פרשני:בבלי:בבא קמא מז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא מז א

חברותא

ואם ליתא לפרה - שאבדה או שמתה, משתלם רביע נזק בלבד מן הולד, דהא שור תם שהזיק אין גובין אלא מגופו.  1 

 1.  כתבו התוספות: לדברי רבא לא אתיא מתניתין דקתני רביע נזק לולד כרבי עקיבא דאמר "יוחלט השור", דהא לרבי עקיבא הניזק נעשה שותף עם המזיק, מיד לאחר הנזק, ואם יכחש השור המזיק יפסידו שניהם, גם המזיק וגם הניזק. אם כן, כאשר ליתא לפרה, לא יקבל הניזק רביע נזק מן הולד, שהרי אף אם הולד השתתף בנגיחה, לא מגיע לניזק "חצי נזק" שלם, אלא רק חלק ממנו, היות והפסד הפרה מוטל על המזיק והניזק בשוה, ואם כן מספק לא יקבל הניזק רביע נזק אלא פחות מזה, לפי ערך הפסד הפרה המוטל על שניהם. על כן הסיקו התוספות שאליבא דרבא אתיא מתניתין כרבי ישמעאל. (וראה לעיל מו א הערה 5 וב"תרומת הכרי" שצט א.) והנה כתב רש"י: משלם ליה מיניה רבעא דנזקא, ואידך רבעא מפסיד, ואפילו שוה הולד כל פלגא נזקא. משמע, דכאשר אין הולד שוה פלגא נזקא פשיטא דמשלם ליה רבעא דנזקא. וצריך תלמוד: הרי רבעא דנזקא הוא יותר מאשר חצי הולד, ואמאי משלם ליה טפי מחצי ולד, הרי הספק הוא בין ולד שלם לפטור גמור! ? ולפי מה שכתבו תוספות דאתיא כרבי ישמעאל, יש ליישב, דהא אליבא דרבי ישמעאל השור משועבד לכל התשלום, ויש לומר דבמקום ספק השעבוד מתייחס לחצי מן החוב - רביע נזק.
ואמנם, אם הולד אכן השתתף בנגיחה, היה הניזק יכול לגבות את חצי הנזק כולו מן הולד, כדמפרש לקמן, אבל השתא דהוי ספק, חולקים ביניהם, ואינו גובה אלא רביע נזק.
ודייקינן מדברי רבא: הא דאם ליתא לפרה משתלם רק רביע נזק, טעמא דמילתא, משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה (עם הפרה) כי נגחה, אי לא הוה בהדה כאשר נגחה.
אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה, משתלם כוליה חצי נזק מן הולד, כלומר, אם ידוע לנו שהולד השתתף בנגיחה, יכול הניזק לגבות את כל תשלום חצי הנזק מן הולד, כאשר ליתא לפרה.
ואזיל רבא לטעמיה (לשיטתו):
דאמר רבא: פרה שהזיקה גובה אף מן הולד שלה, ומאי טעמא? כי הולד גופה של פרה היא.  2  אבל תרנגולת שהזיקה, אינו גובה מביצתה,  3  ומאי טעמא? כי הביצה פירשא בעלמא הוא, כלומר, הביצה היא דבר המופרש מן התרנגולת, ואינו כחלק מגופה.  4 

 2.  א. דקסבר רבא: "עובר ירך אמו" הוא, והרי הפרה והולד כמו שור אחד גדול שהזיק דפשיטא שיכול לגבות את כל חצי הנזק מרגלה של הפרה או מידה, אבל אי הוה סבירא ליה "עובר לאו ירך אמו" אם כן הוה להו כמו שני שוורים שהזיקו, דאם נאבד אחד מהם, פשיטא שאינו גובה מן השני את חלקו וחלק חבירו - תוספות. ב. בגליון מהרש"א הביא שאף אם נאמר "עובר ירך אמו", מכל מקום אין האם נחשבת ירך הולד, ולפי זה, אם ליתא לולד, אי אפשר לגבות מן האם את חלקו של הולד בנזק. ג. שיטת רבינו תם שעובר לאו ירך אמו, ואף על פי כן אפשר לגבות מן הולד כנגד הפרה היות והעובר סייע לנזק - ר"ן (על הרי"ף) חולין נח א. ולא דמי לשני שוורים שנגחו, כי היות והם עושים פעולה אחת של היזק על כן לענין זה חשיבי כגוף אחד - "שער המלך" גניבה ב יב. ד. לעיל יג א אמר רבי אבא: שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. ומפרשינן (לדעת רש"י) דאין גובה מבשרן כנגד האימורים. (היות ואימורים סלקי לגבוה ואי אפשר לגבות מהן.) וצריך עיון: מאי שנא הכא דגובה מן הולד כנגד הפרה! ? ויש לומר: שאני הכא שהפרה והולד שייכים לאדם אחד, אבל אימורים שייכים לגבוה. (אלא שב"שיטה מקובצת" כתב בשם הר"מ מסקרסטה דגם אם פרה דחד וולד דחד גובה מן הולד כנגד הפרה.)   3.  ב"שיטה מקובצת" הובאה מחלוקת הראשונים בהא דאינו גובה מן הביצה: דעת הר"מ מסקרסטה שאינו גובה כלל ממנה, היות והביצה אינה מסייעת בנזק, ודעת הרא"ה שביצה ועובר שוים הם לעניין שותפותם בנזק, ועל כן גובה מן הביצה לפי חשבון, ורק לענין לגבות ממנה יותר מכפי חשבון שיעורה, אמרינן דשאני ביצה מולד.   4.  כתבו הראשונים: הני מילי בביצה שהיתה נפרדת מבשר התרנגולת בשעת נגיחה, אבל אם ידוע לנו בבירור שבשעת נגיחה היו הביצים מעורות וקשורות לגופה של תרנגולת, הרי הן כגופה, וגובה את חצי נזק אף מן הביצה.
ואמר רבא: א. שור שנגח את הפרה, והפילה הפרה על ידי הנגיחה, כשבאים לשער את הנזק, אין שמין לפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו.  5 

 5.  כתב רש"י: אין שמין כל אחד בפני עצמו. ובפשוטו הכוונה היא שאין שמין בכמה תמכר הפרה בפני עצמה, ובכמה ימכר הולד בפני עצמו. אך במאירי כתב: ואילו היינו שמין הולד כאילו נולד והיה לפנינו חי, כמו שהוא עכשיו לפנינו מת, היתה פסידא בזה למזיק, ולכך שמין לולד על גבי פרה, שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם, כאילו יצאו.
אלא שמין לולד על גב פרה, כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת, וכמה היא שוה עכשיו בלא הולד. וההפרש הוא שויו של הולד, ומספק משלם המזיק לניזק מחצית ערכו של הולד.
שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו,  6  נמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק, וקיימא לן  7  דבכל מקום ששמין את הנזק יש להקל על המזיק. (ולקמן פריך: אם מן הדין ראוי לשום כל אחד בפני עצמו, מהיכי תיתי להקל על המזיק!?)

 6.  לפירוש רש"י החומרא למזיק הוא בין בשומת הפרה ובין בשומת הולד, כי אם שמים כל אחד בפני עצמו, הרי הם שוים יותר מאשר שומת שניהם כאחד. ולדברי המאירי החומרא למזיק היא בשומת הולד, אם היינו רואים אותו כאילו כבר נולד.   7.  לקמן נח ב מקרא ד"ובער בשדה אחר" (שמות כב ד) - על פי דברי הרא"ש ריש פרק החובל. ולדברי המאירי נראה שהוא מילתא דמסתברא, לשום אותו כמות שהוא עכשיו, ולא כמות שהוא עתיד להיות.
ב. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו הכנעני  8  של חבירו, שאין שמין את היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה  9 , אלא שמין עבד זה, כמה היה שוה תחילה, וכמה הוא שוה עכשיו, והמזיק משלם לבעל העבד את ההפרש.

 8.  א. הוא הדין דמצי למימר בקוטע ידו של חבירו, דהכי שיימינן בפרק החובל (פג ב), אלא משום דאיירי הכא לענין ממונו של אדם, על כן נקט נמי קוטע יד עבד כנעני שהוא ממונו של אדם. ועוד דיד חבירו הוי נמי בכלל יד עבדו, כדאמרינן התם בפרק החובל (שם): שמין אותו כעבד הנמכר בשוק (והיינו עבד כנעני כמו שכתב שם הרא"ש) - תוספות רבינו פרץ. ב. ובספר "חידושי מרן רי"ז הלוי" (במכתבים, דף פ עמוד ב) כתב: הא דשמין אגב כולו הוא משום דמזיק מחוייב לשלם את הפסידא של הבעלים, ובזה יש לדון בתרי אנפין: היד בפני עצמה יש לה שיווי אחר, ואגב העבד יש לה שיווי אחר, ועל זה באו דברי רבא דבשביל שלא להכחיש את המזיק שמין את היד רק אגב העבד, ולא בפני עצמה, כמו בפרה וולד, וכמו במזיק שדה של חבירו, וכל זה מקרא ד"ובער בשדה אחר" שהוא ביסודו דין זכות למזיק כמבואר בלשון הגמרא, שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את המזיק. אבל תשלומי חבלות, כקוטע יד חבירו אין עיקר חיובו כלל משום הפסד ודררא דממונא, ורק דגזירת הכתוב הוא לשלם כפי שיווי הנזק, והוא כעין "תשלומי כופר" שצריך לשלם לו דמי העין שהזיקו, אם כן כל עיקרו הוא רק שומא בעלמא כמה הוא דמי העין האמור בקרא דעין תחת עין, ולא שייך כלל לנידון דברי רבא בסוגיין, דהא לא שייך למידן ביה תרי אנפי בהפסידו, כיון דלאו ההפסד הוא המחייבו, והא דתנן דרואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה, הוא זה דין אחר לגמרי האמור בתשלומי חבלות דכך הוא שיוויו של העין לענין תשלומי חבלות. וראה שם בדברי הגרי"ז שפירש על פי זה את דברי הרמב"ם, ותירץ בזה קושיית תוספות אמאי לא קאמר רבא: וכן אתה מוצא בשומת דמי ולדות! ? (וברא"ש ריש פרק החובל מבואר להדיא שאף לענין תשלומי חבלה ילפינן מ"ובער בשדה אחר" כשיטת רבינו פרץ והתוספות בסוגיין, ודלא כהגרי"ז.)   9.  רש"י. ואין אומדים כמה אדם היה מוכן לשלם כדי שלא יקטעו את ידו של העבד (כדאמרינן לקמן פה א לענין צער), היות והטעם שאין אומדים שם כמה אדם רוצה ליטול אם ירצו לצער אותו, הוא כדי לא להכחיש את המזיק, וכדילפינן מקרא ד"ובער בשדה אחר" (כפי שנתבאר בהערה שם), אם כן כאשר רש"י מבאר מה היינו אומרים לולא הך סברא ד"נמצא אתה מכחיש את המזיק", שפיר כתב דאומדים כמה אדם רוצה ליטול.
שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את היד בפני עצמה, הרי אדם הרואה את עבדו שלם, לא יהיה מוכן לקטוע את ידיו אלא בדמים מרובים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק.  10 

 10.  טעמו של דין זה, הוא משום דילפינן להקל על המזיק מקרא ד"ובער בשדה אחר" - על פי הרא"ש ריש פרק החובל. ואין להקשות איך ילפינן אדם המזיק מבהמה שהזיקה! ? משום דכולהו אבות נזיקין ילפינן בגזירה שוה ד"תחת, נתינה, ישלם, כסף" - רש"ש.
ג. וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו שאם אכל ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה אלא שמין שטח של "בית סאה" באותה שדה,  11  כמה היתה יפה תחילה, וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו.

 11.  דוקא אם יש לו בית סאה, אבל אם יש לו רק ערוגה אחת, שמין אותה כמות שהיא - "חזון איש".
שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הערוגה בפני עצמה, הרי דמיה יקרים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק.  12  אמר (שאל) ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא ליכחוש מזיק!? כלומר, אם אכן שורת הדין מחייבת לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, היות שהפרה והולד הם שני גופים,  13  אם כן מה איכפת לנו שהמזיק מפסיד, ומה טענה היא זו, כדי לפטור את המזיק מחיובו!?

 12.  דין זה ילפינן להדיא לקמן נח ב מקרא ד"ובער בשדה אחר", דמדלא כתיב ובער בשדה חבירו, שמעת מינה דשמין את הנזק אגב שדה אחר.   13.  אבל לענין עבד ושדה לא הקשה רב אחא בריה דרבא, שהרי פשיטא שהכל גוף אחד - תוספות. א. אין להקשות: הרי לעיל נאמר טעם אחר - דלא ליכחוש מזיק, ועתה אנו אומרים טעם חדש, כי באמת הא דמצי אמר ליה פרה מעברתא אזיקתך הוא משום קולא למזיק. וביאור השקלא וטריא הוא כך: מעיקרא סלקא דעתין ששומא דולד אגב פרה אינה שומא נכונה, ועל זה הקשו ואי דינא הוא ליכחוש מזיק, ומהדרינן דהיות והוו כגוף אחד על כן גם זו היא שומא נכונה, אבל אין הכי נמי שאפשר לשום את הפרה והולד כל אחד בפני עצמו, ואך משום "קולא למזיק" שיימינן לולד אגב פרה. ב. טעם הדבר דמצי אמר ליה פרה מעברתא אזיקתך כו' הוא משום שדין "שמין על גב שדה" הוא היות והנזק מתייחס אל כל השדה. (ונפקא מינה, אם פירות לחד ושדה לחד) - ראה "חזון יחזקאל" (פרק ו הלכה י ד"ה הנה) ולעיל הערות 9, 12.
אמר ליה רב אשי: משום דאמר ליה מזיק לניזק, הרי פרה מעברתא אזיקתך, על כן פרה מעברתא שיימנא לך, כלומר הפרה והולד נחשבים כגוף אחד - "פרה מעוברת" ועל כן מקילים אנו לשום את הולד אגב אמו.
אגב שהוזכר לעיל "פרה דחד וולד דחד", דנה הגמרא כיצד משערים את שיווי חלקם של בעל הפרה ושל בעל הולד:  14 

