פרשני:בבלי:בבא בתרא קד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קד א

חברותא

פחות כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר".
ומדוייק, דוקא אם אמר לו "מידה בחבל" חייב להחזיר, הא אם אמר לו סתמא, כהן חסר הן יתר דמי.
ודחינן: אימא סיפא, "ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו", ומדויק להפך, דוקא אם אמר לו "הן חסר הן יתר" הגיעו, הא סתמא כמדה בחבל דמי.
אלא ודאי, מהא ליכא למשמע מינה  33 .

 33.  ואין להקשות סתירה מהרישא לסיפא, כיון שהסיפא באה להשמיע לנו את משמעות לשון "הן חסר הן יתר", ונפקא מינה במקרה שאמר את שתי הלשונות יחדיו, "מידה בחבל הן חסר הן יתר", כמו שיתבאר במשנה הבאה. רשב"ם.
עוד הוכיחה הגמרא: תא שמע, שנינו בברייתא: האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", או "כבית כור עפר אני מוכר לך", או "הן חסר הן יתר אני מוכר לך", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. עד כאן הברייתא.
מדייקת הגמרא: אלמא, סתמא נמי כ"הן חסר הן יתר דמי".
דהרי נאמרו בברייתא שלשה מקרים, "בית כור", "כבית כור", "הן חסר הן יתר", ובשלשתם הדין, "הגיעו".
ודחינן: התם, אין כונת הברייתא לשלשה מקרים נפרדים, אלא פרושי קא מפרש. איזהו בית כור שהיא כבית כור (כלומר, באיזה מקרה אינו צריך לתת לו בית כור מדוייק, אלא רק "כבית כור"), כגון דאמר ליה "הן חסר הן יתר  34  ".

 34.  על פי התוספות. ועיין ברבינו גרשום, דכמו כן אם היו בו נקעים ובקעים יותר מעשרה, נמדדים עמו, כאילו אמר "כבית כור", וקא משמע לן, דאף על פי שאמר "בית כור", שמשמעו, בית כור מדוייק, מכל מקום, לא אמרינן "תפוס לשון ראשון", אלא כיון שהוסיף ואמר "הן חסר הן יתר", אמרינן שלשון "בית כור", אינה ממש כור מדויק, אלא רק "כבית כור". והרשב"ם פירש, "האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, לא שנא אם אמר לו 'כבית כור עפר אני מוכר לך', ולא שנא אם אמר לו לבסוף 'הן חסר הן יתרבי לאחר שאמר בית כור עפר אני מוכר לך, דבתרוייהו אמרינן הגיעו". וצריך עיון מדוע שינה מפשט הגמרא.
אך אם אמר לו "בית כור סתמא", אפשר לומר דחייב לתת לו "בית כור" מדויק.
ומקשה הגמרא: מתקיף לה רב אשי, אם כן, (אם כדבריך, שכונת הברייתא לפרש "איזהו בית כור שהוא כבית כור", וכו'), "אני מוכר לך" "אני מוכר לך" למה לי?
כלומר, מדוע שנינו בברייתא "בית כור עפר אני מוכר לך", "כבית כור עפר אני מוכר לך", ומשמע, שכל מימרא היא מכירה בפני עצמה.
אלא לאו שמע מינה, אם אמר "בית כור" סתמא, נמי דינו כאילו אמר, "הן חסר הן יתר" דמי  35 .

 35.  וקשה, אם כן מדוע שנינו "הן חסר הן יתר" הלא אם בית כור סתמא הגיעו, כל שכן אם אמר "הן חסר הן יתר? ומבארים התוספות: אתא לאשמועינן, דאפילו הכי דוקא בית רובע הגיעו, אבל יתר מרובע, לא. אי נמי, תנא סיפא לגלויי רישא, שלא תעמיד את הרישא אף במקרה שאמר לו "הן חסר הן יתר".
ומסקינן, אכן כך שמע מינה.
שנינו במשנה: "מהו מחזיר לו? מעות. ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ... מחזיר לו את הקרקע". וכו':
ומקשה הגמרא: וכי רק ליפות כחו של מוכר אמרינן, וליפות כחו של לוקח לא אמרינן?!
והרי תניא בברייתא, "פיחת שבעת קבין ומחצה לכור, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור, (שהם רובע הקב לסאה, כמו שנתבאר במשנה), הגיעו.
ואם הותיר יותר מכאן, כופין את המוכר למכור, את המותר אם הלוקח חפץ לקנותו  36 , ואת הלוקח ליקח אם המוכר חפץ למכור  37  ".

