פרשני:בבלי:כתובות פ א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רבי אבא, אמרי בי רב (אמרו בבית רב) - אפילו אם אכל רק שיגרא דתמרי (תמרים קבוצים יחד) שאינו חשוב כמו גרוגרות, שוב אינו יכול לתבוע הוצאותיו. (עיין ברש"י ביאור שונה). בעי רב ביבי: אם אכל חובצא (פסולת) דתמרי, מאי? האם די באכילה זו כדי שיפסיד את הוצאותיו?
תיקו. ואם לא אכלה דרך כבוד, מאי? מהו שיעור האכילה שבגללו יפסיד את הוצאותיו?
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא (נחלקו בדין זה שני אמוראים מארץ ישראל), חד אמר - בכאיסר (אם אכל בשוי איסר) הפסיד הוצאותיו.
וחד אמר - בכדינר.
אמרי דייני דפומבדיתא (רב פפא בר שמואל): עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. כלומר - מעשה היה בבעל שהאכיל את בהמתו בחבילי זמורות משל אשתו, וגירש את אשתו, ואמר רב יהודה - "מה שאכל אכל" 49 .
49. צריך באור, מה החידוש בדברי רבי יהודה, וכי איזו סברא יש לחלק בין אכילה ממש לשאר מיני ההנאות, הרי העיקר שהבעל הרויח על ידי האכילה כאיסר או כדינר? ואכן יש ראשונים שתרצו - שחידושו של רבי יהודה הוא - שאף על פי שהאכיל לבהמתו את הזמורות בדרך כבוד, מכל מקום אינה אכילה עד שיאכיל בכאיסר או כדינר. ולפי זה גרסו בהמשך הגמרא - "רבי יהודה לטעמיה, דאמר - אכלה ערלה שביעית וכלאיים אינה חזקה", ולא כגרסת הספרים שלנו שגרסו - "הרי זו חזקה". והפירוש - כיון שסבר שאכילה שאינה אכילה ממש אלא רק אכילת איסור, או זמורות, אינה נחשבת מספיק כאכילה על מנת ליצור חזקה. הוא הדין שאינה נחשבת כאכילה אפילו אם יאכל דרך כבוד, עד שיאכל בכאיסר או כדינר. אמנם כאמור, בספרים שלנו כתוב "הרי זו חזקה". ולפי גירסא זו הדרא קושיין, מה חידש רבי יהודה? וצריך עיון.
ומבארת הגמרא - רב יהודה לטעמיה, שאף אכילה זו נחשבת כאכילה, דהרי אמר רב יהודה - "אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה".
כלומר - אדם הלוקח שדה מחברו, וישב בה שלש שנים, ובהם השתמש רק בזמורות השדה למאכל בהמה, ולא בפירותיה 50 , נחשבת אכילה זו כ"חזקת שלש שנים", ואינו צריך להוציא שטר מכירתו אח"כ.
50. כיון שהפירות היו עדיין ערלה. או שביעית. ולגבי כלאיים יש לדון, מאי שנא מכלאי הכרם, שאף הזמורות אסורות בהנאה, ואף כאן מדוע השתמש בזמורות הכלאיים? וכתבו התוספות - דאיירי כגון שזרוע את הכלאיים בזן שהיו הזמורות כבר גדולות, ולכן רק הפירות שצמחו לאחר מכן נאסרו ולא הזמורות עצמן. ויש שפרשו - שאכל גם את הפירות עצמן, ובכל זאת הוי חזקה, כיון שנהנה והפסיד לבעלים את הזמורות. או משום שהיה יכול לאכול בהיתר ללא כלאים, הוי חזקה ולא איכפת לנו מה שאכל באיסור.
על כל פנים מוכח שאכילת זמורות נחשבת כאכילה.
אמר רב יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה (שהשיאו לו אמה ואחיה, וחלו קידושיה רק מדרבנן, ויכולה למאן בו) - כמוציא על נכסי אחר דמי. ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה.
ומקשינן: מאי טעמא? מדוע אינו כשאר הבעלים שאם אכלו אינם מקבלים כלום, ואם לא אכלו מקבלים "הוצאה כשיעור שבח"?
ומשנינן: עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו.
תקנו חכמים שיקבל כאריס 51 , כדי שישקיע בנכסי אשתו הקטנה, ולא יחשוש שמא תמאן בו.
