פרשני:בבלי:בבא קמא קו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אי אמרת בשלמא: נשבע כי אתו עדים מיחייב (שהנשבע טענת אבד ואחר כך באו עדים הרי זה חייב לשלם) ודלא כרב, אמטו להכי, כי אז ניחא מה דמחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא (על שבועה שניה ושאר השבועות) הואיל ויכול לחזור ולהודות, ומאחר שלא הודה הרי נמצא שכפר לו ממון, כי הוא מחוייב בקרן ואם באו עדים היו מחייבים אותו.
אלא אי אמרת כרב, דכי אתו עדים שנשבע לשקר פטור הוא מן הקרן, שוב אין לחייבו משום שלא הודה, ואף שאם היה מודה היה מתחייב בקרן, שהרי:
מי איכא מידי דאילו אתו סהדי ומסהדי ביה פטור (וכי יש דבר שאם היו באים עדים לא היה מתחייב בו), ואנן ניקו ניחייביה קרבן אשבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות (ואנחנו נחייבנו על שבועתו רק משום שלא הודה)!? והרי השתא בשעת שבועה מיהא לא אודי!?
כלומר: הניחא אם לא נפטר בשבועה הראשונה מן הקרן, נמצא שכאשר כפר בשבועתו השניה, הרי הוא כופר בממון שהוא מחוייב בו, אבל לדעת רב שאין עדים יכולים לחייבו, אם כן אין ביד התובע ממון, ואף שאילו היה מודה היה מתחייב ממון, אין לך לחייבו בשבועת הפקדון על שלא חייב את עצמו על ידי הודאה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הטוען טענת גנב בפקדון, משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר 1 הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה; ומנין:
1. אחר שטען טענת גנב ונשבע, כן כתב הרמב"ם בהלכות גניבה פרק ד הלכה א; והראב"ד שם בהלכה ב כתב: "ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ארבעה וחמשה" ; ובטעם הרמב"ם כתב ה"מגיד משנה", שהוא משום שהטביחה היא שליחות יד, ולדעת הרמב"ם שוב אינו מתחייב משום טוען טענת גנב. וב"אבן האזל" שם כתב, שטעם הרמב"ם הוא משום שעיקר חיוב טביחה ומכירה אינו אלא אחר שטען טענת גנב, שעל ידי זה נעשה גנב, ושוב חייב על טביחתו שאחר הגניבה, והוכיח כן, שהרי אף במכר התנה הרמב"ם שיהיה אחר השבועה, ומכר לא הוי שליחות יד.
הואיל וגנב משלם תשלומי כפל, וטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל:
מה גנב שהוא משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה -
אף טוען טענת גנב בפקדון, כשהוא 2 משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
2. לכאורה צריך לומר: "שהוא".
סבורה היתה הגמרא שהדין נלמד בבנין אב, ולפיכך מקשה הגמרא שיש להשיב על הדמיון:
מה לגנב שכן משלם תשלומי כפל אפילו שלא בשבועה, ולפיכך אם טבח ומכר החמירה עליו תורה לחייבו ארבעהוחמשה, תאמר בטוען טענת גנב, שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה, ויש לומר שלא החמירה עליו התורה לשלם ארבעה וחמשה.
כתיב בתורה בפרשת "שומר חינם":
"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש (ויאמר הנפקד כי הפקדון נגנב מביתו) אם ימצא הגנב (נחלקו תנאים לעיל סג ב בפירוש הפסוק: יש אומרים כפשוטו, ובגנב הכתוב מדבר; ויש אומרים: אם יימצא שהנפקד עצמו גנבו) ישלם שנים (הגנב, או הנפקד שטען: "נגנב ממני").
אם לא ימצא הגנב (כאשר טען הנפקד), ונקרב בעל הבית אל האלהים (וכבר נקרב הנפקד אל בית הדין לשבועה) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
(כי אז) על כל דבר פשע (שיימצא שקרן בשבועתו), על שור על חמור על שה על שלמה (שהופקדו אצלו, או) על כל אבידה (שמצא) אשר יאמר (העד, כלומר: שני עדים) כי הוא זה (אשר נשבעת עליו שנגנב, הרי הוא אצלך), עד האלהים (הדיינים) יבוא דבר שניהם (שני העדים כדי שיחקרו בית הדין את העדות, ואשר ירשיעון אלהים (הוא) ישלם שנים לרעהו" (כלומר: אם כשרים הם העדים וירשיעוהו לשומר, כי אז ישלם השומר שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים, כי אז ישלמו הם שנים לשומר, כאשר זממו להפסידו), וזו היא פרשת "טוען טענת גנב".