 36.  תקנו ללוקח שיוכל לכפות את המוכר למכור לו את המותר, כדי שלא ידרוס המוכר אצל שדהו, ויהיה צריך להשמר ממנו. והמוכר אינו ניזוק בתקנה זו, כיון שקרקע קטנה זו אינה ראויה לכלום, והוי, "זה נהנה וזה לא חסר". רשב" ם.   37.  משום תקנת המוכר, שלא יהיה נפסד את אותו מיעוט קרקע. ואף הלוקח אינו מפסיד בכך. ו"כופין על מידת סדום". רשב"ם.
ומבואר, דכשם שעשינו תקנה למוכר כך עשינו תקנה ללוקח, ואילו במשנה משמע, שתקנו רק ליפות כחו של המוכר?
ומתרצת הגמרא: אכן, באמת מיפים את כחו של המוכר ולא את כחו של הלוקח. ולעולם אין כופין את המוכר למכור בעל כרחו.
ומאי דאמרינן התם בברייתא, "כופין את המוכר למכור", אין הכונה שימכור בעל כרחו, אלא, מדובר במקרה שהמוכר רוצה למכור, וכגון דהוה יקירא מעיקרא, וזל השתא (שהיתה הקרקע יקרה בשעת המכירה הראשונה, והוזלה כעת, כשבאו לדון על המותר), והמוכר רוצה למכור את המותר כשעת היוקר.
ובמקרה זה כופין אותו למכור כשעת הזול, דאמרינן ליה, "אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא" (אם תרצה לתת ללוקח קרקע, תנה לו כפי המחיר העכשוי). או טול קרקעך ולך  38 .

 38.  על פי הרשב"ם. ולפי זה לשון "כופין" אינו מדוקדק. שהרי אינו חייב למכור. ועיין בשיטה מקובצת בשם הרשב"א והראב"ד.
וכמו כן, אם המוכר מסכים למכור את הקרקע במחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו.
ומקשה הגמרא: הרי תניא, "כשהוא נותן לו, (כשהמוכר מוכר ללוקח את המותר), נותן לו כשער שלקח ממנו", ולא כזולא דהשתא?
ומתרצת הגמרא, התם, כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא (שהיתה הקרקע זולה בשעת המכירה הראשונה, והתיקרה כעת, כשבאו לדון על המותר).
ובמקרה זה, אם בא המוכר לכפות את הלוקח לקנות את המותר, יכול הלוקח לטעון, "איני רוצה לקנותה ביוקר, ואף בתחילה שקניתי ממך, לא קניתי אלא מפני המחיר הזול".
ובכל מקרה שיש ללוקח טענה מעליתא, אין כופין אותו לקנות.
אבל, אם המוכר יסכים למכור לו את הקרקע כפי המחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו. שהרי כעת אין לו שום טענה.:
שנינו במשנה: "ליפות כחו של מוכר, שאם שייר בשדה בית ט' קבין ... מחזיר לו את הקרקע" וכו'.
אמר רב הונא: ט' קבין שאמרו בהם "אם שייר בשדה בית תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע", אין הדין רק כשמכר לו בית כור, ואפילו בבקעה גדולה הרבה יותר מבית כור, אם הותיר תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע  39 .

 39.  וטעמו, מכיון שיש במותר חשיבות כשדה בפני עצמה, אינו מוחל עליו. ורב נחמן סבר, לא שנא רובע אחד לסאה, לא שנא אלף רובעים לאלף סאים, הוי מחילה.
ורב נחמן אמר: נותן שבעת קבין ומחצה (רובע הקב לכל סאה), לכל כור וכור,

דרשני המקוצר