פרשני:בבלי:קידושין לו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לו ב

חברותא

ואמר מר  "והקריבו" - זו קבלת הדם, וכתוב "בני אהרן", מיעטה התורה, שרק בני אהרן מקבלים את הדם ולא בנות אהרן:
שנינו במשנה והזאות:
והוינן בה הזאה דהיכא? על איזה הזאה מדברת המשנה?
אי כוונת המשנה להזאת הדם דפרה אדומה, הרי "אלעזר" כתוב בה בפרשה, ואפילו שאר כהנים פסולים בה, כל שכן נשים פסולות!
אי כוונת המשנה להזאת הדם דפנים כגון: הזאה על הפרוכת ומזבח הזהב האמורים לגבי פר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור, הרי "הכהן המשיח" (ויקרא ד ה) כתוב בה, למעט כהנים הדיוטים וכל שכן נשים.
אלא כוונת המשנה להזאה דבן עוף, שכתוב בחטאת העוף (ויקרא ה ט) "והזה מדם החטאת", ובזה המשנה הוצרכה להשמיענו שנשים פסולות.
דאתיא (שנלמד) בקל וחומר מזריקת דם של עולת בן צאן שכתוב בו (ויקרא א יא): "וזרקו בני אהרן": ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן לשחיטתו, שהשחיטה כשרה בזר, שכתוב (שם ה): "ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן" - שרק מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר, ובכל זאת קבע לו הכתוב כהן להזאתו כמו שנאמר "וזרקו בני אהרן" למעט כהנת.
אם כן חטאת בן עוף, שקבע לו כהן למליקתו שכתוב (שם טו) "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו" - אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו, ומכאן שגם הזאת הדם של חטאת העוף אינה אלא בכהן ולא בכהנת:
שנינו במשנה: חוץ ממנחת סוטה ונזירה.
אמר ליה רבי אליעזר לרבי יאשיה דדריה (שהיה בדורו אמורא כמותו) (ואינו רבי יאשיה קשישא בר פלוגתיה של רבי יונתן שהיה קיים עדיין בזמן רבי אלעזר).
וכך אמר לו: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי להא שמעתתא (לא תשב עד שתפרש לי מימרא זו): מנין נלמד למנחת סוטה שטעונה תנופה?
ומקשינן: וכי רבי אליעזר שאל את רבי יאשיה מנלן? והרי בגופה של הפרשה שם כתיב (במדבר ה כה): "והניף את המנחה"!
אלא כך שאל אותו, תנופה בבעלים מנלן שתהא הסוטה עצמה מניפתה, שמא לכהן דיבר הכתוב, כמו שנאמר (שם): "ולקח הכהן מיד האשה"?
ומתרץ: אתיא (נלמד) בגזירה שוה "יד" "יד" משלמים, כתיב הכא במנחת סוטה (במדבר ה כה): "ולקח הכהן מיד האשה", וכתיב התם בשלמים (ויקרא ז ל): "ידיו תביאנה", מכאן שמשווים את התנופה של מנחת סוטה לתנופה בשלמים.
מה כאן במנחת סוטה כהן מניף, אף להלן בשלמים כהן מניף.
מה להלן בשלמים בעלים מניפים, אף כאן במנחת סוטה בעלים מניפים.
הא כיצד גם הבעלים וגם הכהן מניפים? כהן מכניס ידו תחת יד בעלים ומניף יחד עם הבעלים  7 .

 7.  לדעת התוס' בתירוץ הראשון, הכהן מניח את ידו תחת ידי הבעלים ממש, ויד הבעלים אינו נחשב חציצה משום שכך הוא דרך מצוותו. ולפי התירוץ השני של התוס', הבעלים אוחזים למעלה בכלי והכהן בשולי הכלי כדי שלא יהיה חציצה. וכן כתבו התוס' במנחות (סא ב ד"ה כהן), והביאו שם בשם רש"י שלא איכפת לנו אם יש בתנופת הכהן חציצה, כיון שעיקר התנופה היא בבעלים, אבל התוס' שם דוחים סברא זו, כיון שתנופת הכהן היא מן התורה, ומסתמא שייך בו חציצה.
מכאן שהאשה מניפה במנחת סוטה, שהרי היא הבעלים.
אשכחן (מצאנו) לגבי סוטה שהאשה מניפה את המנחה. נזירה מנלן שהאשה מניפה את הזרוע והחלה והרקיק של קרבן נזירותה?
אתיא (נלמד) בגזירה שוה "כף" "כף" מסוטה, שבפרשת סוטה כתוב (במדבר ה יח): "ונתן על כפיה", ובפרשת נזיר כתוב (במדבר ו יט): "ונתן על כפי הנזיר", מכאן שהבעלים מניפים, ודין הנזיר והנזירה שוה, שנאמר בראש הפרשה: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר"  8 .

 8.  רמב"ם.
מתניתין:
כל מצוה שהיא תלויה בארץ, דהיינו, מצוה הנוגעת לקרקע, כגון שמיטת הקרקע בשביעית וביובל, או הנוגעת לגידולי קרקע, כגון הפרשת תרומות ומעשרות, אינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, ולא בחוץ לארץ.
ומצוה שאינה תלויה בארץ, שאינה אמורה לגבי קרקע, אלא היא מוטלת על גופו של אדם, כגון שמירת שבת והנחת תפילין, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

דרשני המקוצר