פרשני:בבלי:קידושין נח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין נח ב

חברותא

אמר ליה רב הונא לרבי חייא בר אבין: הוצאה את! ומפרש לה ואזיל.
הוא - רבי חייא בר אבין - סבר: הוצאה משמעתא קאמר ליה, כלומר: מוצא אתה משמועה זו, ונראה שאינך חכם בה.  1 

 1.  נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש: "קטיל קני באגמא", והוא לשון זלזול למי שאינו תלמיד חכם, שאינו יודע אלא לקצוץ קנים באגם, והוא מלשון "הוצא ודפנא".
אמר ליה רב הונא לרבי חייא בר אבין: לא כאשר סברת, אלא הכי קאמינא לך (כך היתה כוונתי): רב אסי דהוצל קאי כוותיך, (רב אסי מהוצל מפרש כמוך את משנתנו), ו"הוצאה" לשון הוצל הוא.
נימא - אם טובת הנאה ממון או לא - כתנאי היא שנחלקו בדבר:
דתניא: הגונב טבלו של חבירו, משלם לו דמי טבלו של חבירו, כולל את ערך המתנות שבתוכו, דברי רבי.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם לבעל הטבל אלא דמי חולין שבו, אבל דמי תרומה ומעשר אינם שלו, אלא של כהן ולוי הם, והם אין יכולים לתובעו, כי לכל אחד יכול לומר: "לא לך אתננה אלא לחבירך".
ומאי לאו בהא קמיפלגי, האם לא כן שחלוקים הם בדין טובת הנאה אם היא ממון:
דמר - רבי - סבר: טובת הנאה שיש לישראל במתנות ממון הוא, ולכן משלם הוא לו אף את דמי התרומה והמעשר.  2 

 2.  א. בטעם שנקטה הברייתא "טבלו" ולא "תרומתו" (לפי סלקא דעתין זה), ראה מהרש"א "המקנה" ורש"ש. ב. הרחבה בדין גונב טבלו של חבירו כמה משלם לו, למאן דאמר: "טובת הנאה ממון": א. הריטב"א כתב כאן, דלכאורה אין משלם לו הגנב אלא כפי ערך ההנאה שיש לו בתרומות ובמעשרות; ואולם הסיק הריטב"א לא כן, אלא משלם הוא לו את כל ערך התרומה, ומשום ש"למאן דאמר טובת הנאה ממון חשוב הוא כאילו שלו לגמרי משום ההוא טובת הנאה דאית ליה בגויה, וכדתנן: "המקדש בתרומות ומעשרות (ואפילו ישראל) ", ומשמע דישראל דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש, ולא בטובת הנאה שיש לו בה", (ויש להסתפק, אם לפי מה שהיה סבור בתחילה, חייב הגנב לשלם אף אם אין אנו מחשיבים את התרומות ומעשרות כשלו, ומשום שהפסידו בגניבתו את אותה טובת הנאה, או שמא אף לפי צד זה חיובו הוא משום שהוא חשוב כשלו - וכשם שמצינו לגבי חמץ שמשום "טובת הנאה ממון" הרי הוא חשוב כשלו - אלא שמכל מקום אינו חייב לשלם לו יותר מאשר השויות שיש לו בה) ; ולשון רש"י בד"ה משלם לו דמי טיבלו של חבירו משמע כהכרעת הריטב"א, שהרי כתב: "משלם לו דמי טיבלו, אף דמי תרומה ומעשר", ובפשטות כתב כן רש"י גם לפי הסלקא דעתין שהביאור הוא משום ש"טובת הנאה ממון"; וכן כתב בתוספות רי"ד: "ומר סבר טובת הנאה ממון, פירוש, ואם יאמר לו אני אתן לך כפי טובת הנאה שבהן, אין שומעין לו, שכיון דבר תשלומין נינהו, חייב ליתן לו הפירות כאשר היו", וכן משמע לשון פירוש הרא"ש בנדרים פה א שכתב: "דרבי סבר טובת הנאה ממון, הילכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל". ב. ואולם אין שיטה זו מוסכמת, וראה ברמב"ן וברשב"א כאן, שכתבו כפירוש ראשון של הריטב"א; וכן דעת הר"ן בנדרים פד ב. וראה בתוספות בבבא מציעא ו ב (דיבור הנמשך מעמוד קודם) שכתבו גבי תקפה כהן שלא ברשות, שהוא משלם לו רק כפי טובת הנאה שיש לו בו, למאן דאמר "טובת הנאה ממון", וב"קצות החושן" סימן רעה סק"א ד"ה אמנם אכתי, כתב "דאפילו למאן דאמר טובת הנאה ממון, אינה אלא בערך טובת הנאה דאית להו לבעלים חלק, וכמו שכתבו תוספות פרק קמא דמציעא", ומבואר מדבריו ששיטת תוספות כדעת הרמב"ן והרשב"א, (וראה "קהלות יעקב" הנדמ"ח בבא מציעא סימן י). והנה בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, כתב, דכן משמע כהתוספות גם ברש"י בבא קמא סו א ד"ה עד שצבעו, והיינו שכתב שם רש"י גבי כהן שחטף ראשית הגז דזכה בו, ולפי מה דמשמע מרש"י בסוגיין שהוא סובר כהריטב"א ולא כהרמב"ן והרשב"א, צריך לכאורה לחלק בין כהן שגנב מתנות כהונה, לאחר שגנב מתנות כהונה מישראל, וצריך תלמוד.
ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - סבר: טובת הנאה אינה ממון, ולכן אינו משלם לישראל כלום מן התרומה והמעשר.
ודחינן: לא כאשר פירשת, אלא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא בגונב טבלים שנפלו לישראל מבית אבי אמו כהן עסקינן, ובדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" או לא, הוא דקמיפלגי:  3  מר - רבי - סבר: "מתנות שלא הורמו (ביד הסב הכהן) כמי שהורמו דמיין", וזכה בהם הסב להורישם לנכדו שלא יצטרך אלא להפרישם, אבל נוטלם לעצמו;  4  ולכן משלם הגנב גם אותם.

