פרשני:בבלי:בבא מציעא פח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
עד שיראה פני הבית, שיכניסם לביתו כדרך שרגילים להכניס פירות דרך "פני הבית" (חזית הבית).
שנאמר בפרשת וידוי מעשרות, לאחר שקיים הבעלים בכל הטבלים והמעשרות שברשותו כמצווה, שמתודה הבעלים, ואומר: "בערתי (הוצאתי ונתתי את) הקדש (תרומות ומעשרות) מן הבית".
וכיון שאמרה תורה שביעור ונתינת המעשרות נעשים "מן הבית", למדנו שמקום חיוב הפרשתם של התרומות ומעשרות הוא בבית.
אלו דברי רבי ינאי.
ואילו רבי יוחנן אמר: לא רק הכנסה לבית מחייבת את הפירות להתעשר, אלא אפילו חצר קובעת. וכבר בשעת הכנסת התבואה לחצר שלפני הבית, מתחייבים הפירות במעשרות.
שנאמר במעשרות הניתנים לעניים, "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך (בשערי חצרותיך), ושבעו". ומשמע כי מיד עם הכניסה ל"שעריך", לחצר שלפני הבית, אתה חייב להפריש מעשר, ולתת ללוי.
ומוכיח מכאן רבי יוחנן, כי מיד עם הכניסה לחצר, נעשית התבואה לטבל, ומתחייבת במעשר.
ומקשה הגמרא: ורבי יוחנן נמי, הסובר שחיוב הטבל להתעשר חל בכניסה לחצר, הא כתיב "בערתי הקדש מן הבית", ומוכח מדברי הכתוב ששם הוא מקום חיוב הפרשת המעשרות, וכדלעיל, ולא בחצר!?
ומתרצת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן, המחייב טבל להתעשר מיד בכניסה לחצר: "מן הבית" האמור כאן, משמעותו היא מן החצר, אלא שקראה התורה לחצר "בית" כדי ללמדנו איזו היא החצר המחייבת במעשרות:
חצר דומיא דבית, שהיא דוקא חצר הדומה לבית. מה בית, הוא מקום המשתמר, אף חצר הקובעת למעשר, היא דוקא חצר המ שתמרת.
ומקשה הגמרא: ורבי ינאי נמי, המחייב לעשר את הטבל רק לאחר הכנסה לתוך הבית, הכתיב "ונתת ללוי לגר, ואכלו בשעריך". והרי אכילתם היא בשער החצר, כיון שהפרשת המעשרות נעשית עם הכניסה לשער החצר, כי החצר שלפני הבית, נמצאת בין השער ובין הבית!?
ומתרצת הגמרא: ההוא קרא, "ונתת ללוי בשעריך", מיבעי ליה, בא הכתוב "בשעריך" כדי ללמדנו שאין הטבל מתחייב במעשר אלא רק באופן דמעייל ליה (כשמכניסו) דרך שער החצר. לאפוקי דרך גגות וקרפיפות, דלא! שאם הכניס את הפירות דרך הגגות או דרך אחורי החצרות, שלא כדרך הרגילה בהכנסת הפירות, אין הכנסה כזו מחייבת לעשר את הפירות.
מתיב רב חנינא חוזאה לרבי יוחנן ולרבי ינאי, מברייתא:
דתניא: הרי אמרה תורה בפועל העוסק בפירות, שהוא רשאי להיות אוכל מהם "כנפשך", כאילו היתה זאת אכילת בעל הבית. דהיינו, כשם שבעל הבית אוכל, כך נפשו של פועל אוכלת!
ומלמד הכתוב: מה נפשך, כמו שבעל הבית אוכל כנפשו, ופטור מלהפריש תרומות ומעשרות קודם אכילתו, כיון שהוא אוכל באמצע הלקיטה, ועדיין לא נגמרו הפירות כולם להיאסף מן השדה, ולא נגמרה המלאכה. אף נפשו של פועל, האוכל מפירותיו של בעל הבית מכח הזכות שזיכתה לו תורה, אוכל כנפשו, ופטור מלהפריש תרומות ומעשרות קודם אכילתו.
ובאה התורה לחדש, שלא תאמר פועל האוכל בזכות עבודתו, דינו הוא כדין "לוקח", הקונה פירות טבל, שהוא חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות קודם אכילה, אפילו בשדה.
ולמדנו מזה, הא לוקח סתם, שאיננו פועל, אם הוא קונה פירות שלא התעשרו מבעל הבית, חייב לעשר לפני אכילתו, מפני שהמקח קובע למעשר כמו גמר מלאכה, ובכך חל חיוב לעשרם.
