פרשני:בבלי:יבמות כב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
כי הנך תרתי, אשת אחי אבי האב, ואחות אבי האב, כיון דדמיין להדדי, ששתיהן אסורות משום צד אחוה של אב, ובשתיהן בדור הקודם להן הוי ערוה, לכן כחדא חשיבי להו.
ויחד עם אשת אחי האם מן האם, הא שיתסרי.
וחוזרת הראיה: הא מכל מקום, לדידי חזיין לי, דכתיב לאיסורא
אמר ליה, רב אשי לרב הלל: וליטעמיך, אי הוה כתיב בשם מר בריה דרבנא את אותן השניות להיתרא - מי הוה סמכת עלייהו?
דהרי מר בריה דרבנא - מי חתים עלייהו!?
השתא נמי, שראית בשמו דכתיב לאיסורא, אין לך להביא מכך ראיה.
כיון דלאו מר בריה דרבנא חתים עלייהו!
תני דבי רבי חייא שש שניות נוספות:
הדור השלישי -
א. שבבנו, בת בן בנו, היא שניה לערות בת בנו.
ב. ושבבתו, בת בן בתו, שהיא שניה לערות בת בתו.
ג. ושבבן אשתו בת בן בנה של אשתו, שהיא שניה לערות בת בנה.
ד. ושבבת בתה, בת בן בתה של אשתו, שהיא שניה לבת בתה.
כל אחת מהן, אסורה משום שניה לעריות.
וכן הדור הרביעי -
ה. שבחמיו, אם אם חמיו, שהיא דור רביעי, כשמונים מאשתו למעלה.
ו. שבחמותו, אם אם חמותו.
כל אחת מהן, אסורה משום שניה לערוה שבדור שתחתיה. שהרי אם חמותו ואם חמיו הן בכלל האיסור דאורייתא של "את אשה ובת בנה, או בת בתה, לא תקח". ולכן אמותיהן הן שניות לעריות שבהן.
אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא למעלה, באם אם חמיו, דקחשיב לה לאשתו, שקרא לה רבי חייא דור "רביעי", מפני שכלל במנין הדורות את אשתו.
ומאי שנא למטה, בבת בן בנו, דלא קחשיב לה לאשתו, שאמר רבי חייא "שלישי שבבנו", ואילו היה מונה את אשתו, היא היתה דור רביעי.
וביאר לו רב אשי: המנין למעלה, כיון דאיסורא של אמה ואם אמה ואם אביה, מכח אשתו קאתי, שאסור לישא אשה ובתה, והלאה - לכן חשיב לה לאשתו בכלל דורות האסורים.
אך במנין למטה, כיון דאיסורא של בת בן בנו לאו מכח אשתו קאתי, שהרי אף בבנו מאנוסתו אסור בבתו, לכן לא קחשיב לה. אלא תחילת מנין הדורות האסורים היא בבנו ובתו.
ומקשינן: הניחא בשלישי שבבנו ושבבתו.
אך עדיין יקשה, הא דאמרי דבי רבי חייא, שלישי שבבן אשתו ובת אשתו, דבהן איסורא - מכח אשתו קאתי. ובכל זאת לא חשיב לה לאשתו במנין הדורות, שאילו החשיבה היה זה דור רביעי!?
ומתרצינן: איידי דתני בבנו ובבתו שלשה דורות למטה דידיה, שאיסורם מכח האב, ולא חשבה למנין הדור של אשתו.
תנא נמי שלשה דורות למטה דידה, בבן אשתו ובת אשתו, ולא חשבה לאשתו במנין הדורות.
אמר שאל ליה רב אשי לרב כהנא: האם אותן שניות שמנו דבי רבי חייא 1 - יש להם הפסק או אין להם הפסק?
