פרשני:בבלי:בבא בתרא ב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
השותפין, שני שכנים אשר יש להם חצר 1 בשותפות, ובתי שניהם פתוחים לתוכה, שרצו לעשות מחיצה ביניהם בחצר המשותפת, 2 בונין הם יחדיו את הכותל, באמצע החצר. 3 כשזה נותן מחלקו חצי המקום עבור עובי הכותל, וזה נותן חצי.
1. חצר זו, וכן כל חצרות שמדברים בהם חכמים, הן בחלק הקדמי של הבית. ומה שכתב רש"י ש"רוב תשמישם היה בחצר", מבאר המהר"ם, שכוונת רש"י היא לפי הטעם המבואר בגמרא לבניית הכותל, שהוא משום "היזק ראיה", ולכן כתב רש"י שהיזק זה הוא בחצר הקדמית, ששם עושים בני החצר את רוב תשמישיהם, גם הצנועים שבהם. אבל בחצר האחורית לא שייך "היזק ראיה". וראה עוד בחדושי הרשב"א והר"ן ובגליון בשיטה מקובצת. 2. המשנה להלן (דף יא עמוד ב) אומרת: "אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה". אך חצר שאין בה די שטח כדי לחלוק לכל אחד מהשותפים שיעור זה, נקראת "חצר שאין בה דין חלוקה", ואין אחד השותפים יכול לכוף את חברו לחלוק בשטח המועט הזה, אפילו אם הלה ניזוק בהיזק ראיה, וכפי שיבואר להלן. ובגמרא נחלקו שני לשונות בדין "היזק ראיה" (המוסבר בהקדמה למשנתנו) אם הוא היזק, או לאו. הלשון הראשון (לישנא קמא), סובר ש"היזק ראיה" - אין שמו היזק", ולפיו מדברת משנתנו אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה, ששיטחה יותר משמונה אמות. כי לשיטתו, אין חיוב לחלוק את החצר משום היזק ראיה, וכל החיוב שעוסקת בו המשנה הוא במקום שהסכימו שני הצדדים לחלוק. אך לפי הלשון השני, מדברת המשנה דוקא בחצר שאין בה דין חלוקה. אשר בה, ללא הסכמת שניהם, אין האחד יכול לכוף את חבירו לחולקה, על אף שהוא ניזוק ממנו בהיזק ראיה. ולכן, רק אם "רצו" לחלוק (כלומר, הסכימו ביניהם על כך), בונים הם כותל אבנים ולא מחיצה גרידא, בעל כורחם. ואין האחד יכול לטעון די לי במחיצת קנים פשוטה. וראה בתפארת ישראל אות ב ובתוספות רבי עקיבא איגר. 3. וזה לשון השלחן ערוך (חו"מ קנז ג): כותל זה, יבנוהו על מקום שניהם, ובהוצאות שניהם, אפילו אם יש לאחד פי שנים בחצר, יעשו הכותל לחצאים. וטעם הדבר, כתב הטור, לפי שהחיוב לסלק היזק ראיה מוטל על בעל החלק הקטן באותה מידה שהוא מוטל על החלק הגדול. וראה בביאור הגר"א (סעיף קטן יג), שהמקור לדברי השלחן ערוך שמשתתפים בשוה, הוא מדינו של רבי יוסי במשנה להלן (דף ד עמוד ב). שבעל השדה האמצעית (הניקף) משתתף בשוה עם בעל השדות שמסביבו (המקיף). אמנם, הרש"ש כתב שאין ראיית הגר"א בזה נכונה. ונראה כוונתו, לפי שאין בדברי רבי יוסי גילוי על גודל ההשתתפות של הניקף בהוצאות (ויתכן שבאמת הוא משלם פחות). ועוד, שאף אם הוא משלם בשוה, אולי זהו משום שגודל שדהו האמצעית הינו שוה לגודל שלושת השדות המקיפות גם יחד. וראה שם ברש"ש, שלדעתו, ההשתתפות בהוצאות הכותל ובמקום הינה יחסית בהתאם לגודל השטח, של כל אחד מהשותפין. והוכיח זאת מהדין המובא להלן (ז ב), לעניין השתתפות בני העיר בבניית חומה, דלתיים ובריח, שאמרו שם, שלפי שבח ממון הם גובין (וכמו שכותבים שם תוספות בשם ר"ת, שהקרובים נותנים יותר מהרחוקים). ולאור זאת חולק הרש"ש על הכרעת השלחן ערוך בזה. אולם ראה בנתיבות המשפט (קסא א), שמחזיק בדעת השלחן ערוך. ולדעתו יש לחלק בין ההשתתפות בחומת העיר לבין היזק ראיה. שהמזיק בראיה, כיון ששם "מזיק" עליו, אם כן אין כל הבדל אם שטחו קטן או גדול, כי עליו להרחיק את עצמו שלא יזיק. מה שאין כן השתתפות בני העיר בהוצאות שמירת העיר, תלויה במידת ההנאה שיש להם מהחומה, ובודאי שהרחוקים מהחומה, נהנים פחות מהקרובים.
מקום שנהגו בו האנשים לבנות את המחיצה ביניהם באבני גויל, או גזית, או כפיסין, או לבינין - בונין גם הם כך, הכל כמנהג המדינה 4 בה הם נמצאים.
4. גויל: אבנים שאינם משוייפות. גזית: אבנים משוייפות. כפיסין: כפיס הוא אריח, ברוחב חצי לבינה. ומניחים בעובי הכותל שני אריחים שרוחב כל אחד מהם טפח וחצי, ובינהם חלל טפח, ושמים בתוך החלל שביניהם טיט, כדי לחברם. ומשום כך עובי כותל של כפיסין הוא ארבעה טפחים. לבינין: לבינה שלימה רוחבה ג' טפחים, ומניחים אותה בעובי הכותל.
ואין חבירו יכול לומר "איני חפץ לבנות אלא גזית", או "איני חפץ לבנות אלא כפיסין", במקום שאין המנהג כן. 5
5. הרמב"ן מפרש, שהכוונה היא למנהג שנהגו לבנות כל אחד בשל עצמו, דהיינו, כמו שנהגו האנשים לבנות בגדר נפרדת (שאינה מחיצה בין שותפים), אף השותפין כופין זה את זה לבנות כן. אבל, אם יש מנהג מיוחד כיצד בונים כותל שבין שותפין, כגון שהתנו על כך אנשי העיר במעמד כולם, ומנהג זה שונה ממה שבונים כותל רגיל, הרי הם כופין זה את זה לבנות במנהג הידוע בין בני העיר לגבי כותל שבין שותפים. וזה, אפילו אם עושין את הגויל יותר מששה טפחים. אולם הרא"ש והרשב"א כתבו, שרק מה שהוא מנהג השותפין לעשות מחיצות מחייב אותם, אך לא מה שכל אחד נוהג לעשות לעצמו בביתו. וראה בחזון איש (בבא בתרא ה ד), שמבאר שיש שני אופנים בהם הולכים אחר המנהג. א. באופן שנכנס לגור בחצר זו על דעת מנהג המקום. ואז כאשר זוכה הוא בחלקו, נשתעבד להתחייב בכל הדברים שהשותף יכול לכפות לחבירו. ב. במקום שיש הסכמת הציבור על דבר מסויים, הרי זה ככח בית דין. ומשמע מדבריו, שאין זו תקנת חכמים שתועיל הסכמתם, אלא שהסכמה של הציבור נחשבת כתקנת בית דין. וראה שם שהאריך בכללי המנהג, ומה שדן בדבריו בספר אילת השחר.
אם בונים בגויל, יש לבנות כותל ברוחב ששה טפחים, ולכן - זה נותן ג' טפחים משטחו, וזה נותן ג' טפחים משטחו. ודי בכך, ואין חיוב לבנות באבני גויל כותל רחב יותר מו' טפחים.
ואם בונים כותל בגזית, יש לבנות את הכותל ברוחב של חמשה טפחים, ולכן - זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומח צה.
בכפיסין - זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים.
בלבינין - זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך, הואיל ובתחילת הבנין של הכותל חייבו חכמים לבנות אותו בין שניהם, הרי אם נפל הכותל לאחר שנים רבות, ואין ידוע מי בנאו, ולמי שייך המקום שעליו היה בנוי הכותל, אין האחד יכול לומר: כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים. ואפילו אם הוא המוחזק בהם, כגון שנפלו האבנים בחלקו. אלא, המקום והאבנים, הם של שניהם. 6
6. הרמב"ם (בסוף פרק ב מהלכות שכנים) מוסיף: "ואפילו נפל לרשות אחד מהם, או שפינה אחד מהם את כל האבנים לרשותו, וטען שמכר לו חבירו חלקו או שנתן לו במתנה - אינו נאמן. אלא הרי הם ברשות שניהם, עד שיביא ראיה". וכן כתב בשלחן ערוך (חו"מ קנז ה). וראה בט"ז שם, שהקשה לשיטת הרא"ש, הסובר שבמקום שנהגו לבנות כותל אבנים ואמר אחד מהם: אעשה הכל משלי, בקנים בלבד, ולא אדרוש ממך כל השתתפות בהוצאות - הדין עמו. אם כן קשה, מדוע לפי זה כתבו הרמב"ם והשו"ע שאינו נאמן לטעון המחזיק באבנים על בעלותו. והרי יש לו מיגו, שהיה יכול לטעון שחבירו רצה לבנות מחיצת קנים (וזו היא טענה), והוא לא הסכים לזה, כי רצה בדוקא כותל מאבנים שמתקיים, ולכן בנה הכל לבדו. וראה בקצות החושן (סעיף קטן ד), שכתב לישב על פי דברי הנמוקי יוסף בבא מציעא (פרק השוכר את הפועלים), לעניין אריס הטוען למחצה פירות ירדתי לעבוד כאריס, שאינו נאמן, אלא הכל כמנהג המדינה, שלוקחים רבע או שליש בלבד מהפירות. ומזה שומעים, שאין אומרים "מיגו" במקום שיש מנהג. והטעם הוא, משום שנחשב מיגו במקום עדים. ועל פי זה מסיק ה"קצות", שגם במשנתנו הדין הוא כן. כי מאחר ומנהג המקום הוא לבנות בגויל או בגזית, מן הסתם הסכימו שניהם לבנות כך, ולא מחיצת קנים.
וכן הדין בגינה סתם, שמגדלים בה מיני ירק, אם היתה הגינה משותפת לשני אנשים, 7 נחשבת היא מקום שנהגו לגדור בו באמצע, בין שני השותפים. ולכן מחייבין אותו, את כל אחד מן השותפים, לגדור באמצע, בגדר שגובהה י' טפחים. 8
7. ומזיק האחד את חבירו בעין הרע (תוספות יום טוב. גמרא ב ב). 8. וכן הדין בבקעה, במקום שנהגו לגדור (נמוק"י בשם תשובת הרמב"ם). ובגמרא להלן (ד א) מבואר, שסתם גינה נחשבת כמקום שנהגו לגדור. ומשום כך כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות) שהמוכר גינה סתם (ולא הזכיר שהיא מעורבת עם גינת פלוני), מחייבין את הלוקח לעשות מחיצת גדר, אפילו במקום שנהגו שלא לגדור.
אבל בבקעה, שדה תבואה, 9 המשותפת לשנים, נחשבת היא כמו מקום שנהגו שלא לגדור 10 , ולפיכך, אין מחייבין אותו לגדור.
9. שאין העין שולטת בה כל כך, כמו בגינה, שיש בה ירק הרבה (נמוק"י). 10. כי סתם בקעה נחשבת כמקום שנהגו שלא לגדור, ואין מחייבין אותו. והיינו, אפילו במקום שנהגו לגדור, אין מחייבין אותו, לפי שלא פירש בשעת המכירה. (רמב"ם פיה"מ).
אלא, אם רצה אחד מהם לגדור, כונס הוא את מקום הכותל לתוך שלו, ובונה בשטחו בלבד את כל הכותל. ועושה הוא חזית סימן להיכר שהכותל שלו מבחוץ. לפיכך, מאחר ועשהו לבדו ובשטחו, אם נפל הכותל לאחר זמן, המקום והאבנים שלו.
אך אם עשו את הכותל מדעת שניהם, הרי הם בונין את הכותל באמצע, ועושין סימן של "חזית" מכאן ומכאן, כדי להודיע ששניהם יחד עשאוהו, וכל אחד משניהם נתן את מחצית השטח של עובי הכותל.
לפיכך, במקום שרואים סימן של "חזית" לשני הכיוונים, אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם.
גמרא:
סברוה, סברו בני הישיבה ששנו את משנתנו, לפרש, מאי, מהו ביאור דברי המשנה: השותפין שרצו לעשות "מחיצה"? - שרצו השותפים לעשות גודא, כותל.
והיינו, שרצו השותפים לבנות כותל כדי שתהיה מחיצה ביניהם.
ולפי זה, אין כוונת המשנה לומר שרצו השותפים לחצות את החצר, וה"מחיצה" משמעותה חצייה של החצר לשניים, כי לא זה הנידון במשנה!
וכפי שמצינו כך בברייתא, לענין כלאיים, ש"מחיצה", משמעותה היא גדר מפרידה, ולא לשון "חצייה" לשניים:
כדתניא: מחיצת הכרם של גפנים, הסמוכה לשדה תבואה של חבירו, וכל עוד המחיצה קיימת, יכולים בעל הכרם ובעל התבואה לסמוך את הגפנים מכאן, ואת התבואה מכאן, עד למחיצה עצמה, בלי לחשוש לאיסור כלאיים, היות והמחיצה מפרידה ביניהם, על אף ששרשיהם מתחת למחיצה סמוכים זה לזה. וטעם הדבר, כי לא עירוב השרשים נאסר בכלאיים, אלא גידולם בשדה אחת. והמחיצה מפרידה אותם לשתי שדות. ואם אירע, שנפרצה המחיצה של הכרם, ומעתה אם ימשיכו ויגדלו התבואה והגפנים זה בצד זה, בלי הרחקה ביניהם, הם ייאסרו מדין כלאיים. 11 הרי כיון שבעל הכרם הוא הנחשב למזיק את תבואת חבירו, לפי שמחיצת הכרם שלו נפרצה, לכן אומר לו בעל השדה, 12 הניזק, לבעל הכרם, המזיק: גדור את הפירצה בגדר כרמך, כדי שלא יאסרו גפניך את תבואתי.
11. הברייתא מדברת באופן שנטע בעל הכרם את עצי הגפן סמוך לגדר המבדילה בין הכרם לשדה התבואה, וגם בעל השדה זרע את תבואתו בסמוך לגדר מצידו השני. וזאת בהתאם לדברי המשנה להלן (כו א), שכאשר יש גדר ביניהם, זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, לפי שהגדר מחלקת את הכרם והשדה לשני מקומות, ואז אין זה כלאיים. 12. רבינו גרשום והרמב"ן גורסים: "אומרים לו גדור". והיינו שבית הדין אומרים לו זאת. וביאור החילוק בין הגרסאות ראה בהערות על "חברותא" עם ביאור התוספות (מופיע במהדורה נפרדת).
וגם אם בעל הכרם גדר את מקום הפירצה, וחזרה ונפרצה המחיצה, שוב אומר לו בעל השדה לבעל הכרם: גדור כרמך! 13
13. ראה בתוספות (ד"ה אומר לו) ובראשונים, שאף בפעם השניה צריך להתרות בו, ואם לא התרה בו, פטור בעל הכרם מלשלם לו, על אף שהתבואה נאסרת (אם הוסיפה לגדול אחד חלקי מאתיים, שהוא השיעור האוסר בכלאיים). וטעם הדבר, לפי שהוא סבור שאינו חייב לגדור כל שעה, אלא יצא ידי חובתו כלפי בעל הגינה בגידור הפירצה בפעם הראשונה. אך ברמב"ן ובר"ן (וכן הוא בנמוקי יוסף) כתבו, שטעם ההתראה שוב אינו משום דיני מזיק, אלא מחמת שכל האיסור של תבואה הגדלה יחד עם הגפנים (מבלי שתהיה זריעה של כלאיים), הוא רק מצד דין "מקיים כלאיים", שכל המקיים כלאי הכרם שגדלו מאליהם, ורוצה בקיומם, נאסרים בכך הכלאיים. וכאן, שבעל הכרם סבור שאינו חייב לחזור ולגדור את פירצת הכרם, לפי שהוא סבור שאינו חייב לגדור לבדו, אלא שניהם חייבים, הרי זה שאינו גודר את כרמו אין זה נחשב כמי שרוצה בקיום הפירצה כדי לקיים את הכלאיים. ולכן, אם לא יחזרו ויתרו בבעל הכרם לגדור, לא יאסר הכרם עקב קיומה של הפירצה בין הכרם לשדה התבואה. ולפי זה, כל זה הוא רק בפירצה שבינו לבין חבירו. אבל אם נפרצה הגדר בין שדהו לכרם של עצמו, אין צריך בית דין להתרות בו. אולם לפי תוספות, שהטעם הוא משום שסבור הוא שאינו חייב לגדור כל שעה, כי לדעתו די במה שכבר גדר פעם אחת. משמע, שגם בכרם ובשדה שלו, אם נפרצה פעם שניה, צריך לחזור ולהתרות בו, כדי להצילו מן הטעות וראה בספר דרך אמונה (פרק ז מהלכות כלאים הי"ז) בביאור הלכה, שלדינא אין כל כך נפקא מינה בין הטעמים. שהרי אם האמת היא שטעה, לא חל איסור כלאים (כמואר בסוף תוספות ד"ה נתייאש). ואם האמת היא שלא טעה, בודאי נאסר. וכל הנפקא מינה הוא רק אם בית הדין מאמינים לו שטעה, או שאין מאמינים לו, ואוסרים את הכל.