פרשני:בבלי:בבא בתרא כ ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומתרצת הגמרא: דלית בה שיעורא, כשאין שיעור חשוב בחרס ולכן נחשב כמי שאינו. 12 כדתנן במסכת שבת לגבי שיעור הוצאה (פב א): חרס, כדי ליתן בין פצים לחבירו. שיעור חרס שחייבין עליו כשהוציאו בשבת, אם יש בו שיעור שאפשר ליתן ממנו על החלונות שבכותל, שהדרך היה כשהיו עושים חלונות בכותל היו מרחיקין את האבנים או הלבנים זה מזה כדי שיכנס שם האורה, ונותן במקום החלון למעלה ולמטה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט, והחרס עב ועומד שם כאבן. 13 אם יש בחרס כשיעור הזה, נחשב הוא לדבר חשוב וחייבין על הוצאתו. והוא הדין כאן, שאם אין בו כשיעור הזה, נחשב כמי שאינו.
12. כן פירש רש"י. והראשונים תמהו עליו וכי מפני שאינו דבר חשוב אינו חוצץ, הרי הוא מבטלו לעולם וממעט את החלון משיעורו. לכן פי' תוס' ועוד ראשונים שתי' הגמרא הוא שאין שיעור בחרס לבד כדי למעט החלון משיעורו, וגורסים אח"כ וכדתנן וכו', והינו שהוקשה להגמרא שכיון שהחרס הוא דבר חשוב אם כן, יקח את החרס משם כשיצטרך לו ויסיר גם המלח כדי שלא יזיק לכותל, ועל זה מתרצינן וכדתנן וכו', היינו שאין שיעור בחרס כדי ליתן בין פצים לחבירו, לכן אינו דבר חשוב ומבטל את החרס שם. 13. כן פירש רש"י כאן, ובשבת פירש כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ, ויש חלל בין זו לזו סומכו תחתיו בחרס שלא יתעקם.
שנינו בברייתא: כלי חרס ממעט.
ומקשה הגמרא: כלי חרס חזי לה, הרי כלי חרס ראוי לשימוש ואם כן, אינו מבטלו?
ומתרצת הגמרא: דמיטנף, כשהוא מטונף ואינו ראוי לשימוש.
ומקשה הגמרא: חזי לאומנא, הרי ראוי לאומן המקיז דם להכניס שם הדם?
ומתרצת הגמרא: דמנקב. כשהוא מנוקב, ולכן אינו ראוי להכניס בו דם.
שנינו בברייתא: ספר תורה ממעט.
ומקשה הגמרא: חזי למקרא, הרי ראוי לקרות בו.
ומתרצת הגמרא: בבלוי, כשהוא בלוי ואין ראוי לקרות בו.
ומקשה הגמרא: והא בעי גניזה, והרי צריך לגונזו, אם כן, יקחנו משם כדי לגונזו?
ומתרצת הגמרא: שם תהא גניזתה. כשאמר ששם בחלון תהא גניזתה.
ומביאה עתה הגמרא דיון בהלכות מחיצה לגבי שבת, איזו היא מחיצה הגודרת את רשות היחיד:
אמר רב: בכל עושין מחיצה, חוץ ממלח ורבב. כל הדברים, אפשר לעשות מהם מחיצה לענין שבת ולשאר דינים, חוץ ממלח ושומן, מפני שהמלח מתפזר, והשומן נמס כשמתחמם.
ושמואל אמר: אפילו מלח אפשר לעשות בו מחיצה.
אמר רב פפא: ולא פליגי. אין מחלוקת ביניהם, משום שכל אחד מדבר על סוג מלח אחר:
הא במלח סדומית, הא במלח איסתרוקנית.
רב דיבר על מלח איסתרוקנית, שהוא דק ומתפזר, ולכן גם אם מעמידים ממנו מחיצה, אין היא נחשבת כמחיצה הגודרת את הרשות בשבת. ושמואל דיבר על מלח סדומית, שהוא עב וקשה כאבן ואינו מתפזר, ולכן הוא יכול לשמש כמחיצה.