1. רש"י ותוס' ביארו שהספק גם בשלישי שבבנו ושבבתו. אך הרמב"ן נקט שרק בשלישי ורביעי שבאשתו הסתפק רב אשי, שהרי אפילו על כלת בנו גזרו, וכל שכן על המשך הדורות של בנו ובתו ממש. והתוס' תירצו על ראיה זו, דכלת בנו היא בת ירושה, ושכיח גביה, וגזרו. ועיין במגיד משנה (פ"א מאישות ה"ו) ובבית שמואל (סי' ט"ו ס"ק י"א) שאין איסור עריות על פי סברא. ולכן אף שבכלת בנו אין לה הפסק, מיבעי לן בבת בן בנו. והט"ז כתב (שם) לתרץ, דכלתו שאסרה התורה רק דור אחד, הצריכו חכמים להרחיק הרבה דורות. אך בבתו ובת אשתו, שאסרה התורה שני דורות, וכן בחמותו ואם חמותו, שהן בכלל איסור אשה ובת בתה, לא הוסיפו חכמים אלא דור אחד, כיון שכבר התורה הרחיקה הרבה. ועיין עוד באור שמח פ"א מאישות ה"ו.
והביא לו ראיה: תא שמע מהא דאמר רב לעיל: ארבע נשים יש להם הפסק.
ומשמע: ארבע נשים, ותו לא.
ודחי: דילמא כי קאמר רב שארבע נשים יש להן הפסק - לההיא מתניתא דלעיל, אמר.
וכוונתו לומר שבין שמונה שניות אלו ישנן ארבע נשים שיש להן הפסק, אך שמא בשש השניות של דבי רבי חייא, ישנן עוד שניות שיש להם הפסק.
והביא לו ראיה אחרת: תא שמע, מהא דתנא דבי רבי חייא אמר בשניות שלו "שלישי שבבנו" 2 ו"רביעי שבחמיו".
2. כך פירש רש"י, ולשיטתו הראיה על בנו ועל חמיו. אך לפי פירוש הרמב"ן הספק רק על שלישי ורביעי שבאשתו. תמהו הריטב"א והמגיד משנה (שם) איך יפרש ראיה זו בגמרא, הרי גם בבנו ובתו אמרו שלישי ורביעי, והם לאו דוקא, שהרי אין להם הפסק. ותירצו שרק מפני שבסיפא השלישי והרביעי בדוקא, יכול התנא לכתוב ברישא, אף שהוא לאו דוקא.
ומשמע, דוקא דור שלישי ורביעי, אין.
טפי, דור אחריו למעלה או למטה, לא.
ומפורש שיש לשניות דרבי חייא הפסק.
ודחי: דלמא, אין כוונתו לומר שרק שלישי בבנו ורביעי בחמיו אסורות ומכאן ואילך מותרות.
אלא כוונתו לומר שהחל מדור שלישי ואילך בבנו, והחל מדור רביעי ואילך בחמיו, אסורות, ואין להם הפסק.
אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי ראה נא מר, את האי מרבנן, דאתי ממערבא, ואמר:
בעו במערבא: האם גזרו שניות בגרים, אם היה גר נשוי אם אמו, האם חיבוהו להוציאה משום איסור שניות?
או לא גזרו שניות בגרים.
אמר ליה רב נחמן לרבא: הרי גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי, ואין לו כל יחס של קירבה אל בני משפחתו, ומעיקר הדין הוא מותר לשאת את אמו או בתו שהתגיירו.
והשתא, יש לנו לדון, ולומר:
ומה גר שהיה נשוי לערוה גופה - היא היתה צריכה להיות מותרת לו, אי לאו שאסרוה חכמים עליו, מחמת הטעם שלא יאמרו אנשים על הגרים בזלזול, שכאילו הם באים מ"קדושה חמורה" של גוי ל"קדושה קלה" של ישראל, היות שלפני כן היו אסורים בקרובותיהם, שהרי גם בני נח נצטוו על העריות, ואילו עתה משהתגיירו, נעשו קרובותהם מותרות להם. 3
3. הריטב"א פירש דמדובר על הנוצרים שאוסרים אף בגיותן שניות לעריות, ולהן אסורות אף שניות, כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה קלה לקדושה חמורה, ולקמן צז א פסק ההיפך, דאין עליהם שום איסור שלא היה אסור עליהן בגיותן מן התורה, ועיין בהגהות ר"א יפהן ז"ל.
