פרשני:בבלי:נדרים פ ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ופרכינן: אמנם שנית, תרצת שכונת המשנה "אם ארחץ" מדובר שאומרת "הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ", אך עדיין יקשה החלק השני של המשנה, באופן שאמרה "אם לא ארחץ" - היכי דמי? איזה איסור תלתה ב"אם לא ארחץ"?
אלימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמרה "תיתסר הנאת רחיצה לעולם עלי, אם לא ארחץ היום" -
תיקשי: למה לה הפרה!? מדוע היא בכלל צריכה הפרה?
תתסחי, תרחץ היום, ולא תאסר ברחיצה לעולם.
ומשנינן: אמר רב יהודה: מדובר בכגון דאמרה: תאסר הנאת רחיצה עלי לעולם, אם לא ארחץ במי משרה!
"מי משרה" הם מים ששורים בהם את הפשתן, והם סרוחים מאד, ויש לה ענוי לרחוץ בהם. ולכן, ממה נפשך יש כאן ענוי: אם תרחץ במים הסרוחים זה ענוי, ואם לא תרחץ בהם תיאסר להתרחץ לעולם, וגם זה ענוי.
ופרכינן: הרי התנא במשנה נקט שתי דוגמאות לנדרי עינוי נפש, האחת של קישוט, והשניה של רחצה. ומשמע שהן שתי דוגמאות באותו אופן, ולא בשני אופנים שונים.
וכיון שעתה העמדנו את נדר הרחיצה בכגון שאמרה "הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ במי משרה", הרי דכוותיה, בדומה לזה, בדוגמא של קישוט, דקתני "אם לא אתקשט", יש להעמיד בכגון שאמרה "יאסר קישוט עלי לעולם, אם לא אתקשט היום בנפ ט".
ואם אמרה בסתם "אם לא אתקשט", אינו יכול להפר, כיון שזה לא ענוי נפש.
וזה לא יתכן, כי אין הנפט נקרא קישוט, אלא לכלוך הוא!
ומשנינן: אמר (רב יהודה): דאמרה -
הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ היום,
ושבועה שלא ארחץ.
הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום,
ושבועה שלא אתקשט.
כלומר, כוונת המשנה לומר, שתנא קמא ורבי יוסי נחלקו האם מניעת רחיצה נחשבת לענוי או לא.
ויש בכך שני חילוקים:
האחד, באופן שאסרה רחיצת עולם בתנאי של "אם ארחץ", ולא מדובר שהתנאי היה "אם ארחץ היום" אלא "אם ארחץ לעולם".
לתנא קמא, כיון שזה ענוי נפש, יפר, ולרבי יוסי אין זה ענוי נפש, ואינו יכול להפר,
השני, אם נשבעה שבועה ש"לא ארחץ".
לפי תנא קמא יפר, ולרבי יוסי לא יפר. 11
11. על פי פירוש הר"ן. וכתב רבי עקיבא איגר, שלפי זה, כל מה שמצינו, שמניעת רחיצה לרבנן נחשבת לענוי נפש, הוא רק בנדרה שלא ארחץ לעולם. אבל בנדרה שלא ארחץ ליום אחד, אף רבנן מודים שאינו ענוי נפש. ובש למי נדרים תמה על רבי עקיבא איגר, אם כן, מה היא קושיית הגמרא להלן מיום הכיפורים, הרי כל מה דמצינו שרבנן סוברים שמניעת רחיצה נחשב לענוי נפש, הוא רק באופן שנדרה שלא ארחץ לעולם, אבל במניעת רחיצה ליום אחד אינו נחשב לענוי נפש, ולגבי יום הכיפורים כיון שזה רק ענוי ליום אחד אינו נחשב לענוי נפש, ולכך אינו חייב כרת.
ולפי זה מתפרשת המשנה כך:
אשה שאמרה קונם רחיצת עולם בתנאי של "אם ארחץ", וכן אם אמרה "שבועה שלא ארחץ" -
לפי תנא קמא יפר, ולרבי יוסי אינו יכול להפר.
ועל דרך זה מתפרשת אף הסיפא של המשנה, לגבי קישוט 12 .
12. והקשה הר"ן מדוע המשנה נקטה באופנים האלו, ולא בציור פשוט באשה שנדרה שלא ארחץ לעולם אם זה נחשב לענוי נפש או לא, ומתרץ הר"ן שהרישא בא ללמדינו, שאעפ"י שהנדר עדיין לא חל, שהרי עדיין לא קיים את התנאי של הנדר, מ"מ סובר תנא קמא שהבעל יכול להפר את הנדר, והסיפא בא ללמדינו שאעפ"י שהשבועה כבר חלה סובר רבי יוסי שהבעל אינו יכול להפר משום שמניעת רחיצה לא נחשב לענוי נפש.
אמר ליה רבינא לרב אשי: האי, אם כן, "אלו נדרים ושבועות" - מיבעי ליה למית ני! כיון שהמשנה מדברת גם באופן שנשבעה שלא ארחץ.
אמר ליה: תני, "אלו נדרים ושבועות".
ואיבעית אימא, יש לך לומר תירוץ נוסף:
שבועות נמי, היינו נדרים. כי דרכו של התנא, פעמים שהוא שונה בלשון נדרים, וכוונתו לכלול בלשונו גם דיני שבועות, ומצינו כן בלשון התנא -
דתנן: "כנדרי רשעים" - נדר בנזיר, ובקרבן, ובשבועה.
והיינו, דרך הרשעים לנדור ולהישבע. ולכן -
אם אמר "כנדרי רשעים הריני", ועבר נזיר לפניו, הרי זה יד לנזירות.
ואם אמר "כנדרי רשעים עלי", והיתה לפניו בהמה, הרי זה יד להתחייבות להביא קרבן,
ואם אמר "כנדרי רשעים הימנו", והיה לפניו ככר לחם, הרי זה יד לאיסור שבועה.
הרי מצינו שהתנא קורא לשבועה בלשון נדר.
ופרכינן: וכי אמרו רבנן, רחיצה אית בה ענוי נפש, כי לא רחצה.
ורמינהי, מצינו סתירה לכך, ממה ששנינו במסכת יומא, לגבי דין ענוי ביום הכיפורים -
אף על פי שאסור בכולן, בעשיית מלאכה ביום הכיפורים, ובחמשת הענויים, אכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה,
אין ענוש כרת, אלא באוכל ושותה, ועושה מלאכה בלבד.
אבל על שאר הענויים אינו חייב כרת. דכתיב "כל הנפש אשר לא תעונה, והאבדתי", ודרשו חכמים, שאינו חייב כרת אלא על דבר שיש בו ענוי נפש, ורק בהמנעות מאכילה ושתיה יש ענוי נפש. אבל בהמנעות מרחיצה ומסיכה ומנעילת הסנדל, אין ענוי נפש.
ואי אמרת כי לא רחצה איכא ענוי, ביום הכיפורים כי רחץ - ליחייב כרת!
כיון שרבנן סוברים שמניעת רחיצה הוא דבר שיש בו ענוי נפש, מדוע הרוחץ ביום הכיפורים אינו חייב כרת?
ומשנינן: אמר רבא: הכא, מעניינא דקרא, והכא, מעניינא דקרא!
גבי יום הכיפורים, דכתיב "תענו את נפשותיכם", שיהא מעונה ביום הכיפורים, משמעות העינוי היא במילתא דידע עינויא, השתא!
ולכן, כוונת הכתוב כאן היא להמנעות מאכילה ושתיה, שניכר העינוי עתה, ביום הכיפורים עצמו.
אבל לגבי מניעת רחיצה - לא ידע עינויא השתא, לא ניכר הענוי בו ביום, ולכך אינו חייב על כך כרת ביום הכיפורים.
אך לגבי נדרים, דכתיב "כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש", משמעות הפסוק היא, מילתא דאתיא ליה לידי ענוי!
כל נדר שסופו לגרום לאשה ענוי נפש יש לבעל זכות להפר.
וכי לא רחצה - אתיא לידי ענוי.
וכיון שמניעת רחיצה יגרום לידי ענוי נפש, יש לבעל כח להפר.
ורמי סתירה מהא דאמר רבי יוסי, אדאמר רבי יוסי -
דתניא בברייתא (בתוספתא בבא מציעא פרק י"א) בביאור זכויות הציבור במים הנועדים לשימוש הציבור:
מעיין של בני העיר, מעיין מים הנובע בעיר אחת, ומשם זורמים המים לעבר ערים אחרות, ואירע שלא הספיקו המים לכל המשתמשים במי המעיין זה, הרי -
אם היתה הברירה בין חייהן של בני העיר שנובע בה המעיין, ובין חיי אחרים, שאינם בני העיר הזאת, לפי שאין המעיין מספיק לשתיית כל העיירות -
חייהן - קודמין לחיי אחרים. ואם היתה הברירה בין חיי בהמתם ובין חיי בהמת אחרים, שאין מי המעיין מספיקים לשתיית כל הבהמות של כל העיירות -
בהמתם - קודמת לבהמת אחרים.
וכן אם כביסתן וכביסת אחרים, שאין המעיין מספיק לכביסת הבגדים של כל העיירות -
כביסתן - קודמת לכביסת אחרים.
חיי אחרים וכביסתן אם בני עיר אחרת צריכין את המיים לשתיה ובני אותה העיר צריכין את המים לכביסתן בלבד אמרינן חיי אחרים קודמין לכביסתן 13 .
13. וכתב החתם סופר, נראה, שאף על פי שהדין הוא "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין", כל זה דוקא כשצרכיהן שוין, אבל באופן שעניי עיר אחרת צרכיהן מרובין יותר מעירך, עניי עיר אחרת קודמין.
רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים רבי יוסי סובר דבמניעת כביסה יש צער רב וחיי נפש הוא, ולכך כביסתן של בני אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת.
ופריך: השתא, כביסה - אמר רבי יוסי יש בה צער. ולכך קודמת כביסתתן לחיי בני עיר אחרת.