אמרי בני הישיבה ליישב:
לא במידת "בנין אב" למד רבי יוחנן להשוות את ה"טוען טענת גנב" לגנב, אלא היקישא היא, כי פסוק ראשון עוסק בגנב עצמו, והוקשה לו פרשת "טוען טענת גנב", והרי "אין משיבין על היקישא".
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: חד (פסוק ראשון) עוסק בגנב, וחד (פסוק שני) ב"טוען טענת גנב", הרי שפיר, כי אכן הוקשו הפרשיות זו לזו.
אלא למאן דאמר: האי "אם ימצא הגנב ישלם שנים" ואף "אם לא ימצא הגנב ... ישלם שנים לרעהו", תרוייהו בטוען טענת גנב, (ואילו פרשת גנב נאמרה בפסוק אחר, שלא הוקש לטוען טענת גנב), מאי איכא למימר ליישב על השוואת רבי יוחנן דין "טוען טענת גנב" לדין גנב לחייבו ארבעה וחמשה, והרי יש לפרוך כדפרכינן לעיל!?
אמרי בני הישיבה ליישב:
היות והיה הכתוב יכול לומר בפסוק ראשון העוסק בטוען טענת גנב: "אם ימצא גנב ישלם שנים", ואמר: "אם ימצא הגנב", בא יתור הה"א כדי לרבות כל דיני גנב ב"טוען טענת גנב", ולמדנו לטוען טענת גנב שטבח ומכר, שהוא חייב ארבעה וחמשה כגנב.
איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן ממה ששנינו לקמן קח ב:
מפקיד האומר לשומר חינם: "היכן שורי", אמר לו: "נגנב", ואמר לו המפקיד: "משביעך אני", ואמר השומר "אמן", והעדים מעידים אותו (את השומר) שאכלו, הרי זה משלם תשלומי כפל, שהרי טען טענת גנב. 3
3. כתבו התוספות לקמן קז ב בסוגיא דשלח בה יד ואחר כך טען טענת גנב שהוא פטור: בהכרח "והעדים מעידים אותו שאכלו" היינו שאכלו לאחר טענה, שאם לא כן הרי זה כשליחות יד קודם טענה שהוא פטור מטוען טענת גנב, (וראה גם לעיל בשם הרמב"ם וה"מגיד משנה") ; אבל המאירי ב"שיטה מקובצת" ד"ה ולענין חילק בין אכילה זו לשליחות יד, כיון שעל אותה אכילה גופה אנו מחייבים אותו, ראה שם; (ויש לעיין להתוספות: איך מחייבים אותו כפל, והרי שמא אחר טענה נמצא הגנב ואכלו, ובשעת טענה לא היתה בידו).
ותיקשי לרבי יוחנן: והא הכא - שאכלו - דאי אפשר לאכילת כזית בשר בלא שחיטה, ומכל מקום קתני "משלם תשלומי כפל", ומשמע: תשלומי כפל אין (אכן הוא משלם) ואילו תשלומי ארבעה וחמשה, לא משלם, הרי שה"טוען טענת גנב" וטבחו, אינו חייב בארבעה וחמשה, ודלא כרבי יוחנן!? 4
4. תמהו אחרונים: איך יחייבו אותו על הטביחה שלא ראו אותו טובח אלא אוכל, והרי אין זה יותר מעדות ידיעה, וראה בזה ב"ספר המפתח".
תירץ רבי יוחנן:
הכא במשנה זו במאי עסקינן: כגון שאכלו נבילה, ולפיכך אינו חייב ארבעה וחמשה, שהרי לא טבחו דהיינו שחיטה כשירה.
ומקשינן: ולישני ליה (יתרץ לו) רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא, דהכא במאי עסקינן בכגון שאכלו טריפה, 5 והרי שנינו לעיל שהשוחט ונמצאת טריפה פוטר בו רבי שמעון משום ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה"!?
5. פירוש: אחר אכילתו נודע שהוא טריפה, ובזה עדיף פירוש זה מלפרש שאכלו נבילה.
רבי יוחנן כרבי מאיר הוא סובר, דאמר: "שחיטה שאינה ראויה, שמה שחיטה".
ואכתי מקשינן: ולישני ליה רבי יוחנן דהכא במאי עסקינן בגונב בן פקועה (עובר הנמצא במעי אמו, ופקע לאחר שחיטה שאינו טעון שחיטה לעולם, ואחר כך גנבו), ולכך אינו חייב עליו ארבעה וחמשה. 6
6. נסתפקו אחרונים: אם שחט את בן הפקועה (שאינו טעון שחיטה) אם חייב עליו בארבעה וחמשה, כיון שאין שם שחיטה עליו.