ולולי הטעם הזה, לא גזרו בהו רבנן!
לא היו גוזרים עליהם חכמים שיוציאו את הנשים הקרובות להן, שהרי הן כקטן שנולד, ואין קורבה כלל ביניהם. 4 ואך ורק מפני שלא יאמרו כך, אסרו עליהם את העריות שהיו אסורין בהם בגיותן, אף שמן הדין מותרין אף בעריות אלו.
4. בהקדמה לשב שמעתתא הקשה על מה שמצינו (בשבת ק"ל) על הפסוק וישמע משה את העם בכה למשפחותיו, שדרשוהו שבכו על עסק משפחות שנאסרו בעריות. ולכאורה מן התורה היו מותרין, דכקטנים שנולדו דמי - והמשך חכמה תירץ שבכו על איסורן מכאן ולהבא בעריות, ועיין בסמוך. והביא בשם המהר"ל שבגירות בעל כרחו, כמו שהיה במתן תורה שכפו עליהן הר כגיגית, לא נעשים כקטן שנולד. והביאור על פי חגיגה (ג.) שגרים נקראו נדיבי עמים, ופרש"י שהתנדב עצמו לקבל מצוות, ומשמע שמי שנעשה בעל כרחו אינו ככל גרים. והגרנ"ט (בכתובות י"א) כתב לפי השיטות שהיה לעם ישראל שם ישראל קודם מתן תורה, הרי כל הגירות היתה רק לקבל קדושת ישראל, ואילו מה שגר נעשה כקטן שנולד הוא רק מפני שנעשה רק עתה ישראל, ולכן בגירות שבמתן תורה לא נעשו כקטנים שנולדו.
שניות לעריות - מיבעיא למימר!?
וכי יש צורך לומר שיהיו מותרים בהן? והרי אף בעריות עצמן היו מותרין אילולי החשש שמא יאמרו הבריות שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועל שניות אין לחשוש שיאמרו כך.
אמר רב נחמן, גרים, הואיל ואתו לידן, שבאו לידינו לדון בענינם - נימא בהו מילתא:
אם הגרים הם אחין מן האם, לא יעידו, זה לזה לכתחילה, היות וקירבתן על ידי האם חשובה קירבה, שהרי ודאי אמם היא.
אך אם העידו עדותן עדות, כיון שהם כקטנים שנולדו, ואין להם דין קירבה, אף כשודאי נולדו כקרובים.
ואילו גרים שהם אחין רק מן האב, מעידין לכתחילה, שאין קירבתם ודאית, והתורה הפקירה זרע הגוי, ואין להם אחוה מאב.
אמימר אמר: אפילו אחין מן האם, נמי מעידין לכתחילה.
ומאי שנא מעריות, שאסרו עליהם את הקרובות, אף שנתגיירו?
ערוה - לכל מסורה, וכיון שכל אדם נושא על דעת עצמו, אם יתירו להם להשאיר את נשותיהם העריות כשנתגיירו, יבואו להתיר גם עריות של ישראל, כיון שלא הכל בקיאים בטעם ההיתר, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
אך עדות - לבית דין מסורה, ולא יבואו לקבל עדות של אחים ישראל אם יראו אחים שהתגיירו יכולין להעיד, היות שבית דין יודעים לחלק בין ישראל לגרים, שרק מהם מקבלים עדות אחים, מפני שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. 5
5. החתם סופר כתב: מעולם נצטערתי לידע מהיכן המקור שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ובבעל הטורים (דברים כ"ד י"ז) דייק מדכתיב גר יתום, משמע שכל גר יתום הוא, כיון שאין לו אב כי הוא כקטן שנולד עתה. ובמשך חכמה (שמות) למד מדכתיב שובו לכם לאהליכם, ואף שהיו נשואין לקרובותיהן, הותרו לחזור להם. ומכאן ראיה שהם כקטנים שנולדו, ועיין בהערה לעיל.
מתניתין:
א. מי שמת, ויש לו אח מכל מקום, אפילו אח פסול, כמו ממזר - הרי הוא זוקק את אשת אחיו להתחייב ביבום.
ואף שהוא אח פסול - אחיו הוא נחשב לכל דבר, ליורשו, ולהיטמא לו כשמת, ואפילו הוא כהן.
חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים, 6 וכגון שבא אביו עליה, כיון שולדה של העובדת כוכבים והשפחה מתייחס אחריה, ואינו נחשב כאחיו.
6. לענין אח משומד, דייק הריטב"א שזוקק את היבמה, שהרי לא הוזכר אח משומד במשנה יחד עם אחיו משפחה ונכרית. אך הביא משם רבי יהודאי גאון שהדבר תלוי, שאם היה מומר בעת נשואי אחיו הוא לא זוקק, אך אם השתמד אח"כ זוקק. וכן כתב במרדכי ובשפ"א ועוד. ובאור זרוע (סי' תר"ה) הסיק להלכה, דקי"ל מיתה מפלת, ולכן, אף כשהשתמד אח"כ אינו זוקק. ובחזו"א (קי"ח ב) נקט שאין הדבר תלוי במחלוקת לענין נאסרה. עיין במילואים לריטב"א (סימן י"ד) שהביא עשרה טעמים ושיטות להלכה.
ב. מי שיש לו בן מכל מקום, אפילו בן ממזר, הרי הוא פוטר את אשת אביו מן היבום, ואפילו את אשתו האחרת שאין לו בן ממנה.
וחייב הבן הממזר עונש מיתה על מכתו ועל קללתו, אם קלל או הכה את אביו.
וחשוב הוא בנו לכל דבר.
חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העבודת כוכבים. שאין הוא מתייחס אחריו, ואינו פוטר את אשתו הישראלית מיבום, ואינו יורשו.
גמרא:
והוינן בהא דתנן: אחיו "מכל מקום" - לאתויי מאי?
אמר רב יהודה, לאתויי אח ממזר.
ותמהינן: וכי צריך להשמיענו שאף אח ממזר זוקק ליבום?
והלא הדבר פשיטא, 7 שהרי גם ממזר אחיו הוא!
7. הרשב"א פירש דפשיטא, שהרי דרש לקמן בבן פסול דפוטר מיבום דדרשינן אין לו עיין עליו. אך הריטב"א הקשה דאדרבא, מדבעינן ריבוי לבן פסול, אם כן מאי פשיטא באח פסול שזוקק. ועוד הקשו הראשונים, דלקמן בעינן רבוי לאסור אחותו מחייבי כריתות, ומשמע שלא פשיטא שהיא אחותו. ועיין בתוס' וברמב"ן מש"כ ליישב.
ומבארינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, לילף "אחוה - אחוה" מבני יעקב, כמו שלמדנו לעיל (יז ב) גזירה שוה:
כתיב ביבום "כי ישבו אחים יחדיו".
ובבני יעקב כתיב "שנים עשר אחים אנחנו".
ונלמד בגזירה שוה שאח ממזר אינו זוקק ליבום: מה להלן, בבני יעקב, מדובר באחים כשרים ולא פסולין.
אף כאן, בחיוב יבום, מדובר רק באחים כשרים ולא פסולין.
קא משמע לן משנתנו, שלענין זה לא לומדים מבני יעקב, ואף אח פסול זוקק.
ומקשינן: ואימא, הכי נמי! אכן נלמד מבני יעקב שלא יזקוק הפסול את אשת אחיו ליבום!?
ומתרצינן: כיון דלענין יבום מצינו שבן ממזר מיפטר נפטר את אשת אביו מיבום,