ומוכיח רב חנינא חוזאי מהברייתא הזאת: מאי לאו, מקרא זה, הבא לפטור פועל מלעשר (בניגוד ללוקח), אמור בפועל האוכל בשעת מלאכתו בשדה.
וכיון שהוצרך הכתוב ללמדנו שפועל אינו חייב לעשר כמו לוקח, הרי מוכח, שלוקח סתם, באופן הדומה לפועל, האוכל בשדה, מתחייב לעשר.
וקשה לרבי ינאי ולרבי יוחנן, שהרי לדברי שניהם אין חיוב הפירות להתעשר אלא רק לאחר אסיפת הפירות אל תוך הבית או החצר.
ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: הכא, הפסוק שפוטר פועל מלעשר, בתאנה העומדת בגינה, מחוץ לחצר הבית, ונופה, ענפיה הטעונים בתאנים, נוטה לחצר, עסקינן. ונמצא שפועל זה, כאשר הוא לוקט את התאנה ורוצה לאוכלה, הרי הוא אוכל אותה רק לאחר שכבר הכניס את התאנה לחצר.
ולמאן דאמר לבית, לבית. ולרבי ינאי שהצריך כניסה לתוך הבית, נעמיד באופן שהיה נוף התאנה נוטה לתוך הבית, והפועל עומד בתוך הבית, ומלקט את התאנים, ומכניסם לבית. 6
6. בדין ראיית פני הבית מבואר במשניות במסכת מעשרות שהלוקח פירות מהשדה ובדרך נכנס לבית חבירו והכניס לשם את הפירות אין ראיה זו מחייבת במעשר כיון שאין זה ביתו שלו ואין ראית פני הבית קובעת אלא בביתו שלו. והקשה החזון איש אם כן מה הועיל לגמרא שהפועל מלקט אל תוך הבית שיש בפירות אלו ראיית פני הבית והרי אין זה ביתו של הפועל אלא של בעל הבית ובית של אחר לא קובע למעשר ואין מקום לחייב את הפועל לעשר מצד שהפירות נכנסו וראו את פני הבית של בעל הבית? וחידש החזון איש מכח זה שלראית פני הבית צריך להכניס את הפירות לבית ששם הוא קובע את מקום האכילה לפירות לאכלם שם ולאו דוקא בית שלו, ומשום כך פועל שקובע עצמו לכל אותו היום להכניס פירות לתוך בית בעל הבית ולאכול שם הרי זה הבית שלשם הוא מתכונן להביא את הפירות בשביל לאכלם והכנסה לבית כזה ששם הוא קובע את מקום אכילת הפירות מחייבתו אף שאין זה ביתו שלו, מה שאין כן המוליך פירות לביתו ובדרך נכנס לבית חבירו אף שהוא אוכל שם מן הפירות אין ההכנסה הזו לבית חבירו והאכילה שם אלא כניסה ואכילה ארעית ואת עיקר אכילת הפירות ברצונו לעשות בביתו וראיית פני הבית לא נעשית אלא בבית ששם הוא קובע מקום להנחת הפירות ולאכילתם.
ומצד הכניסה לחצר (לרבי יוחנן) או לתוך הבית (לרבי ינאי), היה מקום לחייב את הפועל לעשר, והוצרכה התורה לפוטרו, וכדלהלן,
ומקשה הגמרא: אי הכי, שמטעם ההכנסה לבית, היה מקום לחייב את הפועל לעשר את התאנה, אם כן, בעל הבית נמי ניחייב!
וכיצד למדנו ממה שהשוותה תורה את אכילת פועל לאכילת בעל הבית, לומר שדין הפועל הוא כדין בעל הבית (ולא כדין לוקח), שפטור מלעשר? והרי בכניסה לבית, גם בעל הבית חייב לעשר!
ומתרצת הגמרא: בעל הבית, שלקט תאנה מהנוף של עץ תאנה הנוטה לתוך ביתו, ואכל, עיניו בתאנתו, כוונתו היא להמשיך וללקוט את יתר התאנים שנשארו באילן, ולכן אין הכנסת התאנה האחת לביתו נחשבת כגמר מלאכה.
ואילו לוקח, עיניו (רצונו וכוונתו, להכניס הביתה, הוא רק) במקחו. בתאנה האחת שלקח לעצמו. ובכך הוא גמר להכניס לבית את כל פירותיו, ולכן הוא חייב לעשר.
