פרשני:בבלי:בבא בתרא לג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומשום דכיון דאודי אותו קרוב שרב אידי קרוב יותר - אודי, ומועילה הודאה זו גם על אכילת הפירות למפרע, וישיבם לרב אידי.
הגמרא דנה בדין שנים שנחלקו על שדה:
זה אומר של אבותי וירשתי את הקרקע מהם, וזה אומר של אבותי היא וירשתי אותה מהם.
האי אייתי סהדי דאבהתיה היא; והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה, האחד הביא עדים על כך שהקרקע היתה של אבותיו עד יום מותם, ומעולם לא מכרו את הקרקע לאבותיו של זה; 1 ואילו השני - הטוען שהקרקע של אבותיו היא - לא מצא עדים שיעידו כטענתו, אך הביא עדים שהעידו כי הוא אכל שני חזקה.
1. כן כתב הרשב"ם; והנה כעין זה ממש נחלקו (רבה עם אביי) בגמרא לא א, ושם בהכרח אין הפירוש כדברי הרשב"ם, שהרי בהמשך אותו ענין מבואר שטען אחר כך "של אבותי שלקחוה מאבותיך", הרי שלא היו עדים המעידים לא כן; וכתב המהרש"א, שאכן אין שתי סוגיות אלו עוסקות באותו אופן, והביא כן גם מה"נמוקי יוסף" בשם הר"ן ; ולפי זה כתב המהרש"א, שאפשר לגרוס בגמרא לעיל "אמר רבא מה לו לשקר", ודלא כהתוספות שם שכתבו לגרוס "רבה", משום שרבא הרי אומר בסוגייתנו "מגו במקום עדים לא אמרינן", ולפי הרשב"ם והר"ן ששתי סוגיות הם, אם כן יש לומר, שאם כי רבא סובר לעיל שהוא נאמן במיגו, היינו משום שיש לפרש את דבריו "של אבותי שלקחוה מאבותיך" (ראה בראשונים שם), מה שאין כן בסוגייתנו אף רבא מודה שאין אומרים מיגו במקום עדים, (ומיהו תיקשי: אם כן איך יתכן שסובר רב חסדא להאמין למיגו במקום עדים, וכמו שתמהו הראשונים שם).
ובפשוטו היה לנו להעמיד את הקרקע בחזקת זה שהביא עדים ששל אבותיו היתה, שהרי זה שכנגדו אינו טוען שקנה את הקרקע ממנו, שתועיל לו חזקה לטענתו, ואילו טענתו כנגד העדים הרי אינה כלום; ומכל מקום אמר רב חסדא שיש להאמינו בטענתו ששל אבותיו היתה נגד העדים, ומשום ד"מה לו לשקר", כלומר: יש להאמינו ב"מיגו"!?
שהרי אי בעי אמר ליה לזה שכנגדו: מינך זבינתה, (אילו היה רוצה היה טוען "קניתיה ממך"), ונאמן אני בכך שהרי אכלתיה שני חזקה; ומתוך שיכול לטעון טענה שתעמידנו בקרקע, יכול הוא לטעון כנגד העדים ולומר ששל אבותיו היא.
ואולם אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, ומשום ד"מה לי לשקר" במקום עדים שמכחישים אותו - לא אמרינן.
מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה "מאי בעית בהאי ארעא (מה מעשיך בשדה שלי) "!?
אמר ליה המחזיק למערער "מינך זבני ואכלתיה שני חזקה, (ממך קניתיה ואכלתי שני חזקה) "! אזל המחזיק ואייתי סהדי דאכלה תרתי שני (הלך המחזיק ולא מצא עדים אלא על שתי שנים בלבד שהוא מחזיק בשדה)!