ומשנינן: כרבי מאיר, דאמר: בן פקועה טעון שחיטה.
ואכתי מקשינן: ולישני ליה רבי יוחנן: דהכא במאי עסקינן בכגון שקודם אכילה עמד בדין על שטען טענת גנב, וכגון שבאו עדים שבידו הוא, ואמרו לו בית דין: צא תן לו כפל, שבכי האי גוונא אף שטבחו אחר כך, שוב אינו חייב ארבעה וחמשה בגנב, והוא הדין בטוען טענת גנב, 7 דהא אמר רבא: אמרו לו בית דין לגנב:
7. לפי אוקימתא זו, מה ששנינו "והעדים מעידים אותו שאכלו", אין אלו העדים המחייבים אותו בכפל, שהרי כבר באו עדים שהיה בידו בשעת טענת גנב, ומעדותם נתחייב כפל; ואף שדוחק הוא, מכל מקום לומר שאכלו נבילה, נראה לו דוחק יותר, תוספות.
"צא תן לו" כפל, ואחר כך טבח ומכר, הרי זה פטור; מאי טעמא? כיון דפסקיה למילתיה (פסקו בית דין את דינו) וטבח ומכר, הוי ליה גזלן בפסיקת בית הדין, וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
אבל אם עדיין לא אמרו לו בית דין אלא "חייב אתה ליתן לו", ואחר כך טבח ומכר, הרי זה חייב; מאי טעמא? כל כמה דלא פסיקא ליה מילתא, אכתי גנב הוא.
ואם כן תיקשי: למה לא יישב כן רבי יוחנן!?
אמרי בני הישיבה:
וליטעמיך - שאתה מקשה על רבי יוחנן: למה לא יישב ישובים אחרים - תיקשי נמי: לישני ליה רבי יוחנן בשותף (שגנב יחד עם אחר) שטבח שלא מדעת חבירו, שאינו חייב כלל. 8
8. פירוש: אם טבח לדעתו ולדעת חבירו, חייבים שניהם כאחד ארבעה וחמשה, שהרי יש שליח לדבר עבירה בטביחה, אבל כשטבח לדעת עצמו בלבד אין מחייבים אותו חצי מארבעה וחמשה, ומשום שאין כאן "וטבחו כולו בחיובא" שעל חלק חבירו אין הוא גנב, כמבואר לעיל עח ב; וברש"י כתב כאן: "דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, והכא לא קרינא ביה וטבחו כולו בחיובא", וראה מה שהעיר רבי עקיבא איגר על דבריו בגליון הש"ס, וראה ב"אילת השחר".
אלא בהכרח צריך אתה לומר: אין הכי נמי היה יכול רבי יוחנן ליישב כן, אלא דחדא מתרי ותלתא נקט (נקט רבי יוחנן תירוץ אחד מתוך שנים ושלושה תיחרוצים שהיה אפשר לתרץ), ואם כן לא קשיא גם קושייתך.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הטוען טענת גנב באבידה שמצא, 9 הרי זה משלם תשלומי כפל.
9. בגמרא לעיל נז א מבואר, שאם שומר אבידה כשומר חינם הוא, מתבאר כפשוטו שטען טענת גנב, ופטור הוא, ואילו אם שומר אבידה כשומר שכר הוא, אם כן הכוונה שטען טענת לסטים מזויין, שגנב הוא, אך אונס הוא ששומר שכר פטור עליו.
מאי טעמא?
משום דכתיב בפרשת טוען טענת גנב: "על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה (שטענת עליו שנגנב, הרי הוא אצלך), עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו".
איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא, מהא דתניא:
כתיב בפרשת שומר חינם וטוען טענת גנב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", ולמדנו ממה שאמרה תורה: "איש", שאין נתינת קטן כלום, ואם הפקיד קטן אין השומר צריך לישבע, ואין חייבים כפל כשטען השומר טענת גנב.
ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו שהוא קטן, שכך יש לפרש את הכתוב: "כי יתן איש" לומר: "כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת תביעה" -
נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול, מנין שאין נשבעין ואין חייבים עליו כפל, לפיכך תלמוד לומר: "עד האלהים יבא דבר שניהם" ללמד: עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. 10
10. פירש רש"י: "איתקש נתינה והעמדה בדין להדדי, דבתרוייהו בעינן איש"; וכתבו תלמידי הר"פ ב"שיטה מקובצת": נראה מתוך פירוש הקונטרס דדריש מ"יבא דבר שניהם"; ויש לפרש משום ש"יבוא" היינו התביעה שבאה לבית דין, ודבר שניהם היינו הנתינה, שזהו דבר המחלוקת.
