פרשני:בבלי:מועד קטן כח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אבל שאר נשים מניחין, שאין לחשוש לפגם בכבודן.
רבי אלעזר אמר: אפילו שאר הנשים אין מניחין מטתם ברחוב להספידן.
דכתיב "ותמת שם מרים ותקבר שם", ודרשינן שאצל נשים צריך להיות סמוך למיתה קבורה 440 .
440. הנמוק"י מפרש הטעם, שאין זה מכבוד הנשים החיות, שתעמוד אשה זו בתכריכיה לפני האנשים. אבל הדברי מלכיאל (ב צג) כתב, שלדיעה זו, אף בשאר נשים יש לחוש שיהיו זבות דם נדות. וכן נקט החתם סופר (ו נט), והוסיף להוכיח, שאף זקנה וילדה, שאינם מוחזקות בראית דם, אף על פי כן אין להעמיד מטתן ברחוב, שהרי מרים היתה בשעת מיתתה בת קכ"ג, שמכל מקום יש חשש רחוק שיראו דם, ויבואו לידי ניוול. עוד כתב הדברי מלכיאל, שאין האיסור אלא להעמיד ברחוב, אבל להספיד, מותר. (ולשון הגמרא "סמוך למיתה קבורה" אינו כפשוטו ממש). והוכיח כן ממה שלמדנו לעיל (כב), שהמדחה מיטת אמו, לצורך הספדה, הרי זה משובח. ויעוי' בהרמב"ן (ויחי), שיעקב אבינו קבר את רחל בדרך, ולא נטלה למקום ישוב, משום שאין מעמידין מטת האשה ברחוב, והרי חיה היתה בלידתה.
ועוד אמר רבי אלעזר: אף מרים בנשיקה מתה כמשה ואהרן, ומקור לכך אתיא בגזירה שוה "שם" "שם" ממשה, שכתוב במיתתו "על פי ה'", זו מיתת נשיקה.
ומבארינן: ומפני מה לא נאמר בה, כמו אצל משה, "על פי ה"'?
מפני שגנאי הדבר לאומרו באשה.
אמר רבי אמי: למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת על אותו הדור (וביאר העץ יוסף ששניהם מכפרין מטעם "תבא האם ותכפר צואת בנה", וזה הדמיון ביניהם) 441 .
441. כמו שאמרו במדרש, משל לבן מלך שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך, "תבוא האם ותקנח צואת בנה", אף כאן, תבוא הפרה ותכפר על מעשה העגל. תוס'.
אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, שכתוב בה "הפשט את אהרן את בגדיו, ואהרן יאסף"?
לומר לך, מה בגדי כהונה מכפרים כמבואר בזבחים (פח ב), שכל בגד מכפר על עוון מסוים של ציבור ויחיד, אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
תנו רבנן, מת פתאום, בלי מחלה קודם לכן, זו היא הקרויה "מיתה חטופה".
חלה רק יום אחד ומת, זו היא "מיתה דחופה".
רבי חנניא בן גמליאל אומר, זו (מחלה של יום אחד, ומת), היא מיתת מגפה.
שנאמר ביחזקאל "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה", וכתיב "ואדבר אל העם בבקר את דברי הנבואה, ותמת אשתי בערב".
רואים, שמחלת יום אחד ומת, נקראת מגיפה.
חלה שני ימים ומת, זו היא מיתה דחויה.
חלה ג' ימים ומת, זו היא מיתת גערה.
חלה ארבעה ימים ומת, זו היא מיתת נזיפה.
חלה חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם.
אמר רב חנין: מאי קרא? מהיכן המקור מן הכתוב שחלה חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם?
דכתיב אצל משה רבינו: "הן קרבו ימיך למות".
ודרשינן "הן" - חד. "קרבו" - לשון רבים - תרי. וכן "ימיך" - תרי.
הא חמשה ימים 442 .
442. הקשו התוס' והריטב"א, הלא במשה רבינו נאמר "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", וחכמים אמרו, שבו ביום כתב י"ג ספרי תורה. וכמו כן אמרו, שעלה את כל הר נבו בפסיעה אחת. ותירץ הריטב"א, שאמנם לא נחלה משה רבינו קודם מותו, ומכל מקום, ה' ימים קודם מיתתו, הודיעו הקב"ה שימות, כדי שיצוה לביתו וכו', וכמו כן, אדם שנחלה ה' ימים קודם מותו, מבין שעליו להכין עצמו לדרך כל הארץ, וזהו מיתת כל אדם.
ומבארינן שדורשים "הן" - חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת, "הן".
מת בגיל חמישים שנה, זו היא מיתת כרת.
מת בגיל חמישים ושתים שנה, זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, שמת בן נב שנה.