אמר רב נחמן: היות ואין לו עדות על חזקת שלש שנים הדרא ארעא (חוזרת הקרקע למערער), והדרי נמי פירי ומשלם המחזיק למערער את ערך הפירות שאכל בשתי השנים שהחזיק בה, שהרי אכל את של המערער. 2
2. א. כתב הרשב"ם, שאינו משלם את הפירות, אלא אם באו עדים על אכילת שתי שנים, אבל אם אין ראיה אחרת שאכל אלא הודאתו בלבד, כי אז נאמן הוא לטעון שאת שלו אכל, במיגו שלא היה מודה אלא באכילה מינימלית שיש בה כדי חזקה, ולכן הוא נאמן לומר ששלו אכל; והעירו האחרונים (ראה ש"ך קלט ה), שדברי הרשב"ם בזה הם שלא כדברי התוספות בעמוד א בד"ה ה"ג, שאי אפשר להאמינו לגבי הפירות במיגו, אם אין הוא נאמן לגבי הקרקע; וראה עוד מה שהוסיף הרשב"ם מסוגיא דלעיל גבי קריביה דרבי אידי. ב. לכאורה נראה בכוונת הרשב"ם, שאף אילו לא היה לו "מיגו" לא היה משלם פירות של שלש שנים, שהרי ממה נפשך: אם אכן אכל שלש שנים פירות הרי החזיק ואף השדה שלו, וכמו שכתבו התוספות "אבל פירי דשנה שלישית לא הדרי, דאי מהימן במאי דאמר שאכלה שלש שנין, גם הקרקע תהיה שלו", ואם כן כוונת הרשב"ם היא, שאילו לא היה לו "מיגו" כי אז היינו מקבלים את הודאתו שאכל פירות שלש שנים פחות יום, והיינו מחייבים אותו על ימים אלו; ואולם יש לעיין בכל זה מדברי הגמרא לקמן לד א גבי עד אחד שמעיד על אכילת שלש שנים, ראה שם גם בהערות. ג. כתב רבינו יונה בביאור החידוש בדברי רב נחמן בשני אופנים: האחד: אף על פי שהניחו לזה לירד בקרקע ולא מחה, לא אמרינן שמחל על הפירות, ולהוציא מהסברא האמורה בגמרא לעיל כט א: "שתא קמייתא מחיל אינש, תרתי מחיל". השני: אף על פי שהוא נאמן לטעון "לפירות ירדתי", אבל כשטען "לקוחה היא בידי" אינו נאמן אפילו לגבי הפירות שאכל, אף על פי שלא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה וכדמוכח לקמן (בהמשך הסוגיא, ומשום שאומרים לו "אחוי שטרך").
אמר רב זביד: אם כשטען לו המערער "מאי בעית בהאי ארעא", טען המחזיק ואמר "לפירות ירדתי (קניתי ממך זכות לאכול פירות בקרקע) " הרי זה נאמן, ופטור הוא מלשלם למערער את דמי הפירות שאכל.
שהרי לאו מי אמר רב יהודה:
האי מאן דנקיט מגלא ותובילא 3 בידיה, ואמר "איזיל איגדריה (אלקוט פירות התמרים, שהוא נקרא "גדירה") לדיקלא דפלניא, דזבניה ניהלי", מהימן, ומשום דלא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה -
3. פירש הרשב"ם: כלי גודרי תמרים, המגל לגדור, ותובילא הוא חבל לעלות בו מפני גובהו; ויש מפרשים שתובילא הוא סל לקבל בו את הפירות.