והשתא דאמר רבה, עכשיו, אחרי ששמענו את המימרא של רבה בענין היתר הטלטול במבוי בשבת: עושה אדם שני צבורי מלח, מעמיד שתי ערימות מלח (בגובה עשרה טפחים לפחות) בפתח המבוי, סמוך לכותלי המבוי, משני צידיו, ומניח עליהם קורה כדי להתיר בכך את הטלטול במבוי בשבת, דהיינו שמניח את שני ראשי הקורה על שני צבורי מלח בסמוך לכתלי המבוי, ויכול לעשות כן לפי שהמלח מעמדת את הקורה, והקורה מעמדת את המלח. ציבורי מלח מעמידין את הקורה, ואילו כובד הקורה מעמיד את המלח שישאר צבור כגוש אחד ולא יתפזר, ולכן נחשב הדבר כהעמדת קורה על דבר מתקיים.
לפי זה, אין עוד צורך להגיע לחילוקו של רב פפא בדברי רב ושמואל, ולומר שהם דיברו בשני סוגי מלח, אלא אפשר להעמיד את דברי רב ושמואל באותו הסוג, אפילו מלח איסתרוקנית.
ולא פליגי רב ושמואל:
הא דאיכא קורה, הא דליכא קורה. רב דיבר כשלא מונחת קורה מלמעלה על ערימת המלח, ולכן יכול הוא להתפזר. ושמואל דיבר כשמונחת קורה על ראש הערימה של המלח, והקורה מעמדת את המלח שלא יתפזר.
שנינו במשנה: מרחיקין את הריחים ג' מן השכב שהן ארבעה מן הרכב:
ומבארת הגמרא: מאי טעמא? משום טיריא. מה הטעם שצריך להרחיק מהריחים, משום שנדנוד הריחים מרעיד את הקרקע ומרפה את יסוד הכותל.
שואלת הגמרא: והא תניא הרי שנינו בברייתא: ושל חמור, שלשה מן האיסטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. ריחים המונהגים על ידי חמור, 14 צריך להרחיק שלשה טפחים מן מושב הריחים שקורין איסטרוביל, שהם ד' טפחים מן החלק העליון של הריחים שטוחנת ונקראת קלת.
14. כן פירש רש"י. אולם הראשונים תמהו על זה שאיך חמור יכול לעבור בג' טפחים?! ועוד, מדוע אין טיריא בריחים של חמור? ומה זה שונה מריחים של יד? ופירשו תוס' דשל חמור היינו שהריחים מונחות על גבי עצים הנושאים אותה שנקראים חמור, לכן אין נדנוד הקרקע. ובשם ר"ח פירשו גם כן שמונחת על גבי עצים, רק הטעם שאין נדנוד משום שהדרך לסבב הגלגל ברגליו ולא בידיו, מה שאין כן, בריחים של יד שמסבבין בידיו עיי"ש.
התם, מאי טיריא איכא, שם מה שייך לומר שמרעיד את הקרקע?
ומתרצת הגמרא: אלא משום קלא, אלא הטעם שצריך להרחיק הוא מחמת הקול של הנהגת החמור, או של הריחיים כשהן טוחנות, והקול מזיק לכותל. 15
15. הרשב"א והר"ן כתבו דלא גרסינן "אלא" משום קלא, שגם לפי המסקנא יש טיריא כדאיתא בדף י"ח א', אלא שרעידת הארץ נעשה לא על ידי נדנוד הריחיים, רק מחמת הקול. אולם מהר"י מיגאש משמע שגורס אלא משום קלא שכתב שאין הקרקע מתנדנד עיי"ש. ועיין לעיל י"ח א' תוד"ה דטירייא שהביאו שתי הגירסאות.
שנינו במשנה: ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה:
אמר אביי: שמע מינה, כליא דתנור, טפח. מזה שכתוב במשנה שצריך להרחיק שלשה טפחים מן הכליא שהן ד' מן השפה, למדנו מזה שהכליא עודף על השפה, שזהו גוף התנור, טפח מכל צד.