 3.  א. בנדרים פה א, רצתה הגמרא לפרש את מחלוקתם, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, וחלוקים הם בדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" ואפילו בסתם ישראל, והיינו, דלמאן דאמר "מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין", כי אז משלם לו את דמי טבלו, אפילו אם טובת הנאה אינה ממון, (ויש להסתפק לפי הסלקא דעתין, אם משלם לו כערך חולין, או כערך תרומה, או כערך טובת הנאה שיש לו בה) ; ודוחה הגמרא שאינו כן "ואי טובת הנאה אינה ממון, מה לי הורמו מה לי לא הורמו", ופירש הר"ן: דכיון דטובת הנאה אינה ממון, כי לא הורמו מאי הוי, דהא פתיכי ביה תרומה ומעשר שאין לו בהן כלום"; וכמסקנת הסוגיא שם מוכח גם בסוגייתנו, מדהוצרכו לומר שהמחלוקת היא בשנפלו מבית אבי אמו כהן. אך ראה בפירוש הרא"ש שם, שכתב דגם כוונת הגמרא בסלקא דעתין לא היה אלא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וראה מה שכתבו התוספות שם), ובר"ן לא משמע כן. ב. לעיל בעמוד א עמד רש"י על הקושיא למה אמרו לעיל בגמרא לפרש את משנתנו "המקדש בתרומות ומעשרות" דמיירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, ואינה מקודשת משום שטובת הנאה אינה ממון, ולא פירשה בכגון שנפלו לו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, וכתב שם רש"י שאין בזה חידוש. וראה במהרש"א כאן שעמד בסוגייתנו, לפי מה דסלקא דעתין, שיסוד המחלוקת היא אם "טובת הנאה ממון", אם כן למה נקטה הברייתא את מחלוקתם במי שגונב טבלו של חבירו, ולא במי שגנב את תרומתו של חבירו, ראה שם; וכתבו "המקנה" והרש"ש ליישב, דקא משמע לן אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה שאינו משלם לו אלא דמי טבלו משום ש"טובת הנאה אינה ממון", ואין אומרים דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, וחייב לשלם לו אפילו אם טובת הנאה אינה ממון, וכדקא סלקא דעתין בגמרא נדרים הנזכרת, (וראה ב"המקנה" ביאור סברת הגמרא בהוה אמינא; ומיהו לפירוש הרא"ש אין מקום לישוב זה).   4.  כי אף המעשר שבו שלו הוא, היות וקנס עזרא את הלויים שיתנו מעשר לכהנים, רש"י; וראה בעמוד א הערה 10 בשם הריטב"א, וראה כאן ב"המקנה" וברש"ש.
ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - סבר: "מתנות שלא הורמו (ביד הסב הכהן) לאו כמי שהורמו דמיין", ונמצא שנכדו הישראל צריך לתת את התרומה והמעשר לכהן וללוי, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, ולכן אין משלם לו הגנב, כי "טובת הנאה אינה ממון".
ואיבעית אימא: דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין,  5  ודכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא במאי עסקינן כגון שגנב טבל סתם מישראל: והכא לא נחלקו אלא לענין התרומה שבטבל, אבל במעשר כולי עלמא מודים שאינו צריך לשלם לו, מאחר ש"טובת הנאה אינה ממון", ולענין תרומה בדשמואל (בדינו של שמואל) קמיפלגי!