הלוקח בידו כלי בצירת תמרים, ואומר: הולך אני לגדור את תמרי הדקל של פלוני שקניתי מבעל הדקל - שאינו לפנינו - זכות זו, אין בית הדין מעכבים בידו, ומשום שסברא היא: אין אדם חצוף לגדור את תמרי דיקלו של אחר. 4
4. א. כתב הרשב"ם, שאין זה מועיל כנגד טענת בעל הבית האומר "לא הורדתיו לפירות", שאם כן כל אדם ירד ויאכל את פירותיו של השני, ולא נחוש לזעקותיו של בעל השדה; ואינו מועיל אלא לענין שאין בית הדין מעכב בידו מלירד ולאכול פירות קרקע שידוע לבית דין שהיא של אחר ובעל השדה אינו לפנינו; ומיהו אם כבר אכל את הפירות, נאמן הוא מטעם זה שלא להשיב את הפירות, אף שבעל השדה מכחיש את טענתו, וכדמוכח מן הסוגיא; וכן היא דעת התוספות. ב. כתבו התוספות "לא חציף איניש: לאו משום דקאמר בפרהסיא "איזיל ואיגדריה" קאמר דלא חציף, דאפילו ליקט בצנעא נמי שייך "לא חציף איניש", אם לא שלקחם דרך גניבה". ג. הקשו התוספות: לשם מה צריכה הגמרא לומר גבי מי שאכל את הפירות וטען לפירות ירדתי שהוא נאמן משום "לא חציף", והרי תיפוק ליה משום שהוא תפוס וככל מטלטלין שאם הוא תפוס בהם הרי הוא נאמן לטעון "שלי הם" ומשום ד"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו"; ותירצו התוספות, שהוצרכו לטעם זה במקום שהוא אינו תופס, וראה מה שכתב בביאור דבריהם בחידושי הגרנ"ט.
ואם כן הכא - שטען "לפירות ירדתי" - נמי נאמן הוא, ומשום דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה. 5
5. כתב הרשב"ם בד"ה אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן: במה שאכל למפרע, ובשבועת היסת"; וכוונתו בזה, על פי שכתב הרשב"ם, שאין סברא זו מועילה ללקוט לכתחילה כנגד בעל הבית המכחיש את קניית הפירות, אלא שלענין למפרע מועילה סברא זו, שלא יצטרך להשיב את הפירות; וכן כתב גם בד"ה מהימן.
ותמהינן: אי הכי ארעא נמי, כלומר: אם כדבריך, למה דוקא כשטען מתחילה "לפירות ירדתי" פטור הוא להחזיר את הפירות, והרי אפילו כשטוען על הקרקע שהיא שלו, יהא נאמן ביחס לפירות שלא להחזירם, ומאותו טעם!? 6
6. הנה לשון הרשב"ם הוא: "אי הכי אפילו ארעא נמי, כי טעין ד"זבינתה מינך" ליהמנוהו בלא עדי חזקה, דלא חציף למיחת בארעא דלא דידיה היא ולמיכל פירותיה", ופשטות לשונו משמע, שיהא נאמן לגבי הקרקע, וכן כתב הרשב"א בשם יש מפרשים (הובא בשיטמ"ק). אך התוספות כתבו שאי אפשר לפרש כן, שהרי אף כשטוען שקנה את הפירות אינו נאמן אלא למפרע כשהבעלים מכחישים (וכמו שכתב גם הרשב"ם עצמו, כמבואר בהערה לעיל) ; אלא פירשו את כוונת הגמרא: "אי הכי אפילו כשטוען על ארעא נמי, יהא נאמן לגבי הפירות", דהיינו שאם כי אין אנו מאמינים אותו שהקרקע היא שלו לגבי מכאן ולהבא, מכל מקום לגבי הפירות שכבר אכל, יהא נאמן אף אם לא טען "לפירות ירדתי", אלא שטען "הקרקע היא שלי", ועל פי דבריהם נתבאר בפנים. וכתב הרשב"א בשם יש מפרשים "דארעא ממש קאמר, והרי הוא כפירות שאכל כיון דנחית וקאי בגויה", וכתבו האחרונים לפרש את כוונתו: היות ועל זמן העבר צריך להאמין לו מסברא ד"לא חציף", ממילא נאמן הוא גם להבא, ומשום שלא ניתנו דבריו ליחלק. וראה ב"שער המשפט" סימן קלז וסימן קמו, שהקשה לשיטת התוספות: כשם שכתבו התוספות בעמוד א לגבי מיגו, שהיות והקרקע יוצאת מתחת ידו אין מאמינים לו על הבפירות, אם כן הוא הדין לגבי סברת "לא חציף" יש לנו לומר כן! ? וכתב דאין הכי נמי ודברי הגמרא כאן הם אליבא דרב חסדא שאינו סובר כן, וראה עוד שם.
ומשנינן: כשטוען על ארעא אין להאמינו אפילו ביחס לפירות, כי אמרינן ליה: "אחוי שטרך (הראה את שטרך שקנית את הקרקע) ", ומדאין לו שטר הוי ריעותא, אבל על פירות אין דרך לעשות שטר, כדמפרש ואזיל.
ומקשינן: אי הכי כשטוען על פירי בלבד ("לפירות ירדתי") נמי, נאמר לו "אחוי שטרך" שירדת לפירות!?
ומשנינן: שטרא לפירי לא עבדי אינשי, אין דרך האנשים לעשות שטר על "קנין פירות" בלבד!
מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה "מאי בעית בהאי ארעא (מה מעשיך בקרקע שלי) "!?
אמר ליה המחזיק למערער "מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה (ממך קניתיה ואף אכלתיה שני חזקה) "!
ומיהו לא אייתי אלא חד סהדא דאכלה תלת שני (לא היה לו אלא עד אחד המעיד על חזקת שלש השנים שטען)!
סבור רבנן קמיה דאביי למימר: יחזיר הקרקע שהרי אין לו שני עדי חזקה, ומאחר שאינה שלו, מתחייב הוא על פי העד לשלם את הפירות שאכל, ומשום דהיינו נסכא דרבי אבא! 7 דמעשה בההוא גברא דחטף נסכא מחבריה (מעשה באדם שחטף חתיכת כסף מחבירו), אתא הנחטף לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב רבי אבא קמיה (יושב היה רבי אבא לפני) דרבי אמי כשבא דין זה לפני רבי אמי:
7. נתבאר על פי הרשב"ם בפירוש שני; ולא נתבאר בפירוש בדברי הרשב"ם, אם לפי סברת הגמרא עכשיו, יכול הוא לתובעו על אכילת כל שלשת השנים, או שתובעו על אכילת שלש שנים פחות משהו, דאילו על אכילת שלש שנים איכא ממה נפשך: אם אכלם הרי שלו הם, מטעם חזקה, (ראה תוספות סוף ד"ה ואי טעין). ובפירוש ראשון ביאר הרשב"ם, שאין כוונת הגמרא אלא לומר שהיות ואין לו אלא עד אחד על החזקה, אינו נאמן לטעון ששלו היא "ודומיא בעלמא מדמינן אותו" לנסכא דרבי אבא; וצריך תלמוד לפירוש זה לבאר את המשך הגמרא לקמן לד א "אמר ליה אביי מי דמי" ראה שם.
אייתי הנחטף חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה, (לא היה לנחטף אלא עד אחד שמעיד על חטיפת הנסכא)!
ואמר ליה החוטף לרבי אמי "אין חטפי, ומיהו דידי חטפי, (אכן מודה אני במעשה החטיפה, ומיהו את שלי חטפתי) ".
ואילו היו באים שני עדים המעידים על החטיפה, כי אז אין הוא נאמן לומר "דידי חטפי". 8
8. לשון הרשב"ם הוא: "שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו, ולומר "שלי אני חוטף", אלא אם כן יש לו עדים, ד"העמד ממון על חזקתו", וזה המוחזק בו אין אדם יכול להוציא ממנו בלי ראיה". ובפשוטו, עיקר הטעם שאינו נאמן לטעון כן, הוא משום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו", וכן נקטו האחרונים.
ואילו לא היה אפילו עד אחד המעיד על החטיפה, כי אז היה זה נאמן לומר "דידי חטפי" ואף שמודה הוא בגוף החטיפה, כי מיגו שהיה יכול לומר לא חטפתי, והיה נאמן; אף כשטוען הוא "חטפתי ושלי חטפתי", הרי הוא נאמן.
ואילו היה עד אחד מעיד על החטיפה, והיה זה טוען: "לא חטפתי", היה נאמן לישבע להכחיש את העד.
אך במקרה זה שלא היה אלא עד אחד על החטיפה, ואין החוטף מכחיש את החטיפה, אלא שטוען "דידי חטפי" - אמר רבי אמי: