פרשני:בבלי:בבא בתרא סו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והא קיימא לן שפסול מים שאובים במקוה הוא רק דין דרבנן! כמבואר במסכת יבמות שאם היה מקוה מ' סאה 8 , ונתן סאה שאובים ונטל סאה, כשר לדעת רבי יוחנן עד שיעשה כן לרוב המים שבמקוה 9 .
8. כך פירש הרשב"ם, כי מדובר במקוה שלם שהיה בו מ' סאה, ונפסל מדרבנן ברבו עליו השאובין. והקשו הרמב"ן והרשב"א, כי מקוה שלם שיש בו מ' סאה אינו נפסל בשאובין, כמבואר במשנה במקוואות (פ"ו מ"ח). לכן כתבו הרמב"ן הריטב"א והר"ן, כי מדובר במקוה חסר שאין בו מ' סאה, שנפסל בג' לוגין שאובין. 9. הרמב"ם בהלכות מקוואות (פ"ד ה"ו) כתב: מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר, ואף על פי שרבים עליו מים שאובין. והקשה הרא"ש בהלכות מקוואות (סי' א), כי לפי הרמב"ם, מדוע יפסל בנתן סאה שאובין ונטל סאה מהמקוה אם עשה כן לרוב המים שבמקוה. וביאר הרמב"ן, והובא בכסף משנה על הרמב"ם שם, וכן כתב הרשב"א, שבנותן סאה ונוטל סאה, כיון שנוטל ממנו, פוסלים את המקוה משום מראית העין, כי נראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובין, ומיהו כל זה דווקא בנטל רובו, אבל אם לא נטל רובו כשר ולא חוששים למראית העין.
והביאור בזה, כי מן התורה צריך שהמקוה תיעשה מתחילה ממים מכונסים בלא שאיבה, כי המקוה הוקש למעין, אבל אם נפלו אחר כך מים שאובים לתוך המקוה, בטלים ברוב, או שראשון ראשון בטל, ואינו פוסל אלא רק מדרבנן 10 .
10. כך פירש הרשב"ם, אבל דעת התוס' והר"ש (מקוואות פ"ב מ"ג), כי רק אם כולו שאוב פסול מן התורה, אבל אם רובו מים כשרים ומיעוטו שאובין, כשר מן התורה, ורק מדרבנן פסול, כיון שמדאורייתא ברובא בטל. וביאר הברכת שמואל (יבמות סי' כ"א) את דעתם, שהפסול של מים שאובין, אינו פסול שלא חל עליהם שם מים, ונחשב כאילו חסרו המים או כמו מי פירות שלא חל עליהם שם מקוה, אלא פסולם, שעל ידי השאובין נעשה שם פסול בעשית המקוה שלא נעשה בידי שמים, ולכן מועיל בזה דין רוב כשרים ומיעוט פסולים, כי דין רובו ככולו מועיל לצרף את מיעוט המים הפסולים לרוב המים הכשרים להחשיבם כאילו נעשו כולם בידי שמים. ומדברי הברכת שמואל מבואר, שאם יש ל"ט סאין מים כשרים, ונתנו לתוכו סאה מי פירות, אינו מועיל להשלים את המקוה מדאורייתא מדין בטול ברוב. ועיין אור שמח (מקוואות פ"ז ה"ה ד"ה לכן) שביאר כי מי פירות משלימים מדאורייתא שיעור מקווה. הרמב"ם והר"י מיגש והר"י בתוס' ומקצת הגאונים חולקים וסוברים כי מן התורה כל מקום בקרקע שמקובצים בו מים בשיעור מקוה, אפילו אם הביא את המים לשם בדליים, נחשב מקוה, ואף שיש דרשות בתורת כהנים שדורשים מן הכתובים כי מי המקוה צריכים להיות קוויים מעצמם, דרשות אלו הם אסמכתא בעלמא. וכל דיני שאיבה במקוה הם כולם מדברי סופרים, כדי שלא יבואו לטבול בתוך כלים. ודעת הראב"ד, כי רק מים שנשאבו בכלים ממש פוסלים את המקוה מן התורה, אבל מים שהגיעו למקוה שלא בדרך שפיכה בכלי, אלא דרך צינורות בידי שמים, כשרים לטבילה מן התורה. ודעת הר"ש משאנץ, כי יש חילוק בין מים שנשאבו בכלים המקבלים טומאה, לבין כלים שאינם מקבלים טומאה.
ולעיל גבי צינור שחקקו, מדובר שהיה כבר מקוה ורק הוסיפו לו מים מהצינור, אם כן הפסול של המים השאובים שם הוא רק מדרבנן.
ועוד, אפילו אם נאמר שחכמים החמירו במים שאובים כאיסור מן התורה, הרי גם גבי מדף של נחתומים מדובר במדף שכאשר אינו מחובר לכותל מקבל טומאה מן התורה, שהרי האמר רבי יוסי בן רבי חנינא: כי בדף של מתכת נאמר מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, כיון שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה 11 , ומדף של מתכת אף שאין לו בית קיבול טומאתו מן התורה 12 .
11. המהרש"א במהדורא בתרא הקשה לפי מה שכתב תוס' לעיל, שפשוטי כלי עץ כשראויים למדרס מקבלים טומאה מדאורייתא, מדוע לא העמיד רבי יוסי בפשוטי כלי עץ הראויים למדרס, ולא היה צריך לדחוק ולהעמיד בדף של מתכת: 12. כיון שרק עץ הוקש לשק המיטלטל מלא וריקן, אבל מתכת נאמר בפרשת מדין (במדבר לא כב) "אך את הזהב וגו"' ולא הוקש לשק להצריכו בית קיבול. רשב"ם.
אם כן הברייתא של צינור שחקקו אינו כדעת רבי אליעזר, שהרי רבי אליעזר גבי מדף לא חילק כלל בין אם עשאו כלי ואחר כך חיברו לקרקע לבין אם חיברו ואחר כך עשאו כלי, בין כך ובין כך סובר שבטל ממנו שם כלי בחיבורו לקרקע ואינן מקבל טומאה. ואילו גבי צינור שחקקו מבואר, שאם היה עליו שם כלי קודם חיבורו לקרקע, לא בטל ממנו שם כלי בחיבורו.
ומבארינן: לעולם הברייתא של צינור שחקקו, דעת רבנן מדף של נחתומים היא, ואין להקשות ממה שחכמים החשיבו את המדף כלי, אף אם חיברו ורק אחר כך עשאו כלי, ואילו בצינור לא פסלו אותו לשאיבת מים אם קבעו ואחר כך חקקו, כי ושאני שאיבה דרבנן, לכן גבי צינור הקילו רבנן ואמרו שאינו פוסל אם חקקו לאחר שקבעו, מה שאין כן גבי מדף של נחתומין שמדובר במדף ממתכת שטומאתו מדאורייתא, הרי הוא טמא אפילו אם תיקנו למדף אחרי שקבעו בכותל, כי חכמים סוברים שכל המחובר לקרקע לא בטל לקרקע, ולא בטל ממנו שם כלי.
ומקשינן: אי הכי, אם כך סוברים רבנן, שבין קבעו ואחר חקקו ובין חקקו ואחר כך קבעו אינו בטל לקרקע, ונחשב כלי גמור, וגבי מים שאובים במקוה הקילו לבטל את הצינור שקבעו ואחר כך חקקו לקרקע, אם כן, אפילו חקקו ולבסוף קבעו, נמי היה להם להקל שלא יפסול את המקוה, ויבטל אגב הקרקע.
ומתרצינן: שאני התם, בצינור שחקקו ואחר כך קבעו, דאיכא תורת כלי עליו בתלוש, ועד כדי כך לא רצו רבנן להקל, כי אין לך שאיבה גדולה מזו, הואיל והיה עליו שם כלי קודם שחיברו לקרקע, ואם לא נחשיב צינור זה לכלי, בטלה לגמרי גזירת חכמים גבי מים שאובים.
בעי רב יוסף: מי גשמים שהיו יורדים, שחשב עליהם שיועילו להדיח את האיצטרובלין - בסיסי הריחיים המחוברים לקרקע, מהו - האם אותם גשמים יכשירו לזרעים שבתוך הריחיים?
כי הזרעים שנתלשו מהקרקע אינם מקבלים טומאה עד שיגע בהם אחד משבעת המשקין (יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ואז מוכשרים לקבל טומאה. אבל צריך שינתנו על הזרעים בכוונה.
וכל מים שיורדים על אוכל לרצונו של אדם, נחשבים כמים ששפך בכוונה תחילה, ומים אלו מכשירים את הזרעים לקבל טומאה.
ואף אם המשקה שירד על האוכל היה רק תחילת ירידתו לרצון ולא היה סופו לרצון, מכשיר הוא את הזרעים לקבל טומאה.
וגם כאן, כיון שירידת הגשמים לצורך האיצטרוביל היה לרצונו, אף על פי שבירידתן אחר כך על הזרעים לא היה לרצונו, הרי זה מכשירן לקבלת טומאה.
אמנם כל זה הוא בתנאי שהאיצטרוביל נחשב כתלוש מן הקרקע, כי רצונו שירדו הגשמים אינו מועיל להכשיר את הזרעים לקבל טומאה אלא אם כן רצה שירדו על דבר התלוש מן הקרקע, כיון שדורשים בתורת כהנים, שאינו נקרא "כי יתן מים על זרע" אלא אם כן רצה שירדו על דבר התלוש.
ואיצטרוביל זה, הוא דבר התלוש ולבסוף חיברו, ויש לדון בו אם נחשב כתלוש או כמחובר לענין זרעים, שאם הוא נחשב כתלוש, רצונו שידיחו הגשמים את האיצטרוביל, מועילה להכשיר את הזרעים שנרטבו מגשמים אלו לקבל טומאה, אבל אם האיצטרוביל נחשב כקרקע, מחשבתו שחשב על הגשמים שידיחו את האיצטרוביל, אינה מחשבה המכשירה את הזרעים.
אליבא דרבי אליעזר דאמר בברייתא לעיל (סה ב): כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע - ולכן מכתשת הקבועה, אף על פי שהיתה חקוקה והיה עליה שם כלי קודם שהיתה מחוברת לקרקע, דינה כקרקע, ונמכרת יחד עם הבית.
לא תיבעי לך, שודאי מחשיב איצטרוביל מחובר לקרקע, שהרי דומה לקרקע יותר ממכתשת. וודאי מחשבתו שחשב על הגשמים שידיחו את האיצטרוביל, אינה מחשבה המכשירה את הזרעים.
ואין לפרש בדעת רבי אליעזר, כי סובר שהמכתשת הקבועה אין דינה כקרקע, ובכל זאת נמכרת יחד עם הבית מחמת שהמוכר בעין יפה מוכר, שהרי רבי אליעזר אמר את דבריו בלשון "כלל", שכל דבר המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וגם גבי מדף של נחתומים מצינו שסובר, כי המדף נחשב כקרקע ואינו מקבל טומאה אף אם תיקנו למדף ורק אחר כך חיברו לקרקע.
אם כן לדעת רבי אליעזר האיצטרוביל נחשב בודאי כקרקע.
וגם לדעת רבנן ממדף של נחתומים אין לסתפק, שודאי סוברים באיצטרוביל שהוא תלוש ולבסוף חיברו, שנחשב כתלוש, כמו שהם מחשיבים את המדף כתלוש לענין טומאה אף באופן שקבעו ורק אחר כך תיקנו למדף.
כי תיבעי לך במי יש להסתפק כיצד סובר - אליבא דרבנן החולקים על רבי אליעזר במכתשת קבועה דאמרי: שהמכתשת הקבועה אינו כקרקע, מאי?
האם סברתם במכתשת, משום שסוברים שכל תלוש ולבסוף חיברו נחשב תלוש, ולכן המכתשת הקבועה אינה נכללת במכירת הבית, והוא הדין איצטרוביל לענין הכשר זרעים לטומאה, נחשב תלוש.
(ואף על פי שלדעת רבנן האיצטרוביל נכלל במכירת הבית, אין זה משום שנחשב מחובר לקרקע, שהרי המכתשת היא גם כמו האיצטרוביל - תלוש ולבסוף חיברו, ונחשבת כתלוש, אלא הטעם שהאיצרוביל נכלל במכירת הבית, משום שעיקר עשייתו לקביעות בקרקע, יותר מאשר המכתשת, לכן נחשב כחלק מהבית לענין מכירת הבית, וכמו שכותלי הבית נחשבים כתלוש לענין הכשר זרעים, ואילו לגבי מכר נחשבים כחלק מן הבית וכקרקע הבית).
או שמא, סברתם של חכמים גבי מכתשת, משום שהמוכר בעין רעה מוכר, אבל לענין הכשר שמא מודים הם לרבי אליעזר שנחשב כקרקע.
לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו, תעמוד השאלה במקומה.
שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא מכתב, ובו כתוב כך: כי אתיא הך איתתא לקמך, כאשר תבוא אשה זו שעימה שלחתי מכתב זה,