פרשני:בבלי:בבא בתרא לד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לד ב

חברותא

מעשה בההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר "דידי היא", והאי אמר "דידי היא", (מעשה בספינה בנהר, שהיו מתעצמים עליה שנים של מי היא) - ואילו היה בא דין זה לפני בית הדין כשהם מתעצמים ביניהם, היה בית הדין פוסק מספק "כל דאלים גבר";  1  אלא שאתא חד מינייהו לבי דינא, ואמר "תיפסוה עד דמייתינא סהדי דדידי היא", (בא האחד לבית הדין, וביקש שיתפוס בית הדין את הספינה וימנע מן השני למוכרה לאחר,  2  עד שיביא הוא עדים המעידים כדבריו ששלו היא).

 1.  א. כתב הרשב"ם שלא היה אף אחד מהם מוחזק בספינה, כי אילו היו מוחזקים בה היינו אומרים "יחלוקו", כמו ב"שנים אוחזין בטלית" בתחילת בבא מציעא, וראה גם בתוספות; (ולשון הרשב"ם מגומגם). ב. עוד כתב הרשב"ם בביאור דין "כל דאלים גבר", דהיינו כל מי שיגבר בין בראיות בין בכח.   2.  נתבאר על פי הרשב"ם שכתב "תיפסוה: פן ימכרנה, אבל חזקה שהחזיק בה אחר שערער זה עליה אינה כלום דאנן סהדי שבתורת חטיפה בא לידו", ביאור דבריו: הא פשיטא שאין בית הדין פוסקים "כל דאלים גבר" כל עוד שזה טוען רצוני להביא ראיות, ולכן אם יתפוס האחד לא יזכה בה מדין "כל דאלים גבר", ואילו מטעם חטיפה הרי אינה כלום; ואפשר לפרש עוד, שלשיטת הרשב"ם: כאשר בית הדין פוסק "כל דאלים גבר", יכול השני לחזור ולתפוס ממנו וכך לעולם (וכמבואר בהערה 6, ראה שם), ולכן אם יתפוס האחד משום "כל דאלים גבר" אין בכך כלום, כי יכול זה לחזור ולתופסה ממנו.
ודנה הגמרא: האם תפסינן כבקשתו, או שמא לא תפסינן?
ונחלקו רב הונא ורב יהודה בדבר:
רב הונא אמר: תפסינן.
רב יהודה אמר: לא תפסינן, (ויתבארו טעמיהם בהמשך הענין).
ומעשה שהיה כך היה, שבית הדין אכן תפס את הספינה,  3  ואולם אזל זה ולא אשכח סהדי, (הלך זה ולא מצא עדים ששלו היא), ועל כן אמר להו "אפקוה וכל דאלים גבר", הניחו את הספינה מידכם ויהא הדין בינינו "כל דאלים גבר", שהרי זה הוא עיקר דינו של ספק זה!

 3.  כן פירש הרשב"ם בפירוש אחד את טעם התפיסה; ובפירוש שני פירש, ששניהם אמרו לבית דין לתופסה.
ודנה הגמרא: האם מאחר שהספינה תפוסה ביד בית הדין מכל מקום מפקינן (מוציאים את הספינה) לדין "כל דאלים גבר", או שמא מאחר שביד בית דין היא, שוב לא מפקינן לדין "כל דאלים גבר"?
ובפרט זה נחלקו רב יהודה ורב ורב פפא:
רב יהודה אמר: לא מפקינן, דמאחר שבא ממון ישראל ביד בית דין, אינן רשאין להפקירו, אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו למי ישיבו.
רב פפא אמר: מפקינן, ומשום שלכתחילה על דעת תפסוה, שאם לא יביא עדים יחזירוה למצב שהיה בתחילה.
ובמחלוקת זו האחרונה, תלויה גם המחלוקת הראשונה, שודאי היה לנו לומר מעיקר הדין, שהיות וזה טוען שיש לו עדים המוכיחים כדבריו, וחושש הוא שמא יעשה השני פעולה, שלא יוכל לקבל את שלו, היה לנו לומר ש"תפסינן".
אלא שאם הדין הוא, שאין בית דין מוציאים את הספינה מידיהם לדין "כל דאלים גבר", אם כן אין לבית הדין לתפוס את הספינה, שהרי אם אין ממש בדברי הטוען שיש לו עדים, נמצא זה השני מפסיד בתפיסת בית הדין, שהרי ללא תפיסתם היה הוא יכול לגבור על חבירו ולקחת את הספינה, ואם יתפסוהו בית הדין, שוב לא יוכל לעשות כן; ולכן:
רב הונא סובר: תפסינן, משום שהוא סובר שאם לא יביא זה עדים, יוציא בית הדין את הספינה מידם, ואם כן דין הוא שיתפסוה בינתיים.
ואילו רב יהודה סובר: לא תפסינן, כי הולך הוא לשיטתו, שאם תפסינן שוב לא מפקינן.  4  והלכתא כרב יהודה, דלא תפסינן, והיכא דתפס לא מפקינן (אין לבית הדין לתפוס לכתחילה, ואם תפסו שוב לא יוציאוהו מידם לדין "כל דאלים גבר"), ומטעם זה עצמו ש"לא מפקינן", מטעם זה לכתחילה לא תפסינן.

 4.  נתבאר על פי הרשב"ם; אבל התוספות כתבו שאין שתי המחלוקות תלויות זו בזו, שאם כן היו אותם אמוראים חלוקים בשתי המחלוקות, ולכן פירשו: דרב הונא דאמר דתפסינן היינו אפילו למאן דאמר לא מפקינן, ומשום שמאמינים אנו לו שיביא עדים, ורב יהודה דאמר לא תפסינן היינו אפילו למאן דאמר מפקינן, כי לא מפקינן אלא היכא דתפסינן כבר, אבל לכתחילה לא תפסינן, ומשום דחיישינן דלמא לא יביא עדים ולא נדע לברר של מי הוא, ולמי להחזיר, ולכך אין לנו ליכנס בדבר.
דנה הגמרא בדין קרקע או ספינה שנתעצמו עליה שנים:
זה אומר "של אבותי וירשתיה מהם", וזה אומר "של אבותי היא, ואני ירשתיה", ואין לזה עדות וחזקה יותר לזה.  5 

 5.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם; ובכלל דבריו שלא יהיו שניהם מוחזקים באותה מידה, כי אז יהא הדין "יחלוקו" כדמשמע ברשב"ם לעיל.
אמר רב נחמן: היות וספק הוא הדבר, שאין לזה ראיות יותר מלזה, כל דאלים מביניהם גבר!  6 

 6.  כתב הרא"ש (סימן כב): האי "כל דאלים גבר" דינא הוא, דכל מי דגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה, אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה, דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו, אלא חכמים פסקו: כל דאלים בפעם הזאת גבר, וסמכו על זה, דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו, (יותר) ממה שימסור האחר לגזול, ועוד יאמר "מה בצע שאמסור נפשי, והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי"; אך התוספות בבא מציעא ו א ד"ה והא כתבו "אפילו גבר האחד, אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו - זוכה"; וב"קובץ שיעורים" אות קנב דקדק מדברי הרשב"ם כשיטת התוספות, ראה שם.
ומקשינן עלה: מאי שנא דין ספק זה מדין ספק של שני שטרות מכירה - שכתב בעל שדה, האחד לראובן והאחד לשמעון - היוצאין ביום אחד, (תאריך השטרות זהה):  7 

 7.  בתוספות הביאו כאן שתי לשונות מגמרא בכתובות בביאור מחלוקת רב ושמואל: האחת: רב סובר שעדי חתימה כרתי, וצריך שיהא ניכר מתוך החתימה מי קדם למי, וכל שאינו ניכר אין מועיל קדימה אף אם מסר תחילה לזה ואחר כך לזה, ולפי לישנא זו טעמו של רב אינו משום ספק אלא ששניהם שוין, וכן היא שיטת הרבה ראשונים בביאור שיטת רב (לפי לשון זו בכתובות) שהחלוקה אינה מטעם ספק, אם כי בטעם הדבר לא נשתוו הראשונים. ואילו שמואל סובר, שעדי מסירה כרתי ולמי שנמסר לו תחילה הוא קונה, ומשמואל הוא דמקשה הגמרא, שהרי לפי דעתו יש ספק למי נמסר תחילה ומספק הוא דאמרינן "שודא דדייני". וביארו התוספות, שלפי לשון זו אין קושיית הגמרא מרב, שהרי אין הם חולקים משום ספק, ואינו ענין לסוגיתנו, וכן פירש רבינו יונה את קושיית הגמרא (ולא הזכיר את הלשון השניה שבמסכת כתובות). השניה: בין רב ובין שמואל סוברים כרבי אלעזר וקונה מי שנמסר לו תחילה, ונחלקו רב ושמואל אם חלוקה עדיפא או שודא עדיפא, וקושיית הגמרא היא בין מרב ובין משמואל. אך לשון הרשב"ם היא: ואפילו נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב (כלומר, אפילו נכתב ונמסר לזה בשחר ולזה בערב, כמבואר ברשב"ם לה א ד"ה התם) אין הקדמה בשעות אלא בירושלים, והיות ולא כתב שעה לא לזה ולא לזה, נמצא שלא זיכהו בשטר עד הערב הואיל ולא נתפרש בו שעת שחרית, ונמצאו שניהם שוין; וכוונת הרשב"ם היא בין לרב ובין לשמואל, כדמשמע מלשונו כאן, וכנראה בהדיא מדבריו בעמוד א בד"ה התם. ומיהו בהכרח שמכל מקום ספק הוא, שהרי אם אינו ספק אינו ענין כלל לסוגייתנו, וגם אין שייך "שודא דדייני" לפי שיטת הרשב"ם בביאור "שודא דדייני", וכן כתב הרשב"ם בהדיא בד"ה יחלוקו "דספיקא היא", וגם נראה מדבריו שם שהקושיא היא הן מרב והן משמואל; אלא שלא נתבאר בדבריו כאן מה הוא הספק, וראה בדברי הרשב"ם לקמן בעמוד א ד"ה התם, דמבואר שם דיש ספק שמא נמסר לזה היום ולזה מחר, ראה שם; וראה עוד מה שכתב הרמב"ן לתמוה על דברי הרשב"ם, ובמה שפירש הוא את סוגייתנו, עיין בדבריו כאן, ובדבריו בדף לה א.

דרשני המקוצר