51. כתבו הראשונים - שתקנת חכמים היתה רק להקל ולא להחמיר. ולכן, אם אכל הרבה והוציא מעט, אמרינן - "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" ואינו מחזיר את העודף על הוצאותיו. ורק במקרה שהיו ההוצאות יתרות על מה שאכל - שמינן ליה כאריס. וכמו כן - מה שאכל בחיי אשתו אינו נחשב כחלק מהסכום שמקבל, כיון שאכלם בתקנתא דרבנן. עוד כתבו הראשונים - שאם הוציא הרבה, והיה השבח מועט מאד, עד כדי כך שאם יקבל כמשפט אריסי המדינה יפסיד מאד, יכול לומר - אי אפשי בתקנת חכמים, ויטול "הוצאה שיעור השבח" דהיינו - כל השבח שישנו.
ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי. (מעשה באשה, שהיו לה ארבע מאות זוז בבית חוזאי, שהיה רחוק ממקום מגוריה).
אזיל גברא, אפיק שית מאה אייתי ארבע מאה. (הלך בעלה לאותו מקום, והוציא שש מאות זוז בהוצאות הדרך, והרויח רק ארבע מאות).
בהדי דקאתי, איצטריך ליה חד זוזא, ושקל מנייהו (בדרכו חזרה, נצרך הבעל לזוז אחד, ונטלו ממעות האשה).
אתא לקמיה דרב אמי (כשבא הבעל לפני רב אמי לתבוע מאשתו את הוצאותיו) - אמר ליה, כיון שנהנית מן המעות באותו זוז דינך - "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". כאמור במשנתינו.
אמרו ליה רבנן לרב אמי - הני מילי שהפסיד את הוצאותיו, היכא דקאכיל פירא, (אם אכל פירות מהקרן, והתחיל לממש את זכותו כבעל להנות מהשבח). אך הא - קרנא קאכיל! (הרי נהנה הוא מהקרן עצמה, וכיון שבקרן עצמה אין לו זכויות, אין אכילה שכזאת נחשבת כתחילת המימוש של זכיותיו כבעל, אלא היא נחשבת כהלואה, שנטל מהקרן שלה כדי לכסות את הוצאותיו), והנאה שכזו - הוצאה היא, ואם כן הוה ליה כ"הוציא ולא אכל", ודינו - ישבע כמה הוציא ויטול 52 .
52. הקשה הרשב"א - הרי אם ההוצאה יתרה על השבח אין לו אלא מה שהשביח, וכאן הרי לא השביח כלום, שהרי הארבע מאות זוז נשארו כפי שהיו, ואם כן מדוע מקבל את הוצאותיו? ותירץ - שכל הארבע מאות זוז נחשבים כשבח, כיון שאם לא היה טורח להביאם לא היו כלל. ולכן נוטל את כל הכסף בעבור הוצאותיו. עוד תרצו הראשונים - שהשבח הוא במה שטרח והביא את המעות, ועל ידי כך חסך לאשה את השכר שהיתה צריכה לתת לאחר כדי להביא את הכסף. ואת זה נוטל בשבועה. ולכאורה לפי תרוץ זה - יטול את כל מה שהוציא ולא רק ארבע מאות זוז, שהרי השביח לאשה את כל הוצאות הדרך.
שנינו במשנה: הוציא ולא אכל - ישבע כמה הוציא ויטול.
אמר רב אסי: והוא שיש שבח כנגד הוצאה.
ומבארת הגמרא: למאי הלכתא? האם כונתו לומר שכאשר השבח יתר על ההוצאה יטול את ההוצאה בלא שבועה, ונאמן במיגו שהיה משקר וטוען שהוצאותיו היו כסכום השבח, ותובע את כל השבח.
או להיפך, שאם היציאה מרובה על השבח לא יטול אלא כשיעור השבח אפילו בשבועה?
אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה נוטל את ההוצאה בלא שבועה. ונאמן במיגו שהיה תובע את כל השבח.
אמר ליה רבא: אם כן, אתי לאיערומי, ולתבוע מעט פחות, כדי שיטול בלא שבועה! 53
53. כגון אם הוציא שלשים, והשביח מאה, יתבע תשעים עבור הוצאותיו, ויהיה נאמן בלא שבועה כיון שלא תבע את כל השבח. ומה הועילו חכמים בתקנתם?.
אלא, אמר רבא: כונתו לומר שאם היתה הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. ואף אותה לא יטול אלא בשבועה. שישבע שכך היו הוצאותיו.
איבעיא להו (הסתפקו בני בית המדרש): בעל שהוריד אריסין תחתיו שיטפלו בקרקע ויטלו חלק מן הפירות, ואחרי שאכל קמעה גרש את אשתו. מהו? האם האשה חייבת לתת להם את חלקם לפי עבודתם 54 ? וצדדי הספק הם:
54. הקשו הראשונים - מדוע אין הבעל חייב לשלם לאריסים את שכרם, כדין "השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו את של חברו, נותן לו את שכרו משלם" (בבא מציעא עו א), ואף כאן כיון שהוא שכר אותם, מדוע לא יתחייב לשלם להם כפי שסיכמו ביניהם? ותירצו - מכיון שהאריסים ידעו שהקרקע שייכת לאשה, ואם יתגרש מאשתו תחזור הקרקע אליה, היה להם להתנות. ומדלא אתנו - אינהו דאפסידו אנפשייהו. אך הרא"ה כתב - דאף על גב דאמרינן "איסתליק ליה בעל איסתלקו כולהו", מסתברא דהאריס אינו מפסיד, ומשתלם מהבעל.
האם אדעתא דבעל נחית, איסתליק ליה בעל איסתליקו להו (האם ירדו על דעת הזכויות שיש לבעל בקרקע, וממילא כשפקעה זכות הבעל, פקעה גם זכותם, ואמרינן - "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל"),
או דלמא, אדעתא דארעא נחית (לפי צורך הקרקע ירדו האריסים), וארעא כי קיימא לאריסי קיימא (והקרקע עומדת לאריסות), ואילולי שהבעל היה מורידם היתה האשה מורידתם, ולכן יטלו כפי שבחם?
מתקיף לה רבא בר רב חנן - מאי שנא מהא דשנינן בבבא מציעא - "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה 55 " ומדוע כאן יש צד לגמרא שיצאו בלא כלום, ובמה הם גרועים מכל אחר שיורד לשדה חברו? ומשנינן - התם ליכא איניש דטרח, הכא איכא בעל דטרח. - בכל יורד לשדה חברו, אילולי שהיה יורד לא היה מי שיטפל בקרקע 56 בחינם, ולכן צריך בעל הקרקע לשלם לו את הוצאותיו, אך כאן אילולי שהיו האריסים יורדים היה הבעל מטפל בקרקע, ולא היתה צריכה לשלם לו כלום, ולכן אפשר לומר שאינה צריכה לשלם כלום אף לאריסים.
55. דהיינו - שמקבל "הוצאה כשיעור השבח", אע"פ שלא מונה על ידי בעל הבית. 56. יש לדון, מה הדין באדם שירד לשדה חברו שלא ברשות, ובעל הבית היה אף הוא אריס, האם חייב לשלם לו "הוצאה שיעור שבח", או דילמא, יאמר לו - אלמלי שהיית יורד לשדה, הייתי אני מטפל בה בחנם? דעת הרשב"א - שאכן במקרה זה אינו חייב לשלם ליוד שכר עבור טרחתו, אלא רק עבור הוצאות הנטיעות בלבד. אך הראב"ד חולק, וסובר שאף במרה זה חייב לשלם לו שכר טרחה, כיון שנחסכה ממנו עבודת הקרקע.
על כל פנים, מאי הוי עלה (מה הדין בבעל שהוריד אריסים)?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע - חזינן, אי בעל אריס הוא, שיודע לעבוד את האדמה, ואילולי שהיו יורדים לקרקע, הוא עצמו היה עובדה, אם כן כשאיסתלק ליה בעל, אסתלקו להו. - ואין האשה צריכה לשלם להם כלום כמו שאינה משלמת לבעל 57 .
57. אמנם, כל זה אם גירשה הבעל מדעתו. אך אם מרדה תחתיו, חייבת לשלם להם. כיון שבמקרה כזה הייתה חייבת לתת את השבח לבעל.
ואי בעל לאו אריס הוא, חייבת לשלם להם ככל יורד לשדה חברו, כיון שארעא לאריסי קיימא..
איבעיא להו: בעל שמכר את הקרקע שקיבל כ"נכסי מלוג" ללוקח, על מנת שיעבוד הוא בקרקע ויאכל פירות, מהו, האם הועילה מכירתו?
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן, מאי דקני, אקני. כלומר - מה שיש לו בקרקע (פירות) יכול להקנות ללוקח,