 5.  הוא הדין שיכולה היתה הגמרא לומר: דכולי עלמא "מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין", אלא שאם כן תיקשי משנתנו, כי מאחר ו"טובת הנאה אינה ממון" ו"מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין" אם כן למה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת, רש"י; וראה ריטב"א.
דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי.  6 

 6.  בתוספות רי"ד כתב כאן דבר מחודש, והוא: דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב שיהא בו כדי נתינה (ראה שם השיעור), אבל מיהו אף על פי שמצותו בכך, אם אינו רוצה לקיים מצוה זו, ותרם חטה אחת מכל הכרי, נותנן ויצא מידי טבלו, אלא שלא קיים מצות נתינה; ו"המקנה" הביא כן בשם הריטב"א; וראה "נודע ביהודה" (יורה דעה מהדורא תניינא סימן רא, שחידש כן מדנפשיה).
מר - רבי - אית ליה דשמואל, ויכול לומר הנגנב לגנב, אני הייתי פוטר את כל הגניבה בחיטה אחת, ולכן משלם לו גם את דמי התרומה.  7  ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - לית ליה דשמואל, ולכן אינו משלם לו את דמי התרומה, כשם שאינו משלם לו את דמי המעשר.

 7.  לכאורה ביאור זה במחלוקתם שונה מכל שאר הביאורים (מלבד האחרון שהוא על דרך ביאור זה), כי לשאר הביאורים אינו משלם לו אלא כפי ערך תרומה שהוא פחות מן החולין, (ולביאור ראשון, יש אומרים שאינו משלם לו אלא כפי טובת ההנאה שיש לו בתרומה), ואילו לפי ביאור זה, הרי הוא משלם כפי ערך חולין; (ומיהו לשון פירוש הרא"ש בנדרים פה א הוא: "דרבי סבר טובת הנאה ממון, הילכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל", משמע קצת שהוא משלם לו כפי ערך חולין, וצריך תלמוד).
ואיבעית אימא לפרש את מחלוקתם: דכולי עלמא לית להו דשמואל, וטובת הנאה אינה ממון,  8  ומעיקר הדין לא היה לו לשלם אלא דמי חולין שבו.

 8.  צריך ביאור: למה לא הזכירה כן הגמרא בהדיא, כשם שהזכירה זאת בשאר הביאורים; שהרי בהכרח לפי ביאור זה "טובת הנאה אינה ממון", שאם ממון הוא למה לא ישלם אפילו לרבי.
והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה, שחייב הגנב להחזיר לישראל גם את דמי התרומה והמעשר שבו: משום דקנסוהו רבנן לגנב, שאם לא יצטרך להחזירה לישראל, הרי גם לכהן וללוי אינו צריך להחזירם, שהרי הוא ממון שאין לו תובעים, שלכל אחד יכול לומר: "לאחר אתנם", ונמצא "חוטא נשכר", ולפיכך קנסוהו לגנב שישלם לבעל הכרי.
ואיבעית אימא לפרש את מחלוקתם: דכולי עלמא אית להו דשמואל, ומעיקר הדין היה חייב לשלם על כל פנים את התרומה לישראל, שהרי היה יכול לפטור את הגניבה בחיטה אחת, וזו היא שיטתו של רבי.
והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה, שאינו חייב לשלם לבעל הבית אף את דמי התרומה, משום דקנסוהו רבנן לבעל הבית, שלא ישלם לו את התרומה, משום דלא איבעיא ליה לשהויה לטיבליה (לא היה צריך להשהות את פירותיו כשהם טבולים).  9 

