פרשני:בבלי:נדרים עח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים עח ב

חברותא

מועדי ה' - צריכין קידוש בית דין. שבית דין מקדש את ראש חודש, ולפי זה נקבע אימתי יחול המועד.
אבל שבת בראשית - אין צריכה קידוש בית דין. אלא היא קבועה ועומדת מיום בריאת העולם.
וכמו כן, מועדי ה' צריכין בית דין מומחה, דיינים סמוכים שיקדשו את החודש ועל ידי כך נקבע מתי יחול המועד.
ואין פרשת נדרים צריכין מומחה להתיר את הנדר, ואפילו בית דין הדיוטות יכולים להתיר את הנדר  56 .

 56.  כתב הר"ן בפרק שלישי בדף כג א, שאין הכונה לעמי הארצות, אלא הם צריכים להיות אנשים שמבינים כאשר מלמדים אותם. אבל עמי הארצות גמורים אינם כשרים להתיר נדרים.
ומדרשות אלו לומדים בית שמאי שג' הדיוטות יכולים להתיר נדרים.
ומקשינן: הא בפרשת נדרים - "ראשי המטות" כתיב, וראשי המטות הינם תלמידי חכמים, ואיך אפשר לומר שאף הדיוטות כשרים לכך?
ומתרצינן: אמר רב חסדא, ואיתימא רבי יוחנן: זה שצריך "ראשי המטות" להתרת נדרים, נאמר ביחיד המתיר את הנדר, שאז צריך שיהיה דוקא מומחה.  57  אבל כאשר שלשה מתירים את הנדר, אז מהני אף בג' הדיוטות.

 57.  נחלקו הראשונים האם צריך היחיד המומחה להיות דיין סמוך, או מספיק שיהא חכם מובהק. לדעת הרמב"ם והרשב"ם אין צורך בדיין סמוך אלא מהני חכם מובהק, ואילו דעת הרמב"ן ועוד ראשונים היא, שצריך יהא דיין סמוך. והבד קודש מפרש את הסבר המחלוקת: דעת הרמב"ן היא שחידוש התורה הוא, אע"פ שצריך בית דין להתרת נדרים, בכל זאת אין צורך בבי"ד של ג' דיינים אלא מספיק דיין אחד, אבל על כל פנים צריך הדיין להיות סמוך. אך דעת הרמב"ם היא, שחידוש התורה הוא שאין צורך להתיר נדרים בבית דין כלל, אלא אפשר להתיר נדרים אף שלא בבית דין, ולכן אין צורך שהיחיד המומחה יחשב דיין, ומהני בכך שהינו חכם מובהק. וראיית הרמב"ן היא מדברי הגמרא בבכורות לו ב, שנחלקו שם רבי יהודה ורבנן בדבר. לדעת רבנן מהני ג' הדיוטות להתיר נדרים ולדעת רבי יהודה צריך שיהא א' חכם וב' הדיוטות. אבל ג' הדיוטות אינם יכולים להתיר נדרים, לכולי עלמא. ומקשה הרמב"ן על דברי רבי יהודה, מדוע צריך את שני ההדיוטות? והרי בלאו הכי החכם לבדו יכול להתיר את הנדר? ומכאן מוכיח הרמב"ן, שחכם לבד אינו יכול להתיר את הנדר אלא רק אם הוא סמוך. והריטב"א מביא עוד ראיה לשיטת הרמב"ן, מסוגיא דידן, שהגמרא מקשה על מה שאמרינן שאין צורך בדיינים סמוכים מהפסוק "ראשי המטות", ומבואר מדברי הגמרא שמשמעות הפסוק של "ראשי המטות" הינה דיינים סמוכים, וכיון שלמסקנת הגמרא ילפינן את הדין של יחיד מומחה מ"ראשי המטות", נמצינו למידים שיחיד מומחה צריך להיות דיין סמוך. ובבד קודש מפרש בדעת הרמב"ם, שאפשר לומר שמשמעות "ראשי המטות" משתנה בגמרא בין ההוה אמינא למסקנה. לפי ההוה אמינא, שצריך שלושה להתרת נדרים, בהכרח שהטעם הוא משום שיש צורך בבית דין דוקא, ולפיכך אי אפשר לפרש כי מה שהצריכה התורה שהדיינים המתירים את הנדר יהיו בדרגת "ראשי המטות" הכונה היא שיהיו חכמים מובהקים, כיון שאין בכך תוספת מעלה, ואין הם נחשבים יותר דיינים בכך שהם חכמים מובהקים. ולכן מוכרחים לפרש שכונת התורה היא שיהיו הדיינים המתירים את הנדר דיינים סמוכים. אבל לפי מסקנת הגמרא, שיחיד בלבד מתיר את הנדר, אין זה מדין "בית דין", ואינו נחשב דיין, ואם כן אין סברא לומר שהצריכה התורה שיהיה המתיר דיין סמוך. ולכן מפרשים אנו את כוונת התורה לומר שצריך המתיר להיות מומחה וחכם מובהק.
אמר רבי חנינא: בעל השותק ביום ששמע את הנדר על מנת למיקט (להקניט את אשתו) - מפר אפילו מכאן ועד י' ימים. כי אין שתיקתו נחשבת כשתיקה המקימה את הנדר, כיון שכוונתו היתה להפר לה אחר כך.
מתיב רבא, מברייתא לעיל בענין נערה המאורסה שאביה ובעלה מפירים נדריה בשותפות.
דתניא: אימתי אמרו שאם מת הבעל נתרוקנה רשותו של הארוס לאב, ויכול האב להפר לבדו את הנדרים שנדרה בתקופת האירוסין, רק בזמן שלא שמע הבעל את הנדר קודם שמת, או ששמע ושתק, או ששמע והפר, ומת בו ביום ששמע.
אבל אם שמע הבעל את הנדר וקיים, או ששמע ושתק במשך יום שמעו, ומת ביום של אחריו, והרי זה נחשב קיום. אין האב יכול להפר לאחר קיומו של הבעל.
ומוכיח רבא מדברי הברייתא שגם שתיקת הבעל על מנת למיקט נחשבת קיום, ושלא כדברי רב חנינא:
מאי לאו, האם אין הברייתא, האומרת "שמע הבעל וקיים, או ששמע ושתק, ומת ביום שאחריו, אין האב יכול להפר", מדברת בשותק על מנת למיקט?
כי אם המדובר בשותק על מנת לקיים, הרי זה "קיים", האמור כבר בברייתא מקודם.
ואם כן מוכח שאף שתיקה על מנת למיקט נחשבת שתיקה המקיימת.
ודוחה הגמרא: לא.
כוונת הברייתא היא בשותק, וחושב בלבו על מנת לקיים את הנדר. אך תמהה הגמרא על הדחיה:
אי הכי, היינו מה שאמרה הברייתא תחילה או שמע וקיים.
ולדבריך תיקשי, מדוע חזרה ונקטה הברייתא פעמיים את אותו אופן של קיום?
אלא, יש ליישב את הקושיה על רב חנינא מהברייתא באופן אחר:
הברייתא מדברת בשותק סתם, שלא חשב בלבו לא לקיים ולא להפר.
ולכן, אין להוכיח מברייתא זו על דין השותק על מנת למיקט.
מתיב רב חסדא מברייתא אחרת על דינו של רב חנינא.
דתניא: יש חומר בהקם יותר מבהפר.
ויש חומר בהפר יותר מבהקם.
חומר בהקם מבהפר -

דרשני המקוצר