נפקא מינה למקח וממכר. מה נוגע לנו לדעת את זה, אלא לענין מקח וממכר, שאם אחד מוכר לשני תנור שפה וכליא בסתם, ולא קבעו ביניהם בכמה יהיה הכליא גדול מן השפה, אמרינן שצריך הוא להיות גדול טפח מכל צד, משום שלמדנו מהמשנה שכך הוא סתם תנור.
מתניתין:
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות. אסור להעמיד תנור בתוך הבית, אלא כשיש מפי התנור עד התקרה חלל ארבע אמות, כדי שלא יאחוז האור בתקרה, ואפילו כשאין מי שגר בעליה שעל גב התקרה, מכל מקום השכנים יכולים לעכב עליו שאם ידלוק ביתו תעבור הדליקה גם לבתיהם. 16
16. כן משמע מרש"י ד"ה ואם הזיק. וכ"כ רש"י ב"ק ס"א ב שבני העיר מעכבין עליו. ועיי"ש בתוס' שמקודם פירשו שבעל עליה מעכב עליו, והיינו שמדובר כשיש מי שגר בעליה. ואח"כ הביאו פירוש רש"י שבני העיר מעכבין עליו.
היה מעמידו בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. אם מעמידו על גבי העליה צריך שיהא טיח קרקע בעובי ג' טפחים מתחתיו, כדי שלא תבער תקרה שמתח תיו.
ובכירה, טפח. אם מעמיד כירה על גבי עלייה, מספיק שיהא תחתיה מעזיבה גובה טפח. מפני שכירה אינה חמה כמו תנור, שתנור עשוי בשיפוע, רחב מלמטה וצר מלמעלה ועל ידי זה מתקבץ החום ונעשה חם מאד, אבל כירה עשויה בצורת מלבן שיש לו מקום להניח עליו שתי קדרות ואינה חמה כל כך, לכן מספיק במעזיבה טפח. 17
17. עיין ברשב"א שהק' למה לא כתוב בכירה מהו השיעור שצריך שיהיה גובה על גביו? ותי' כמה תירוצים: א) שאין לך בית שאין עליה שעל גבה גבוהה מהשיעור שצריך שלא תגיע השלהבת לתקרה. ב) שהשיעור הוא שליש מתנור כמו למטה, והיינו אמה ושליש. ג) שמספיק טפח, וכתב שכן מצא בירושלמי.
ואם הזיק משלם מה שהזיק. אף אם הרחיק כשיעור המפורש במשנה, מכל מקום, אם הזיק, צריך לשלם, משום שאינו נחשב לאנוס, אלא מוטל עליו לדאוג שלא יזיק. 18 וכשאין מרחיק כשיעור המפורש יכולים לעכב עליו שמא יזיק ולא יהיה לו לשלם.
18. עין רי"ף בהכונס ס"א ב שכתב לחלק בין כאן לשם, וביאר שכאן כיון שזה דבר תמידי צריך להשגיח שלא יארע מזה נזק, ואם לא השגיח הרי הוא פושע עיי"ש. ועיין קצוה"ח קנ"ה א' ונתה"מ שם.
רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם.
רבי שמעון חולק על תנא קמא, וסובר שאם הרחיק כשיעור המפורש, פטור מלשלם אם הזיק, משום שהוא נחשב לאנוס.
לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, כשיש בעלייה אוצר של חבירו, אסור לפתוח בבית שמתחתיו חנות של נחתומין שהיינו שמסיקין שם אור תמיד לאפות, וכן של צבעין שגם כן מסיקין שם אור כדי להרתיח הצבע, מפני שהחום מקלקל את האוצר שמעליו. ולא רפת בקר, גם אסור לעשות רפת בקר תחת אוצרו של חבירו, מפני שהריח של הרפת קשה לאוצר.
באמת ביין התירו, כשיש אוצר של יין מותר לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין, דאין החום מזיק ליין, אבל לא רפת בקר. אסור לעשות רפת בקר תחת אוצר של יין, מפני שהריח מזיק ליין.
גמרא:
שואלת הגמרא: והתניא, בתנור ארבעה ובכירה שלשה, הרי שנינו בברייתא שאם בא להעמיד תנור בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה ד' טפחים, ובכירה צריך ג' טפחים, ואילו במשנתנו כתוב שבתנור צריך רק ג' טפחים ובכירה טפח?