 14.  ונפקא מינה בשור שנגח פרה מעוברת כמה ישלם לבעל הפרה וכמה ישלם לבעל הולד - רש"י.
הא פשיטא לן שאם פרה דחד גברא וולד דחד גברא, הוי פיטמא מה שעולה ערכה של הפרה מפני שומנה - לבעל הפרה, ולא לבעל הולד, שהרי אין השומן בא מחמת הולד.
אבל לגבי נפחא - מה שעולה ערכה של הפרה מפני שהיא גדולה בנפח - יש להסתפק: מאי הוי דינו?
רב פפא אמר: נפחא לבעל פרה היות והנפח הוא בגופה של הפרה, והולד אינו אלא גורם לנפח.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: חולקין ביניהם, בעל הפרה ובעל הולד, היות וסוף סוף הולד שותף במה שהפרה נראית גדולה בניפחה.
והלכתא: חולקין.  15 

 15.  נראה לבאר טעמא דחולקין, משום דבתמורה ל ב איתא דבהמה שהקצו אותה לעבודה זרה או שעבדו אותה, גם הולד שלה אסור, משום דניחא ליה בניפחיה, והיינו דהיות והוא מעוניין בנפח, על כן נחשב כמו שהוא מקצה ועובד גם את הולד; הרי דלענין נפח הפרה הולד נחשב כחלק ממנה, ושפיר קאמרינן חולקין - על פי ספר "אמרי דוד"
מתניתין:
א. הקדר (יוצר קדירות) שהכניס את קדרותיו לחצר של בעל הבית שלא ברשות של בעל הבית, ושברתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מלשלם את דמי הקדרות, שהרי בעל הבית אומר לבעל הקדרות: "מי הירשך להכנס, ולהכניס את שלך בשלי".  1 

 1.  מאירי.
ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב בנזקיה.  2 

 2.  א. כתב המאירי: "ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב לשלם את הכל, או מדין בור, או מדין אדם המזיק שהרי הוטל עליו לשומרם", וכן כתב הר"י מלוניל. ב. ואם הכניס ברשות, הרי הוא פטור, וכפי שהגמרא מדייקת, ומבארת בזה הגמרא שני פירושים: האחד: שיטת רבי (שבסוף המשנה) בלבד היא, אבל לדעת חכמים הסוברים בהמשך המשנה, שאם הכניס ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית הרי בעל הבית חייב, ומשום שהוא מקבל על עצמו את שמירת הקדרות שלא יוזקו מבהמתו, הוא הדין שבעל הקדרות מקבל על עצמו את שמירת בהמתו של בעל הבית שלא יוזקו מקדרותיו. השני: בזה מודים אפילו חכמים, שבעל הקדרות אינו מקבל על עצמו את שמירת בהמתו של בעל הבית מנזקי קדרותיו.
ואם הכניס הקדר את קדרותיו ברשותו של בעל הבית (החצר), ונשברו הקדירות, הרי בעל החצר חייב.
ויש בזה שני פירושים בגמרא:
האחד: בעל החצר חייב רק כששברתן בהמתו, ומשום שבסתם מקבל הוא על עצמו שמירת הקדרות מנזקי בהמתו שלו.
השני: בעל החצר חייב בנזקי הקדרות אפילו אם נשברו ברוח, כי כשאמר לו "היכנס" כוונתו היתה: "היכנס ואשמור לך את קדרותיך", ונעשה עליהם שומר גמור.
ב. אם הכניס אדם את פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מלשלם את דמי הפירות, שלא היה לו להכניס.
ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית וכגון שהוחלקה בהן, הרי בעל הפירות חייב בנזקיה.  3 

 3.  אבל אם הכניס ברשות הרי הוא פטור, וראה בהערה לעיל גבי קדירות.
ואם הכניס אותו אדם את פירותיו ברשות בעל החצר, הרי בעל החצר חייב אם אכלתן בהמתו, וכשני הפירושים שנתבארו לעיל.

דרשני המקוצר