מת בגיל שישים, זו היא מיתה בידי שמים 443 .
443. התוס' בשבת (כה) מפרשים, שהיא מיתת כל אדם, ואין הכונה למחוייב מיתה בידי שמים על חטאים מסויימים. אבל התוס' ביבמות (ב) פירשו כפשוטו, על המחוייב מיתה לשמים. ויעויין בשערי תשובה לרבינו יונה (ג קכד).
אמר מר זוטרא: מאי קרא שבגיל ששים הוי מיתה בידי שמים?
דכתיב "תבא בכלח אלי קבר".
"בכלח" בגימטריא שיתין הוו.
גיל שבעים 443* נחשב שיבה.
443*. מכאן יש ללמוד שיעור "שיבה" לענין מצות "מפני שיבה תקום", שהוא בן ע'. וכמו שפסק הטור (יו"ד רמד).
וגיל שמונים נחשב כגבורות.
דכתיב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם בגבורות - שמונים שנה".
אמר רבה, מת מגיל חמישים שנה ומעלה עד ששים שנה, זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו בברייתא, ונקטה כך בבן חמישים מיתת כרת, משום כבודו של שמואל הרמתי שמת בן חמישים ושתים שנה, שלא יאמרו שהתחייב כרת 444 .
444. התוס' ישנים (יבמות ב) הביאו קושית הירושלמי, שאם כן, זקן שאכל חלב, היאך יהיה ניכר במיתתו שהיא משום כרת (שכבר אינו בשנים של כרת). ותירצו, שמת בפתע פתאום, וכמו שלמדנו לעיל "מת פתאום, זו היא מיתה חטופה".
רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן.
אמר: נפקי לי מכרת.
אמר ליה אביי, וכי ברור שנפטרת מכרת? הרי נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, שלא מת עד גיל ששים, אבל הרי עדיין יש לך לחשוש, כי מכרת דיומי, שהיא מיתה חטופה - מי נפיק מר!? ואם כן, למה הינך עושה יומא טבא לרבנן? 445
445. הקשו התוס' ישנים, לדעת רש"י שבכל מיתת כרת, אזי גם בניו נכרתין ח"ו (אפילו באותם שלא נאמר בהם "ערירי"), היה לו להקשותו "מכרת דבני מי נפיק מר". ותירצו, שכנראה היו לו בנים גדולים, או שלא היו לו בנים כלל, ושוב לא יתכן שיתקיים בו עונש זה.
אמר לו: נקוט מיהא פלגא בידך! החזק חצי מעונש הכרת בידך!
דהיינו, על סוג כרת של שנים, שהוא מחצית מסוגי עונש הכרת התברר שנפטרתי ממנו.
רב הונא נח נפשיה פתאום. הוו קא דייגי דואגים רבנן.
תנא להו זוגא דמהדייב - שם חכם, ממקום "הדייב" - לא שנו שהמת פתאום מיתתו נקראת "מיתה חטופה", אלא כשלא הגיע לגבורות. אבל הגיע לגבורות - זו היא מיתת נשיקה, שמת בלא חולי.
אמר רבא: בני, חיי ומזוני - לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא 446 .
446. פירש הריטב"א, שבודאי יכול המזל להשתנות על ידי זכות גדולה, ככל היעודים וההבטחות שמפורשים בתורה, אלא כונת הגמרא, שאין הדבר תלוי בזכות בלבד.
דהא רבה ורב חסדא, תרווייהו רבנן צדיקי הוו, שהרי מר מצלי התפלל על הגשם ומטי מיטרא, ובא המטר, ומר מצלי ומטי מיטרא. ובכל זאת בחיי בני ומזוני היה הפרש רב ביניהם.
שהרי רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, ואילו רבה חיה רק ארבעין שנה 447 .
447. ואף על פי שרבה היה מבית עלי, שנגזר עליהם, "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", מכל מקום אילו לא היה הדבר תלוי במזל כלל, היה מועיל לו זכות התורה. תוס' ר"ה (יח).
וכן בבני, בי בבית רב חסדא היו שיתין הלולי שמחות לבניו, ואילו בי רבה היו שיתין תכלי, מקרי שכול.
וכן לענין מזוני, בי בבית רב חסדא היה בשפע סמידא סולת לכלבי, ולא מתבעי שלא היו צריכין לחפש ולבקש שהיה לרוב, ואילו בי רבה חפשו נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח.
ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי: בקשתי חוכמתיה דרב הונא, ועותריה עשירותו דרב חסדא, ויהבו לי.