ומשום כך הוצרכה תורה לחדש בפועל הלוקט תאנים לתוך הבית, שלא תדונו כלוקח, ותאמר: הרי את הפירות שהוא אוכל מכח זכותו כפועל הוא כבר גמר לאסוף פנימה, ויתחייב מעתה לעשר אותם. לכן קא משמע לן, שפועל נחשב כאילו הוא סמוך על שולחנו של בעל הבית. ולפיכך, דין אכילתו של הפועל היא כדין אכילה של בעל הבית, והוא אוכל פירות שעדיין לא נגמרה מלאכת אסיפתם.
ומקשה הגמרא: ולוקח, מדאורייתא מי מחייב לעשר את הפירות שקנה!? והרי אף אם יעשה בהם גמר מלאכה, ויכניסם לביתו, בכל ענין הוא פטור מלעשר מן התורה, וכפי שתוכיח הגמרא מהברייתא שכך הוא דין לוקח. ואם כן, פועל, פטור הוא מן התורה מלעשר, ואין צריך פסוק מיוחד לפוטרו 7 !?
7. וקושית הגמרא היא, שבכל מקרה הפועל פטור מלעשר, אף אם דינו כלוקח, כיון שמן התורה לוקח פטור מלעשר. והקשו התוספות לשיטת ר"ת והרמב"ם (יובא להלן בהערה) שכשהלוקח גומר את הפירות ועושה מהם גורן וערימה וממרחם אין בו פטור לוקח כיון שהפירות נתחייבו במעשר ברשותו, אם כן, פועל המלקט מבעל הבית הרי כשהוא זוכה בפירות עדיין לא נגמרה מלאכתם שאין פועל אוכל אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ורק אחר כך כשהוא לוקט הוא גומר את מלאכתם. נמצא שגמר המלאכה נעשה ברשות הפועל ולא שייך בו פטור לקוח? והוכיחו התוספות שלדעת רבנו תם אין הפועל זוכה בפירות אלא בשעה שהוא כבר נוטל ומכניס לתוך פיו, ולאחר הלקיטה כשאסף הפועל את הפירות שברצונו לאוכלם הרי כבר נגמרה מלאכתם אף קודם שיתנם לתוך פיו ויזכה בהם ונמצא שזכיתו בהם היא לאחר הגמר שעשה בהם שהוא איסופם לבית והלוקח לאחר גמר מלאכה פטור מלעשר ובזה באה קושית הגמרא על נכון מדוע היה מקום לחייב את הפועל לעשר. והקשה החזון איש, עדיין הרי מבואר בגמרא שגמר המלאכה נעשה רק על ידי הלוקח שעיניו במקחו, מפני שהגמר מלאכה הוא גמר איסוף כל הפירות, ואיסוף כל הפירות עדיין לא נעשה אלא רק בפירותיו של הפועל שאין לו כרגע עוד פירות והוא אוסף את כל מה שיש לו לבית, נמצא הפועל בלקיטתו אוספם וגומר את מלאכתם בזה שהם אסופים עבורו והם כל פירותיו, בזמן שמצד בעל הבית אין האיסוף הזה אלא איסוף מקצת מן הפירות שאינו עושה גמר מלאכה לחייב במעשר. ואם כן נמצא שכל הגמר מלאכה שיש כאן הוא רק מחמת זכיית הפועל בפירות אלו לעצמו שבפירותיו שלו דוקא נגמרה מלאכתם ואם כן שבה הקושיא לדברי רבנו תם כיון שהפירות נגמרו ברשותו של הפועל אין בו פטור לוקח ומה יושיענו מה שפירשו התוספות שאין הזכיה אלא כשהוא נותן בפיו וכבר נאספו הפירות אבל הרי אין האיסוף גמר מלאכה אלא ברשותו של הפועל וכמו שנתבאר נמצא שהפועל גמר את הפירות ברשותו? ותירץ החזון איש מכיון והגמר מלאכה נעשה יחד עם זכייתו בפירות, והוא בנטילתו את הפירות גם זוכה בהם וגם אוסף את כולם אין זה גמר מלאכה ברשות הלוקח שאמר רבנו תם שהלוקח חייב בו, וכל דברי רבנו תם אמורים רק כשקדם המקח לגמר מלאכה ולא כשיבואו יחד.
והתניא, שהרי שנינו: מפני מה חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים? מפני שהעמידו דבריהם (את הנהגתם) על דברי תורה, שהיו פוטרים עצמם ממה שחייבו חכמים, כיון שמצאו לפרש ולדרוש בפסוקים.