 9.  נתבאר בפנים בהנחה שכוונת הגמרא היא: "דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון"; ואין לומר שכוונת הגמרא היא: "דכולי עלמא טובת הנאה ממון", ולדעת רבי משלם לו גם את המעשר, ולרבי יוסי ברבי יהודה אינו משלם לו אלא חולין משום קנס, כך אי אפשר לפרש, שהרי אם כן למה הקדימה הגמרא: "דכולי עלמא אית להו דשמואל", ויש לדחות.
תנן במשנתנו:
המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל:
קא סלקא דעתין שהוא מקדש אותה בשכר עירוב המים והאפר, ולפיכך מקשה הגמרא: ורמינהו מהא דתנן במסכת בכורות:
הנוטל שכר לדון: דיניו בטלים.
והנוטל שכר להעיד: עדותו בטילה.
והנוטל שכר להזות מי חטאת על הטמא, ולקדש אותם (עירוב האפר במים, נקרא "קידוש"): מימיו כמו מי מערה הם שהם סרוחים, ואפרו אפר מקלה, כאילו היה סתם אפר הבא מן הדבר הקלוי באש, כלומר: אין הזאתו הזאה ואין קידושו קידוש.
ואם כן מבואר שאינו יכול ליטול שכר, ואם כן במה מקדשה!?
אמר אביי: לא קשיא!
כאן - במשנתנו - הוא מקדשה בשכר הבאה של האפר ממקום למקום, ובשכר מילוי המים.  10 

 10.  נתבאר על פי רש"י; והרשב"א כתב דכן משמע גם מהראב"ד בהשגות (אישות ה ג), אך הוא תמה על פירוש זה, כי משמעות המשנה היא, שהוא מקדש אותה בגוף המים והאפר, וכמו מקדש בתרומות ומעשרות; ועוד הקשה, דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף האיך הוא מקדשה בשכרזה, והרי הוה לה מלוה (ראה סוגיא לעיל מח). ולכן פירש: בגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מנייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירשו הר"ח והרמב"ם.
כאן במשנה בבכורות ששנינו שאסור הוא ליטול שכר, היינו בשכר הזאה וקידוש האפר במים.  11 

 11.  פירש רש"י: שכר הבאת האפר מותר הוא ליטול, כי דבר של טורח הוא, ולא הטילה התורה עליו שיעשה כן, ולכן מותר הוא ליטול שכר; אבל שכר הזאה וקידוש שאין בו טירחה, הרי שכר לימוד מצוה הוא נוטל, והתורה (דברים ד ה) אמרה: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", ודרשו בגמרא בנדרים לז א, מה אני לימדתיכם בחינם, אף אתם תלמדו בחינם.
דיקא נמי כאשר פירשנו את משנתנו:
דקתני הכא במשנתנו: "במי חטאת ובאפר פרה" דמשמע שעדיין אינן מעורבין - וקתני התם במשנה בבכורות: "להזות ולקדש ".
ומסקינן: שמע מינה!

מתניתין:

האומר (מי שאמר) לחבירו: "צא (לך) בשליחותי, וקדש לי אשה פלונית". והלך השליח וקדש את אותה אשה לעצמו, הרי היא מקודשת לשני.  1 

 1.  א. הקשו הראשונים: פשיטא, וכי בשביל שנהג מנהג רמאות, כמבואר בגמרא, לא תהיה מקודשת לשני? ואם המשנה באה לחדש שעשה שלא כהוגן, ונהג במנהג רמאות, אם כן צריך היה התנא לכתוב דבר זה בפירוש! ? ותירצו התוספות והרא"ש: מדובר שבתחילה אמר השליח לאשה שהוא שלוחו של חבירו. ואחר כך, כשהיו עדיין עסוקים באותו ענין (יד דוד) אמר לה: "התקדשי לי". סלקא דעתך אמינא, "לי" דקאמר לה, "לצורך שליחותי" ותתקדש לראשון, קא משמע לן, שחזר בו והתכון לקדש אותה לעצמו, ואף היא היתה יודעת מתחילה שלעצמו הוא מקדשה (ראה ב"מנחת יהודה" שהביא מחלוקת הפוסקים, מה הדין כשהיא אומרת שלא הבינה את כוונתו). והקשו האחרונים על תירוץ התוספות ממה שאמרו בגמרא: "ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות הוא". משמע תחילת הליכתו היתה ברמאות, ולדברי התוס' הרי מתחילה עשה כהוגן ואמר לה שחבירו שלח אותו! ? והרשב"א תירץ: סלקא דעתך אמינא היות וחבירו שלח אותו, והוא לא הודיע לה את שליחותו, הרי הוא כמטעה אותה, כי אילו ידעה שפלוני שלחו, לא היתה מתקדשת לשליח. אי נמי, סלקא דעתך אמינא, היות שעשה שלא כהוגן, אף אנו נעשה לו שלא כהוגן ונפקיע ממנו את קידושיו, קא משמע לן, אין כאן קידושי טעות ואין אנו מפקיעים את קידושיו, אף על פי שנהג שלא כהוגן. וראה עוד ב"תפארת ישראל", שהיות והמעשה מצד עצמו אינו איסור, לא שייך לומר כאן, "כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" (תמורה דף ה). ב. הא דאמרינן קדשה לעצמו מקודשת כגון שלא קדשה במעות המשלח, דאם כן הוה ליה כמו קדשה בגזל שאינה מקודשת (לעיל יג א), אלא כגון שאמר לו המשלח קדש אותה לי במעות שלך (ראה לעיל ז א רש"י ד"ה הולך מנה) -מרדכי סימן תקכ"ב. וראה עוד ברמב"ם מכירה ז י ומה שכתבו בזה ה"מקנה" וב"תורת אבירים" אות א.
וכמו כן:  2  האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי במעות אלו, והקידושין יחולו רק לאחר שלשים יום", אין האשה מתקדשת לו אלא לאחר שלשים.

 2.  ברא"ש כתב שהלשון "וכן" מורה שבשני המקרים מקודשת לשני ולא לראשון. ובמהרש"ל כתב דקא משמע לן שגם באשה שנתקדשה קידושין לאחר שלשים ובא אחר וקידשה הוי מנהג רמאות, ראה שם. ולפי משמעות שיטת הרמב"ם (פרק ט הלכה יז) שהשליח ההולך ומקדש לעצמו נחשב כנוטל חררה מהעני המהפך בה (להלן נט א), כל שכן המקדש אשה לאחר שלשים ובא אחר וקידשה, ומיושב היטב לשון המשנה.
ולכן: אם בא אדם אחר וקידש אותה בתוך אותם שלשים יום, הרי היא מקודשת לשני לעולם, היות וקידושי השני תפסו כאשר היתה אשה זו פנויה, וכאשר הגיע זמן חלות קידושי הראשון, אינה מקודשת לו, כי כבר נעשתה אשת איש, ואי אפשר שיחולו בה קידושין אחרים.
א. כשם שכהן רשאי לאכול בתרומה, כך בתן אוכלת בתרומה. וכן אשתו אוכלת, אף אם היא בתו של ישראל.
ב. בת כהן שנתקדשה לישראל, הרי היא כזרה, ואסורה לאכול בתרומה.
ואם היה המקדש השני כהן, הרי היא בת ישראל המקודשת לכהן ותאכל בתרומה, ואף אם המקדש הראשון ישראל הוא, אין הוא מונע אותה מלאכול בתרומה, היות ומקודשת היא לשני, וקידושי הראשון אינם חלים כלל.  3 

 3.  מילתא דפשיטא היא, ואגב סיפא קתני לה - ריטב"א. וראה עוד ברשב"א ו"במנחת יהודה" אות ג.
אבל האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום", הרי אשה זו אינה מקודשת קידושין גמורים עד שיעברו שלושים יום.
ולפיכך: אם בא אדם אחר וקידש אותה בתוך אותם שלשים יום, הרי אשה זו מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, כלומר הרי היא נחשבת כמקודשת מספק הן לראשון והן לשני, ובגמרא יתבאר דין זה.
ואם היתה אשה זו בת ישראל המקודשת לכהן, או שהיתה בת כהן המקודשת לישראל לא תאכל בתרומה.
בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, שמא אינם קידושין, ואין כהן מאכיל את אשתו אלא בקידושין ודאיים.
בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, ואף על פי שבת כהן רשאית לאכול בתרומה, כי שמא קידושיו קידושין, והרי קידושי זר פוסלים את בת הכהן מן התרומה.  4 