והשתא מקשינן על רבי יוחנן המחייב בטוען טענת גנב אפילו באבידה, ואף שלא היתה נתינה; ואם איתא כדבריו, תיהוי האי פקדון שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול נמי כאבידה ויתחייב, שהרי לא גרע מי שנתנו כשהוא קטן, ממי שלא נתנו כלל ועכשיו גדול הוא!?
ומשנינן: אמר תירץ ליה רבי חייא בר אבא לרבי אבא בר ממל:
הכא - בברייתא ששנינו לפטור מכפל כשנתן והוא קטן ותבעו כשהוא גדול - במאי עסקינן: כגון שאכלו השומר כשהוא התובע קטן, ונמצא שמעולם לא היה בידו פקדון של גדול, תאמר באבידה שהיתה בידו פקדון של גדול. 11 הקשה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא: אבל באכלו כשהוא גדול, מאי!? הכי נמי דמשלם כפל!?
11. א. רש"י פירש בד"ה אין נתינת קטן כלום, שהמיעוט הוא שאין חייב שבועה על נתינת קטן, ואינו בא לידי כפל על ידו; ומיהו לפי תירוץ הגמרא, לכאורה אי אפשר לומר שהמיעוט הוא משבועה, שאינו נשבע כשתבעו כשהוא גדול, שהרי כיון שבאבידה חייב הוא כפל, הרי בהכרח שמשביעין אותו אף בלי נתינה שאין כפל אלא על ידי שבועת בית דין, והוא הדין שמשביעין אותו כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול; והמיעוט אינו אלא שאינו חייב כפל אף כשתבעו כשהוא גדול ונשבע כשהוא גדול, כיון שנתברר שאכלו כשהוא קטן, וראה לשון תוספות סוף ד"ה הא: "אבל לשינוייא קמא יכול להשביעו כשהוא בעין". ב. מבואר מן הסוגיא, שבתבעו כשהוא גדול ונשבע כשהוא גדול, ואכלו כשהוא קטן קודם תביעה ושבועה אינו חייב כפל משום שהיה קטן, ומשמע שבלאו הכי היה חייב כפל, אף שהיתה האכילה קודם התביעה והשבועה; וברמב"ם מבואר לא כן כמובא בהערה לעיל.
והרי אי הכי אדתנא בברייתא: עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד, ליתני: עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד, שהרי אין צריך שתהיה הנתינה בגדול, ודי אם היתה האכילה בגדול.
אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אבא בר ממל:
תני בברייתא: "עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד"!
רב אשי אמר על הקושיא מן הברייתא על רבי יוחנן: לא דמי (אינו דומה אבידה, לפקדון של גדול, שניתן לשומר כשהוא קטן):
אבידה קא אתיא (באה) מכח בן דעת.
והא הפקדון - שבא ליד השומר כשהיה המפקיד קטן - לא אתיא מכח בן דעת. 12
12. כתב הראב"ד (הובא ב"שיטה מקובצת"): "לא אתיא לידיה מכח בן דעת, שהוא עצמו לא היה יודע לשמור ממונו, איך יתחייב אדם בפקדונו משום שמירה, אבל אבידה הרי באה לידו מכח בן דעת, שיודע לשמור ממונו, הילכך כל אדם חייב בשמירתו כשבא לידו"; ולשון תוספות רי"ד: "לא קשיא מאבידה, דאבידה אף על גב דלא יהבה ניהליה בעל האבידה אלא הוא מאליו לקחה, מכל מקום מטיא ליה מכח בן דעת ובעידנא דאתיא לידיה דבן דעת הוות, אבל נתינת קטן דלא אתיא ליה מכח בן דעת, פטר רחמנא".
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב, עד שיכפור במקצת הפקדון לומר: לא היו דברים מעולם או החזרתי, 13 ויודה במקצת הפקדון שהוא בידו, ויטעון על השאר "טענת גנב"; ובכלל זה שאינו נשבע כלל שבועת השומרין עד שיודה במקצת ויכפור במקצת.
13. נתבאר על פי סוגיית הגמרא ורש"י בבבא מציעא צח א.
מאי טעמא?
משום דאמר קרא בפרשת שומרים: "אשר יאמר כי הוא זה", ודרשינן לומר שאינו מתחייב בטענת גנב עד שיודה במקצת ויכפור במקצת.
ומבארת הגמרא: ופליגא - הך דרבי יוחנן, המפרש "כי הוא זה" דמשמע מודה במקצת, לחייב את השומרים בשבועה רק בהודאה במקצת - אדרבי חייא בר יוסף, הסובר שלא נאמר "כי הוא זה" - דמשמע מודה במקצת - על שומר כלל; דאמר רבי חייא בר יוסף: