פרשני:בבלי:בבא מציעא עא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומקשינן עלה:
ערב למאן, מי הוא המלוה שהתירה הברייתא לישראל להיות ערב לו על הלוואה שהוא נותן לישראל אחר!?
והרי אילימא שהתירה הברייתא לישראל להיות ערב לישראל על הלוואה בריבית שהוא מלוה לישראל אחר, כך הרי אי אפשר לומר, כי:
והא תנא בברייתא: אלו עוברין בלא תעשה כשהיתה ההלואה בריבית מישראל לישראל: המלוה והלוה, הערב והעדים, הרי שאסור להיות ערב על הלואה בריבית מישראל לישראל -
אלא, שמא תאמר: התירה הברייתא לישראל להיות ערב לגוי על הלוואה שהוא נותן לישראל אחר, והרי אף זו תיקשי:
וכיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערבא (כיון שהגויים בדיניהם אינם תובעים אלא את הערב, הרי נמצא דאיהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא (הערב הוא זה הנוטל ריבית מישראל), כאילו ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל!? 1
1. כתב הר"ן "פירש רש"י ז"ל, שאין תובעין אלא הערב, פירוש לפירושו, שהגויים בדיניהם אינו יכול לתבוע תחילה אלא לערב, וכדמשמע בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעד ב), הילכך כיון דעיקר אסמכתא הוא על הערב, וצריך הוא לתובעו תחילה, ממונו של גוי על הערב נתרבה, וממונו של ערב נתרבה אצל לוה, שהוא חייב לפורעו, ואשתכח דישראל מישראל שקיל ריבית; אבל היכא שהוא יכול לתבוע ללוה תחילה, אף על פי שהוא יכול לתבוע גם לערב, כגון שקיבל עליו שיפרע מאיזה מהם שירצה, מותר, שהרי ממונו של גוי אצל שניהם נתרבה, וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על הלוה, ושרי, שכבר נתחייב בכל מה שהוא פורע בשבילו". עוד הביא הר"ן שם בשם התוספתא, שמותר לישראל להיות ערב על הלואה בריבית שנוטל הגוי מישראל וכתב בטעם הדבר "משום דישראל זה עיקר תביעתו על הגוי הוא, שהוא הלוה, דדינא הכי הוא, דלא יתבע ערב תחילה, הילכך ממונו של מלוה אצל הגוי הוא מתרבה ולא אצל הערב, וכשהוא גובה מישראל, מה שנתרבה על הגוי הוא גובה".
אמר תירץ רב ששת: הכא במאי עסקינן בגוי מלוה בריבית שקיבל עליו לדון בדיני ישראל שאין נפרעין מן הערב תחילה. 2
2. כתב רש"י: והשתא אין הערב לווה מתחילה, הילכך כי פרע לגוי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה, ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה (כאשר הישראל הערב פורע לגוי את החוב עם הריבית, שעה זו היא שעת ההלוואה, וכאילו הלוה ללוה את כל הסכום כולל הריבית, ואין כאן הלואה בריבית).
ומקשינן עלה: אי כדבריך שהברייתא עוסקת בגוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אם כן ריבית נמי לא לשקול (לא יטול הגוי ריבית כלל, וכדיני ישראל)!?
אמר תירץ רב ששת: הכא במאי עסקינן בגוי שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו, (קיבל על עצמו שלא לפרוע מן הערב תחילה, אך לא קיבל על עצמו שלא ליטול ריבית).
תנו רבנן:
מלוה ישראל את מעותיו של גוי - שלוה הישראל ממנו בריבית - לישראל אחר, רק מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל, ומפרש לה ואזיל.
כיצד:
ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית, וביקש הישראל להחזירם לו לגוי, ואז מצאו ללוה ישראל אחר, ואמר לו ללוה: "אל תחזירם עכשיו לגוי, אלא תנם לי ואני אעלה לך 3 ריבית כדרך שאתה מעלה לו" הרי זה אסור, שהרי נמצא הלווה מלוה את ישראל אחר בריבית; וזו היא שאמרו "מלוה ישראל ... אבל לא מדעת ישראל".
3. כתבו הראשונים: לאו דוקא "אעלה לך", והוא הדין אם אומר שיעלה את הריבית לגוי, ראה תוספות וריטב"א.
ואם העמידו הלווה לישראל אצל גוי ועל פי ציווי הגוי נתן הלווה את המעות לישראל אחר, הרי זה מותר, וזו היא שאמרו "מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי".
וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית, וביקש הגוי להחזירם לו לישראל, מצאו לגוי ישראל אחר, ואמר לו "תנם לי בהלואה, ואני אעלה לך ריבית כדרך שאתה מעלה לו", הרי זה מותר, כי הישראל לוה מן הגוי בריבית ולא מן הישראל.
ואם העמידו הגוי הלווה אצל ישראל, הרי זה אסור.
ומקשינן: בשלמא מה ששנינו בסיפא "ואם העמידו אצל ישראל, אסור", ניחא, כי אף ש"אין שליחות לגוי" (אין הגוי יכול לעשות ולהיעשות שליח), מכל מקום היות ולחומרא הוא אסור מדרבנן - 4
4. לדעת הריטב"א כך הוא פירוש הגמרא: שורת הדין דסיפא מותר, דכיון דאין שליחות לגוי, כשנתן הגוי מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה, אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה, ועדיין המעות באחריותו של גוי כבתחילה, כי אף על פי שנתנם לישראל זה, לא נפטר הגוי מן הישראל המלוה; ואין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה, אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו, וכיון דאינו נפטר ממנו, הוו להו מעות שנתן לישראל ברשותו של עצמו, והגוי חייב לישראל כבתחילה, וישראל זה חייב לתת מעותיו לגוי, ואינו חייב לישראל כלום; ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא, והמעות שנתן גוי לישראל, שיהא בזכות ישראל הראשון, וכאילו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון; (ומיהו צ"ע היטב ברש"י ובתוספות, אם פירוש זה מוסכם). וראה עוד ב"קצות החושן" (קכו טו) שכתב: והכי משמע להדיא בפרק איזהו נשך גבי ישראל שהלוה לגוי, דכיון דאין שליחות לגוי, אפילו אם הישראל מצוה לגוי ליתנו לישראל שני לא יצא הגוי מחיובו לישראל ראשון, אף על פי שעל פיו נתנו לישראל שני, משום דאין שליחות לגוי.
אלא מה ששנינו ברישא "ואם העמידו אצל גוי, מותר", תיקשי:
כיון דאין שליחות לגוי, הרי נמצא שאין הישראל שלוחו של גוי, אלא הוא המלוה לישראל ואיהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא (נמצא הישראל שלוה מן הגוי נוטל ריבית מן הישראל הלווה)!? 5 אמר תירץ רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא:
5. לשון הריטב"א בזה הוא: אלא רישא אמאי מותר, דהא כיון דאין שליחות לגוי, מאי דיהיב ישראל לישראל, אינו אלא כאילו נתן מעצמו ומשלו, ואינו נפטר מחיובו של גוי, ומה שישראל זה מקבל ממנו אינו זוכה לגוי, אלא לישראל הנותן הוא מתחייב.
הכא במאי עסקינן: כגון דאמר ליה הגוי ללוה "הניחם על גבי קרקע, והיפטר". 6
6. לדעת הריטב"א: לאו דוקא "תנם על גבי קרקע, והפטר", אלא "הכי קאמר: בשאמר לו "והפטר", ויהא נתינתך בידו כנותן על גבי קרקע, ראה שם בכל דבריו; אך בתוספות מבואר: אבל כשלא הניחם על גבי קרקע, אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר, ואני אתנה עמו שיתן לי קרן וריבית היה אסור אף על פי:. כיון שקיבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו, נראה כנותן לו ריבית, אף על פי שאינו מתנה עמו, אלא הנכרי; וראה עוד לשון רש"י שכתב: וכן עשה.
ומקשינן עלה: אי הכי מאי למימרא (מה חידוש יש בדבר)!?
אלא אמר תירץ רב פפא:
הכא במאי עסקינן: כגון שנטל הגוי את המעות מן הישראל ונתן לישראל שני ביד, ואם כן ודאי שהגוי הוא המלוה ולא הישראל.
ואכתי תיקשי: מאי למימרא!?
ומשנינן: מהו דתימא: גוי גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב (גוי עצמו כשנתן לישראל את המעות, על דעת הישראל הוא שנתן לו) שהרי הוא הביאו אצלו והוי הגוי שלוחו, ואף שאין שליחות לגוי, נחמיר מדרבנן כמו שאנו מחמירים בסיפא - 7
7. נתבאר על פי רש"י; והיינו שרש"י סובר, שאף לפי תירוץ הגמרא "שנטל ונתן ביד", היינו דוקא ברישא, אבל בסיפא הטעם הוא משום שליחות, דיש שליחות לגוי לחומרא, וראה ריטב"א שהאריך בזה.
קא משמע לן.
רב אשי אמר ליישב את הקושיא על הברייתא: איך מותר ללוה ישראל להלוות כשהעמידו אצל הגוי המלוה, והרי אין שליחות לנכרי:
כי אמרינן אין שליחות לגוי, הני מילי בתרומה - כי שם יש דרשה לזה, כמובא בהמשך הגמרא - אבל בכל התורה כולה יש שליחות לגוי.
דוחה הגמרא את דברי רב אשי:
והא דרב אשי ברותא היא, 8 כי מאי שנא תרומה דלא (שאין בה שליחות לגוי) משום דכתיב: "אתם, גם אתם" כלומר, משום דכתיב "כן תרימו גם אתם", והיה לו לומר "כן תרימו אתם", ולכך אמר הכתוב "גם אתם" כדי ללמד שיש שליחות בתרומה, ושוב אנו דורשים: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם נמי בני ברית - ואם כן שליחות דכל התורה כולה נמי, כלומר, עיקר דין שליחות בכל התורה הרי מתרומה גמרינן לה, 9 ואם כן דין שליחות בכל התורה כדין התרומה שאין שליחות לגוי.
8. הריטב"א גורס "בדותא", ופירש: לא אמרה רב אשי מעולם, אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו, או דשמעה מכללא וטעה ובדאוה על שמו, וכן הלשון הזה מתפרש בכמה מקומות; ובהערות שעל הריטב"א הנדמ"ח כתבו, שכן היא הגירסא בכי"מ וב"דקדוקי סופרים". 9. נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: שליחות דכל התורה כולה שיהא שלוחו כמותו, מתרומה גמרינן לה בקדושין; ואולם ראה בגמרא שם (מא ב) "לא לכתוב רחמנא בתרומה (שיש בה שליחות) ותיתי מהנך (מגירושין וקדשים), הכי נמי, ואלא אתם גם אתם למה לי, מיבעי ליה לכדרבי ינאי, דאמר רבי ינאי גם אתם מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית".
אלא משום כך, דרב אשי ברותא היא.
איכא דאמרי כך אמר רב אשי לתרץ את הקושיא:
כי אמרינן אין שליחות לנכרי, הני מילי אינהו לדידן (הם לנו), כלומר, גוי אינו נעשה שליח לישראל, אבל אנן לדידהו (אנחנו להם) הוינא להו שליח, ישראל לגוי נעשה שליח, ולכן ברישא אסור משום שהישראל נעשה שליח של גוי.
ואף את התירוץ הזה דוחה הגמרא:
והא דרב אשי נמי ברותא היא - כי מאי שנא אינהו לדידן דלא, הרי הוא משום דכתיב "אתם גם אתם" לרבות שלוחכם, ודרשינן: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית, ואם כן ממילא אנן לדידהו נמי איננו נעשים להם שליח, שהרי "מה אתם - השולחים - בני ברית" קאמר.
אלא משום כך, הא דרב אשי ברותא היא.
רבינא אמר לתרץ את הקושיא על הברייתא: איך מותר להלוות לישראל כשהעמידו אצל הגוי, והרי אין שליחות לנכרי:
נהי דשליחות לגוי לית ליה, זכיה - שיזכה הישראל לגוי - מדרבנן אית ליה, 10 מידי דהוי אקטן, קטן לאו אף על גב דלית ליה שליחות, 11
10. פירש הריטב"א "הילכך רישא - בגוי שהלוה את ישראל - מיירי שאמר הגוי לישראל (שבא ללוות) בפירוש, שיזכה במעות ההם מן הישראל (הלווה עבור הגוי) ויחזור ויזכה לעצמו, והפקר בית דין הפקר, וכיון דגוי זוכה על ידו מדרבנן, הוו להו מעות של גוי, וכי יזיף האי מגוי יזיף ; וסיפא - בישראל שהלוה את הגוי - נמי מדין זכייה (היינו שזוכה הלווה השני את המעות מיד הגוי עבור המלוה) ; אי נמי, דסיפא כדקיימא מעיקרא, שיש שליחות לגוי לחומרא, דבהא לא מפרקינן מידי". 11. פירש רש"י "דכי כתב שליחות בגדול כתב, בראוי לתרום, שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל, דגבי הקדשות ונדרים "איש" כתיב, וגבי תרומה (היינו בתרומת המשכן) "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".