, או דלמא: כדי לגמור מרישא דמגילה לסיפא?
אמר ליה: מרישא לסיפא. דאי נימא דהכוונה מהיכא דקאי לסיפא, אם כן, נתת דבריך לשיעורין! שאין שיעור "כדי לגמור את כולה" שווה בכל, שיש ששוהה במקום זה במגילה, ויש ששוהה במקום אחר.
אמר רבי אבא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: הלכה כרבי מונא.
ושמואל אמר: אין הלכה כרבי מונא.
בסורא מתנו הכי, כדאמרן לעיל.
בפומבדיתא מתנו הכי: אמר רב כהנא אמר רב: הלכה כרבי מונא. ושמואל אמר: אין הלכה כרבי מונא.
רב ביבי מתני איפכא: רב אמר: אין הלכה כרבי מונא, ושמואל אמר הלכה כרבי מונא.
אמר רב יוסף: נקוט דרב ביבי בידך 51 , דהא שמואל הוא דחייש לדעת יחידאה.
51. הכא מסקינן דאין הלכה כרבי מונא, ואם שהה כדי לגמור את כולה - אין חוזר לראש. וכתב הר"ן, דלא דמי לתפילה, דאמרינן בה (ברכות כ"ג ע"א) דשהה כדי לגמור כולה - חוזר לראש, דתפילה חמירא, דאסור להפסיק בה מפני היראה ומפני הכבוד. משא"כ קריאת מגילה, דשרי להפסיק לדברים אלו.
דתנן: שומרת יבם, שמת בעלה בלא בנים - וזקוקה ליבום, והיו לו כמה אחים, ודינא הוא דמצוה בגדול לייבם, שקידש אחיו של היבם, שהוא גדול האחים, את אחותה של היבמה, לאחר שנפלה לפניהם ליבום. משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח שקידש: המתן מלכונסה עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ביבמתו, שייבם או יחלוץ.
אבל קודם שעשה אחיו הגדול מעשה - הרי היא לכל אחד מן האחים כאשתו, על ידי זיקת ייבום. ואם כן, אסור באחותה משום אחות אשה.
ופליגי רבנן אדרבי יהודה, וסברי, דהואיל ושני אחים הם, אין זיקתה מוטלת על כל אחד מן האחים להיות כאשתו, ואם כן, מותר באחותה.
ואמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. חזינן דאיהו חייש לדעת יחידאה.
תנו רבנן: השמיט בה (במגילה) הסופר אותיות או פסוקין, וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם, דהיינו שקראן בעל פה, כשם שהמתורגמן אומר דבריו בעל פה 52 - יצא.
52. כך פירש רש"י. וכתב הטורי אבן, דהיינו משום שהמתורגמן אינו רשאי לומר דבריו מתוך הכתב, כדאיתא בירושלמי. עיי"ש. והרי"ף כתב, דהך "כמתורגמן המתרגם" היינו, שהמתורגמן מוסיף דברים כדי לברר טעמו של פסוק, ונמצא קורא אותם הדברים בעל פה. ועיי' בטורי אבן מה שהעיר עליו. וע"ע בראשונים. והעיר הגר"א בביאורו (סי' תר"צ ס"י, ד"ה ואם כתובה), דלפירוש רש"י, תיבות "כמתורגמן המתרגם" - שפת יתר הם ! ועיי"ש מה שביאר בסוגיין.
מיתיבי: היו בה במגילה אותיות מטושטשות 53 , או מקורעות, אם רשומן ניכר - כשרה, ואם לאו - פסולה. חזינן דלא מהני שיקרא בעל פה!? ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרן דפסולה - היינו היכא דבכולה מגילה, האותיות מטושטשות או מקורעות.
53. איתא בביאור הלכה (תר"צ, ד"ה אלא שהן), דה"ה אם נפסקין האותיות - חשוב כחסר.
ואילו הא דאמרן דכשרה כשהשמיט בה אותיות או פסוקין - היינו היכא דהשמיט רק במקצתה 54 55 . תנו רבנן: אם השמיט בה הקורא פסוק אחד 56 , לא יאמר: אקרא עתה את כולה מכאן ואילך, ואחר כך אקרא את אותו פסוק, אלא, קורא מאותו פסוק ואילך.
54. והקשה הרשב"א (הובא בר"ן), הא אמרינן לקמן, דהלכה כדברי האומר דצריך לקרוא את כולה, ואפילו למ"ד דקורא מ"איש יהודי", צריך שתהא כתובה כולה. חזינן שאם חסרה המגילה מראשה עד "איש יהודי", שהוא מקצת המגילה - פסולה ! ותירץ, דהכא מיירי שחסרה באמצעה, אבל תחילתה וסופה כתובין, דבהכי אינה נראית כספר חסר, אלא כספר שיש בו טעיות. וכיון שמגילה נקראת "אגרת" - אין מדקדקין בכך. אבל אם חסרה תחילתה - נראית כספר חסר, ולהכי פסולה. וכ"כ הרמב"ן. (וכתב הרמב"ן, דבס"ת - אין הדין כן, אלא אפילו אם השמיט בה אות אחת, פסול - ואין קורין בו. ועיי' בר"ן שהאריך בזה). והכי איתא ברמ"א (תר"צ ס"ג), דאם השמיט בתחילתה או בסופה אפילו מיעוטה - לא יצא. וכתב המ"ב (ס"ק י"א), דאפשר דאפילו חיסר פסוק ראשון או אחרון - פסולה (אבל אם חיסר רק תיבות בפסוק ראשון או אחרון, כתב שם בשעה"צ דודאי דלא מסתברא להחמיר). עוד כתב הרמ"א שם, דאפילו באמצעה, אם השמיט ענין שלם - פסולה. ועיי' בשעה"צ שם אות י', ובבה"ל. (ועיי' בטורי אבן ובשפת אמת). בעמק ברכה הביא בשם ר' הירש מראדין, דה"ה בכל המגילות, שצריך שיהו תחילתה וסופה כתובין. ותמה עליו, דזהו דווקא במגילה, משום שנקראת אגרת, משא"כ בשאר מגילות, שדינן כס"ת. ועיי"ש שדן גם לענין קריאה בשאר מגילות, אם צריך לקרותן כולן - או לא. 55. כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הל"י), דבעינן שיהא רובה שלם. משמע דאם אין רובה שלם, אף שאין רובה פסול - פסולה. אבל בטור ובשו"ע איתא, דדווקא אם רובה אותיות מטושטשות או מקורעות - פסולה. ועיי' בטורי אבן, שנסתפק היכא דחסרה חציה, אי כרובה דמי - ופסולה, או דלמא כמיעוטה דמי - וכשרה. ועיי' בשפת אמת. ובקרבן נתנאל הקשה, דמדאמרינן "הא בכולה", משמע, הא רובה - כשרה. ומדאמרינן "הא במקצתה" משמע, הא ברובה - פסולה ! וכתב לחלק, דבהשמיט אותיות או פסוקים, דווקא במקצתה כשרה, אבל רובה - פסולה. ובמטושטשות, דווקא בכולה פסולה, אבל ברובה - כשרה. עיי"ש. 56. כתב הר"ן, דה"ה אם השמיט בה תיבה אחת, שצריך לחזור למקום אותה תיבה, ולקרות משם ולהלן. והאי דנקט הכא פסוק אחד, לרבותא נקטיה, דסד"א דחד פסוקא מילתא באנפי נפשיה הוא, ואפשר למקרייה בתר הקריאה, קמ"ל דלא. וכתב, דהיינו נמי רבותא דהאי דלהלן: "נכנס לבית הכנסת ומצא שקראו חציה וכו"', דאע"ג דכל פלגא ופלגא - עניין בפני עצמו הוא (יותר מפסוק אחד), אפילו הכי לא יקרא עמהם עתה, אלא יקרא כסדר מתחילה ועד סוף.
נכנס לבית הכנסת, ומצא את הצבור שקראו כבר חציה של מגילה, לא יאמר: אקרא עתה חציה הנותר עם הצבור, ואחר כך אקרא חציה הראשון, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה 57 . שנינו במשנתינו: מתנמנם יצא וכו'.
57. הריטב"א בתחילת הפרק מוכיח מהכא, דהאי דאמרינן דהקורא למפרע לא יצא, היינו אפילו אם הקדים פרשה לחברתה. וכתב דבק"ש לא אמרינן הכי, דתנן בברכות (י"ג ע"א): "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא". ומשמע שהיה קורא כדרך שכתובה בתורה, אע"פ שקורא למפרע ! וביאר, דהכא במגילה, אם היפך הפרשיות, הרי היפך כל הענין. משא"כ גבי ק"ש. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' ק"ש הי"א) כדברי הריטב"א. ועיי' בביאור הגר"א (או"ח סי' ס"ד ס"ב) שכתב, דמהתוספתא לא משמע הכי.
היכי דמי מתנמנם?
אמר רב אשי: נים (ישן) ולא נים, תיר (ער, כדמתרגמינן "ויקץ" - "ואיתער") ולא תיר 58 , דקרו ליה - ועני (ועונה). ולא ידע לאהדורי סברא כששואלין אותו, וכי מדכרו ליה את הסברא - מידכר 59 . שנינו במשנתינו: היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כוון לבו יצא וכו'.
58. כתב הר"ן, דאיכא מאן דמפרש, ד"נים ולא נים" - היינו בתחילת שינה, ו"תיר ולא תיר" - היינו שהיה כבר ישן - וניעור, אלא שכשניעור - לא ניעור יפה. עיי"ש (וע"ע בתוס' בתענית י"ב ע"ב, ובתוס' בנדה ס"ג ע"א). ועיי' בט"ז או"ח סי' תר"צ סק"ח, שכ' דאין חילוק בין תחילת שינה לסוף שינה. והיינו כהך פירושא. אמנם בב"ח (שם) כתב, דבין "נים ולא נים", ובין "תיר ולא תיר" - בתחילת שינה מיירי. ולהכי פסק להלכתא, דדווקא בתחילת שינה, אם קראה מתנמנם - יצא. אבל בסוף שינה - לא יצא. עיי"ש. ובבה"ל סי' תר"צ סקי"ב כתב להלכתא, דאין חילוק בין תחילת שינה לסוף שינה. 59. וכתב הרשב"ם בפסחים (ק"כ ע"ב), דהיינו, כגון ששואלין אותו: היכן הנחת כלי פלוני? ואינו יודע. וכי מדכרו ליה: הנחתו במקום פלוני, אומר: כן, או שאומר: לאו.
והוינן בה: היכי דמי? אי דקא מסדר פסוקא פסוקא בעל פה - וכתב לה לאחר מכן, כי כוון לבו - מאי הוי, הא על פה הוא!?
ואלא דכתב פסוקא פסוקא - וקרי ליה לאותו פסוק שכתב, ואחר כך המשיך לכתוב. ומי יצא בכהאי גוונא?
והאמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שצריך לקרות את כולה. ואפילו למאן דאמר דסגי לקרותה מאיש יהודי, מכל מקום צריכה שתהא כתובה כולה לפניו כשקוראה, והכא, הרי בזמן שקרא, לא היתה כל המגילה כתובה לפניו!?
אלא, הכא מיירי דמנחה מגילה שלמה קמיה, ומעתיק ממנה, על ידי שקרי לה מינה פסוקא פסוקא - וכתב לה לההוא פסוקא 60 , בכהאי גוונא יצא, שהרי הוא קורא ממגילה שלמה.
60. בתשובות שב יעקב (סי' מ"ט) כתב, דאם כתב "הריני נשבע" - לא הוי שבועה, דכתיבה לאו כדיבור דמי. והביא ראיה מסוגיין, דחזינן דאע"ג שכתב את הפסוק, לא סגי בהכי. אלא בעינן שיקראנו דווקא. אבל בחי' רעק"א כתב, דבאמת אפשר לומר דכתיבה כדיבור, ומ"מ הכא לא יצא בכתיבה, דהא בעינן שיהא הקריאה דווקא מתוך הכתב, והכא, אמנם מתחילה קודם שכתב, ראה כל פסוק במגילה שמעתיק ממנה, אבל אח"כ, כשכותב, הרי כבר אינו רואה את המגילה שהעתיק ממנה, והוי כקורא בע"פ. ודמי למי שראה פסוק במגילה, והרהר בו, ואח"כ קראו בע"פ, דודאי לא יצא ! עיי"ש עוד שהאריך בזה. ועיי' בתומים סי' צ"ו.
לימא דמתניתין דידן מסייע ליה לרבה בר בר חנה. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לסופר לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. דהא הכי מוכח ממתניתין, דעל כרחך ליכא לאוקמה אלא בכותב מתוך הכתב!
ודחינן: לא מצית לאוכוחי. דדלמא באמת אין איסור לכתוב שלא מן הכתב, אלא דמתניתין מיירי דאתרמי ליה אתרמויי הכי, שהיתה מגילה לפניו, והעתיק ממנה. ואתא מתניתין לאשמועינן, דאם כוון לבו לצאת ידי קריאה - יצא.
גופא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב.
מיתיבי: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר, שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היה שם מגילה, וכתבה 61 מלבו - וקראה. חזינן דשרי לכתוב מגילה שלא מן הכתב!?
61. דרבי מאיר היה סופר, כדאיתא במס' עירובין (י"ג ע"א).
אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר, דמיקיים ביה קרא ד"ועפעפיך יישירו נגדך" 62 .
62. ובירושלמי (פ"ד הל"א) תירץ דכתב קודם מגילה אחת בעל פה, ואחר כך כתב מגילה שניה מתוך המגילה הראשונה שכתב, דהוי מתוך הכתב, ובה קרא. ואת הראשונה - גנז. ויש שהוכיחו מתירוץ זה, דאפילו בדיעבד אין קורין במגילה שנכתבה שלא מן הכתב, דאל"כ, אמאי גנזה. והכי איתא בר"ן, דאין קורין בה, דמדיני כתיבה הוא - לכתוב מתוך הכתב. אמנם הב"י והש"ך (יו"ד סי' רע"ד) התירו לקרוא בה. דהאיסור הוא רק על הכותב, דאסור לכתוב שלא מתוך הכתב. אבל המגילה עצמה - כשרה. ועיי' בה"ל תרצ"א ד"ה "גם צריך לכתבה". ועיי' ברש"ש שתמה על גליון הש"ס שהוצרך להביא ממרחק לחמו, שהביא תירוץ זה ממ"ר בראשית.
כי היכי דאמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי "ועפעפיך יישירו נגדך"? אמר לו: אלו דברי תורה 63 , דכתיב בהו: "התעיף עיניך בו - ואיננו". דהיינו, שאם תכפול 64 ותסגור עיניך ממנה - הרי היא משתכחת ממך כהרף עין. ואפילו הכי, מיושרין הן אצל רבי מאיר.
63. כתב השפת אמת, דקרי לתורה עפעפיך, משום שאסור להעלים עין ממנה. 64. שתרגום של כפול - הוא "עיף" (שמות כ"ח, ט"ז).
רב חסדא אשכחיה לרב חננאל, דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב.
אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב.
ותמהינן: מדקאמר ליה רב חסדא: כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך, מכלל דמיושרין הן אצלו! והא רבי מאיר כתב שלא מן הכתב, משום שמיושרין הן אצלו?
ומתרצינן: ההיא דרבי מאיר - שעת הדחק היתה, שלא היתה שם מגילה כתובה, ושעת הדחק - שאני. והיינו, דפליג רב חסדא אדרבי אבהו, וסבר, דאף במיושרין אצלו - אין כותבין שלא מתוך הכתב.
אביי שרא לדבי בר חבו, שהיה מוכר תפלין, למיכתב תפלין ומזוזות שלא מן הכתב.
כמאן?
כי האי תנא. דתניא: רבי ירמיה אומר משום רבינו: תפלין ומזוזות - נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שרטוט.
והלכתא, כך הלכה למשה מסיני, דתפלין - אין צריכין שרטוט 65 , מזוזות - צריכין שרטוט 66 .
65. כתב הר"ן דטעמא הוא, משום דהשרטוט אינו אלא לנוי, והיינו דווקא בס"ת שנראה לכל, וכן במזוזה שצריך לבדקה פעמיים בשבוע. אבל בפרשיות תפילין, שאין נראין - א"צ שרטוט. עוד הביא הר"ן דדווקא בס"ת בעינן שרטוט, כדי שיוכל הקורא לרוץ בקריאתו, משא"כ בתו"מ שאינן נקראין. אלא דבמזוזה איכא הלל"מ דבעינן שרטוט. ועיי"ש שהביא את שיטת ר"ת, דס"ל דמזוזה צריכה שרטוט בכל השיטות, ואילו תפילין וס"ת, אין צריכין שרטוט - אלא בשיטה ראשונה. 66. הקשו התוס' בסוטה (י"ז ע"ב, ד"ה כתבה אגרת) ועוד ראשונים, מאי איריא דבעינן שרטוט משום הלכה למשה מסיני, תיפוק ליה, דבלאו הכי אסור לכתוב שום פסוק בלא שרטוט, כדאיתא במס' גיטין (ו' ע"ב) ! ? ועיי"ש מה שתירצו. ורעק"א (בתשובות סי' נ') כתב, דאפשר ליישב לפי מה שהסתפק המרדכי בהלכות קטנות, אי מהני שרטוט בבדיל וכדומה, שאינו מתקיים, או דבעינן דווקא שרטוט המתקיים. וסיים: "וקצת משמע, דבעי גומא וחריץ". א"כ, אפשר לומר, דהא דאין כותבין פסוק בלא שרטוט, היינו כדי שיהא מיושר, ומהני לזה שרטוט בבדיל, דמה בכך שימחק אח"כ השרטוט? אבל במזוזה, דמדינא בעינן שרטוט בעצמותו, בעינן שיהא השרטוט מתקיים.
אידי ואידי - תפלין ומזוזות - נכתבות שלא מן הכתב.
מאי טעמא? משום דמיגרס גריסין, ששגורות פרשיות אלו בפי הכל 67 .
67. ובאור זרוע הוסיף, דלהכי הוי כמו כותב מתוך הכתב. וא"כ, אף לרב חסדא, דסבר דאף במיושרין אצלו אסור, מ"מ בכה"ג שרי. ועיי' במחבר (ל"ב כ"ט), שכתב, דהיינו דווקא אם באמת שגורות בפיו, אבל אם לא, צריך לכתוב מתוך הכתב. והביא המ"ב (ס"ק קל"ד), שהב"ח כתב, דמ"מ מצוה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב.
שנינו במשנתינו: היתה כתובה בסם כו'.
ומבארינן מאי ניהו הני מילי:
סם - סמא הוא (זרניך. רש"י).
סקרא - אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. והוא צבע אדום שצובעין בו תריסין.
קומוס - היינו קומא, שרף אילן.