אך בקשתי גם ענותנותיה דרבה בר רב הונא, ואת זאת לא יהבו לי,
רב שעורים, אחוה דרבא, הוה יתיב קמיה דרבא, לפני מיטתו של רבא כשהיה חולה. חזייה דהוה רבא קא מנמנם, גוסס.
אמר ליה רבא לרב שעורים: לימא ליה מר למלאך המות דלא לצערן יותר מדאי ביציאת נשמה.
אמר ליה אחיו: וכי מר, אתה רבא, לאו שושביניה, ידיד קרוב של מלאך המוות הוא!? (לפי שהיה רגיל ביניהם), ותוכל לומר לו בעצמך!
אמר ליה רבא לאחיו: כיון דאימסר מזלא, הורע מזלי והנני נוטה למות, לא אשגח בי, ולכן הנני מבקש ממך לומר לו שלא יצערני.
אמר ליה, רב שעורים לרבא אחיו ובקש ממנו: ליתחזי לי מר לאחר מיתה בחלום, לומר לו אם צערו מלאך המות 447* .
447*. יעויין בהגהות מיימוניות (ע"ז יא ח) שדן, מדוע אין בזה משום "ודורש אל המתים".
איתחזי ליה. אמר ליה, שאל אותו רב שעורים, האם הוה ליה למר צערא במיתה?
אמר ליה, שהיה הצער ביציאת הנשמה מהגוף כי ריבדא דכוסליתא, כנקב שעושה האומן בבשר להקיז דם.
רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן, חזיה דקא מנמנם, גוסס.
אמר ליה רב נחמן לרבא: לימא ליה מר למלאך המות דלא לצערן.
אמר ליה, וכי מר לאו אדם חשוב הוא, ולמה לא תאמר אתה למלאך המות!?
אמר ליה: כיון שנמסר אדם בידו מאן חשוב בעיניו, מאן ספון מי ראוי שיפחד ממנו וישמע לו, ומאן רקיע, מי מתוקן ויצטרך לשמוע לו.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ליתחזי לי מר אחר מיתה.
איתחזי ליה. אמר ליה: האם הוה ליה למר צערא בשעת מיתה?
אמר ליה: כמישחל ביניתא מחלבא, כמושך נימת שער מתוך החלב (ובברכות דף ח א אמרו שזו היא מיתת נשיקה). ואף שלא היה לי צער מיתה, אי אמר לי הקדוש ברוך הוא, זיל שוב בההוא עלמא כד הוית - לא בעינא, היות דנפיש בעיתותיה, שאימת מלאך המות גדולה.
רבי אלעזר הוה קאכיל תרומה.
איתחזי ליה מלאך המות שבא לקחתו.
אמר לו: תרומה קא אכילנא, וכי לאו "קודש" איקרי, והריני כעוסק במצוות אכילת קדשים ואין לך רשות לבטלני ממצוה 448 . חלפאליהשעתאולא מת, באותה עת.
448. פירש העץ יוסף, שאם ימיתנו, תגרם טומאה לתרומה, ואמרה תורה "משמרת תרומותי", שצריך לשמרה בטהרה.
רב ששת, איתחזי ליה מלאך המות בשוקא.
אמר ליה: וכי אמות בשוקא כבהמה, איתא בוא לגבי ביתא ושם תהרגני (ובעין יעקב סיים, אתא לגו ביתא, ויכיל ליה).
רב אשי איתחזי ליה בשוקא. אמר ליה איתרח המתן לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי, היות דאמריתו: אשרי מי שבא לכאן לעולם האמת ותלמודו בידו.
ביום תלתין אתא. אמר לו רב אשי: מאי כולי האי שאינך ממתין עד שיעברו שלשים יום מלאים?
אמר ליה: קא דחקא רגליה דבר נתן. שהגיע זמנו להיות נשיא אחריך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
רב חסדא, לא הוה יכיל ליה מלאך המות ליטול נשמתו, כיון דלא הוה שתיק פומיא מגירסא.
סליק, עלה מלאך המות, יתיב בארזא בקורת התקרה דבי רב, פקע ארזא, ושתק רב חסדא, ואז יכיל ליה.
רבי חייא, לא הוה מצי מלאך המות למיקרבא ליה, יומא חד אידמי ליה כעניא אתא טריף אבבא, דפק על דלת ביתו של רבי חייא, אמר ליה השטן שנדמה כעני לרבי חייא אפיק לי ריפתא לאכול, אפיקו ליה.
אמר ליה, ולאו קא מרחם מר אעניא, ואם כן אההוא גברא עלי שאינני יכול למלא תקפידי אמאי לא קא מרחם מר, גלי ליה שהוא מלאך המות אחוי ליה שוטא דנורא והראה לו שאכן הוא מלאך המות אמצי ליה רבי חייא נפשיה, ונטלה מלאך המות.