 4.  הרמב"ן והריטב"א הביאו דברי הירושלמי שאפילו שניהם כהנים לא תאכל בתרומה, ויש לפרש כוונת הירושלמי שאפילו אם אביה כהן וגם אחד משני המקדשים כהן אינה אוכלת בתרומה, מחמת המקדש השני שהוא ישראל, ואין אנו אומרים אין כח בקידושיו להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת בתרומת אביה (ראה מה שביאר ב"מנחת יהודה" סוף אות ד). ובמהרי"ט וב"פני יהושע" צידדו שאפילו אם שני המקדשים כהנים, אינה אוכלת בתרומה אם בת ישראל היא, ואין אנו אומרים: ממה נפשך "קנין כספו" של כהן היא, כי "כספו המיוחד" לו בעינן (ראה בבא בתרא נ ב). ואפשר לומר שדוקא אם אביה ישראל אינה אוכלת בתרומה אף על פי שהמקדשים "שניהם כהנים", כי אין בכוחם להאכילה, כנ"ל, אבל אם אביה כהן, אוכלת היא בתרומה מכוחו, ואין קידושיהם מפקיעים אותה מזכות אכילתה כבת כהן, היות וכהנים הם ולא זרים, ראה ב"תורת אבירים" אות י ודוק בלשון רש"י. ולפי זה יתפרש לשון המשנה כך: בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, אף אם שניהם - המקדשים כהנים, היות ואביה ישראל. וכן בת כהן לא תאכל בתרומה אם אחד משני המקדשים הוא ישראל, אבל בת כהן לכהן - אם שניהם כהנים, תאכל בתרומה.
גמרא:
שנינו במשנה: האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו, מקודשת לשני.
ותנא בתוספתא על דין זה: מה שעשה השליח, אכן עשוי הוא, ורשאי השליח לכנוס את אותה אשה,  5  אלא שנהג בו (עם המשלח)  6  מנהג רמאות, כי אם היה נוהג בדרך הישרה, היה עליו לומר לו שעתיד הוא לקדש אותה לעצמו ואינו הולך בשליחותו.  7 

 5.  ולא קונסים אותו שלא יכנוס - ריטב"א.   6.  ברשב"א משמע שגרס אלא שנהג בה מנהג רמאות, וראה שם בציון 7.   7.  א. ב"נודע ביהודה" (תנינא אבן העזר סימן עא עב) כתב שהרמאות היא במה שלא קיים את שליחותו, ולא במה שקידש אותה לעצמו, ראה שם וב"תורת אבירים" אות יא. וב"חתם סופר" (בבא בתרא כא ב ד"ה ובקידושין) נראה שהרמאות היא במה שקידש אותה לעצמו. וה"מקנה" (לקמן נט א) כתב שאף אם לא הבטיח השליח לעשות שליחותו, אלא שמע את בקשתו ושתק, הוי רמאי, וראה בהערות שם. ב. הרמב"ם (אישות פרק ט הלכה יז) כתב: העושה שליח לקדש לו אשה, והלך וקידשה לעצמו, הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע. ובפשוטו משמע בדעת הרמב"ם שאף השליח שקידש את האשה לעצמו נקרא רשע, וכן כתב ה"בית שמואל" (לה כ) אף על פי שבברייתא אמרו שנהג מנהג רמאות ולא אמרו שהוא נקרא רשע. וכתב ה"חתם סופר" (שם) שהרמב"ם למד כן ממה שמבואר להלן נט א שעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא "רשע". אבל לדעת רוב הפוסקים המשלח אינו נחשב כ"מהפך בחררה", ואינו נקרא רשע (וכן כתב בשלחן ערוך לה ט) וב"נודע ביהודה" (שם) כתב שמה שקראו ברמב"ם "רשע" אינו מדין "עני המהפך בחררה", אלא משום שהרמב"ם סובר: "רמאי" היינו "רשע", ראה שם. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם, שהשליח אינו "רשע" ומה שכתב הרמב"ם שנקרא "רשע" מתייחס רק לדברי מקח וממכר.
ותנא דידן (דמתניתין) אף הוא סבור כמו התוספתא, כי "הלך" נמי דקתני במתניתין, הלך ברמאות הוא.  8  ופרכינן: מאי שנא הכא (במתניתין) דקתני: "האומר לחבירו ולא קתני "האומר לשלוחו".

 8.  כלומר, לשון "הלך" במשנה, מלמד אותנו שהוא הלך בדרך הרמאין. ובאחרונים הקשו הרי לעיל נ א קתני: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר, ותיבת "הלך" שם אינה מתפרשת בלשון רמאות! ? ותירץ ה"מקנה": שם שייך לשון והלך וקידשה, על הליכתו למקום אחר, אבל במשנתינו אינה הליכה ממש, אלא שהלך אחר דעתו ברמאות. וראה עוד שם וב"עצמות יוסף" וב"פני יהושע".

דרשני המקוצר