מתרצת הגמרא: אמר אביי, כי תניא ההיא בדנחתומין, הברייתא מדברת בתנור וכירה של נחתומין, דהיינו של אופין, שמסיקין אותו תמיד ומחמת זה הוא יותר חם, לכן צריך להרחיק יותר. דתנור דידן, כי כירה דנחתומין. תנור שלנו דהיינו של בעלי בתים שאינם נחתומין, חומו שוה לכירה של נחתומין, ולכן בשניהם צריך מעזיבה ג' טפחים.
שנינו במשנה: לא יפתח חנות וכו': תנא אם היתה רפת קודמת לאוצר מותר. ושוב אין צריך להרחיק גם אם יעשה השני אחר כך אוצר. ובטעם הדבר מבואר לעיל י"ח א' שנחלקו בזה אביי ורבא.
בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו?
אם בעל העליה כיבד את גגו לצורך אוצר, או שריבץ, שזילף שם מים להשכיב החול שבעליה לצורך אוצר, האם נחשב כמו שעשה כבר אוצר ושוב אין יכול בעל הבית לפתוח חנות למטה, או שלא נחשב כמו שעשה אוצר ומותר עדיין לבעל הבית לפתוח חנות?
ריבה בחלונות, מהו?
אם תמצי לומר שכיבד וריבץ לא נחשב קדימה, כיון שלא עשה מעשה גדול ואינו ניכר שמחמת אוצר הוא מכבד ומרבץ, מה הדין אם ריבה בעל העליה חלונות בעליה לצורך אוצר, כדי לשמור התבואה שלא תרקב, האם נחשב כאילו עשה כבר אוצר כיון שעשה מעשה גדול, או לא? 19
19. כן פירשו הרשב"א והריטב"א, וכן נראה מרש"י להלן בד"ה בנה עלייה על גבי ביתו. ובפירוש רבינו גרשום פירש להיפך שאם תמצי לומר שכיבד וריבץ נחשב קדימה, כיון שזהו ממש הכנה לעשיית אוצר, ריבה חלונות מהו, האם נחשב ג"כ קדימה או לא, כיון שזוהי הכנה יותר צדדית.
(אכסדרה תחת האוצר מהו, ) 20 אם יש אכסדרה שהוא מסובב מג' רוחות ופתוח ברוח רביעית, תחת האוצר, מהו, האם מותר לפתוח שם חנות ולעשות שם רפת בקר או לא, שאפשר לומר שכיון שהוא פתוח לרוח רביעית, הרוח שולטת שם חזק, ואין החום של התנור והריח של הרפת מזיקין לאוצר, או לא?
20. כן פירש הרמ"ה והמאירי לפי גירסא זו. אולם הב"ח מוחק זה הבעיא, וכן נראה משאר הראשונים.
בנה עלייה על גבי ביתו, מהו?
תיקו.
בנה בעל עלייה עוד עלייה על גבי גג עלייתו, ורגילין היו לבנות שם לאוצר, מהו, אם תמצי לומר ריבה בחלונות לא הוי מעשה מספיק להיות נחשב קדימה, כאן שאת כל הבנין בנה לצורך האוצר, האם זה נחשב קדימה או לא? 21
21. מכאן מדייק הרשב"א שאם בנה עלייה על גבי העלייה והניח שם אוצר, משמע שפשוט שאסור לבעל הבית לפתוח חנות בביתו, אף על פי שהעליה מפסקת בין הבית לעלייה שמונח שם האוצר.
ועמדו כל הספיקות בתיקו ולא נפשטו.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע: תמרי ורמוני מאי, תיקו.
הכניס בעלייה תמרים ורמונים שאין החנות והרפת בקר מזיקים להם, האם נאמר שזה נחשב התחלת אוצר לתבואה וכיוצא בזה, שזה מראה שהולך להניח שם שאר דברים, או שכל זמן שלא הניח תבואה וכיוצא בזה לא נחשב שקדם האוצר? ונשאר בתיקו.
שנינו במשנה: באמת ביין התירו וכו': תנא, ביין התירו מפני שמשביחו, החום של החנות משביח את היין. ולא רפת בקר מפני שמסריחו. ריח הרפת מזיק ליין ומסריחו.
אמר רב יוסף: האי דידן יין שלנו אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה. אפילו עשן שיוצא מנר קשה לו. 22 אם כן, כל שכן שמזיק לו חנות של נחתומין ושל צבעין.
22. תוס' לעיל י"ח א' לא גורסים קוטרא דשרגא, ופירשו שהעשן אינו עובר דרך התקרה, רק החום של הנר מזיק ליין, וכ"ש החום של חנות נחתומין וצבעין.
אמר רב ששת: ואספסתא כרפת בקר דמיא. שחת של תבואה מחמת שהוא לח ומתחמם מעלה סרחון, ודומה לרפת בקר שאסור להניחו תחת האוצר.
מתניתין:
חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. אחד מבני חצר שרוצה לפתוח חנות בביתו, יכולין השכנים שבאותו חצר לעכב עליו ולומר לו שמפריע להם קול הנכנסין והיוצאין מחנותו. 23 אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק, יכול לעשות כלים בביתו ולמכור בשוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש, אף על פי שדופק בפטיש בביתו אין השכנים יכולים לעכב עליו. ולא מקול הריחים, אם טוחן חטים בריחיים שבביתו, אין השכנים יכולים לעכב עליו אף על פי שהריחיים משמיעין קול. ודוקא כשטוחן לעצמו, אבל אם טוחן לאחרים יכולים לעכב עליו מחמת שמרבה נכנסין ויוצאין בחצר. 24 ולא מקול התינוקות. לפי ההוה אמינא הפירוש הוא תינוקות שבאים לקנות יין ושמן וכיוצא בזה.
23. כתבו הרמב"ן והרשב"א דאין הטעם מחמת הקול של הנכנסין והיוצאין, שאם כן, מה החילוק בין זה לבין קול הפטיש, ועוד למה בחצר אחרת מותר, אלא הטעם מפני שמרבה עליהם את הדרך, שעל ידי שיש שם הרבה אנשים צריך לזוז מפני זה ומפני זה, ונמצא שהדרך יותר ארוכה. וטעם החילוק בין היזק של קול שעל זה אין יכולין לעכב, לבין היזק של ריבוי הדרך שעל זה יכולין לעכב, הוא משום שהיזק של קול עושה בתוך רשותו הפרטי, וזהו זכותו של כל אחד שבתוך רשותו יכול לעשות כל מה שהוא לצרכו. מה שאין כן, ריבוי הדרך שמביא אנשים בתוך החצר שזהו רשות השותפין, וכיון שמפריע לשותפין יכולין לעכב. 24. כ"כ הרשב"א כאן, וכ"כ תוס' בתי' א' לקמן כ"א א' ד"ה וגרדי, ובתי' שני כתבו דגם עושה לאחרים מותר משום שאין נכנסין ויוצאין כל כך כמו בחנות. עיי"ש.
גמרא:
שואלת הגמרא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, מה החילוק בין הרישא לסיפא, שברישא יכול למחות בידו מקול הנכנסין והיוצאין, ובסיפא אינו יכול למחות מקול התינוקות שבאין לקנות? מתרצת הגמרא: אמר אביי, סיפא אתאן לחצר אחרת. סיפא של המשנה "ולא מקול התינוקות", מדובר שבני חצר אחרת אין יכולין לעכב עליו שלא יבואו התינוקות לקנות אצלו בחצרו, אבל בני אותה חצר יכולין לעכב עליו וכמו שכתוב ברישא.
אמר ליה רבא: אי הכי, ליתני חצר אחרת מותר. אם המשנה באה לחדש הדין שבני חצר אחרת אין יכולין למחות, למה אמרה שאין יכולין לעכב מקול התינוקות, שלא כתוב כאן שזהו בחצר אחרת, שיהא כתוב מפורש אם הוא בחצר אחרת מותר.
אלא, אמר רבא: