פרשני:בבלי:בבא בתרא קלא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מגמר נמי לא תגמרו מיניה, לדון כמותו, כיון דאין לדיין לדון אלא כפי מה שעיניו רואות. דהיינו לפי סברתו כעת, ולא יחוש שמא ימצא בעתיד תרוץ על קושייתו וידון באופן אחר.
הגמרא חוזרת לדון בגדרי "הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה":
בעי רבא, בבריא היאך?, בריא שאמר "פלוני ירש שדה פלונית בנכסי", האם גם במקרה זה אמר רבי יוחנן דקני, אם ראוי ליורשו 103 ?
103. בבאור הספק נתבארו בראשונים שלש שיטות: א. דעת הרשב"א: דאיירי כשכתב שטר, ובלא שטר אינו יכול להקנות את הירושה, כיון שאין לומר בזה "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים" שזה לא שיך אלא במי שהולך למות, שתקנו שאינו צריך קניין על דבריו, כדי שלא תיטרף דעתו, אבל בבריא ודאי צריך קנין. והקשה הרשב"א, והא אין שטר לאחר מיתה? ותירץ, דהני מילי כשכותב בלשון מתנה לאחר מיתה, אבל כשכתב בלשון ירושה, הרי היא כירושה שקונה בשעת מיתה. ב. דעת הר"ן, דאיירי בין בשטר ובין בעל פה, וכאן מועיל בעל פה אף על פי שלא שיך הטעם ד"שמא תיטרף דעתו", דכי צריכינן לטעמא ד"שמא תיטרף דעתו", הני מילי כשהוא נותן מתנה, אבל מה שהוא מדין ירושה, בדיבור בעלמא סגי לה, דכיון שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, כשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הרי הוא כאילו אין לו אותו בן בלבד. דבדיבור בעלמא סגי ליה. ג. דעת רבינו יונה: איירי רק בעל פה, כיון שאוי ליורשו, אך ודאי שיכול לחזור בו, אלא שאם לא חזר בו, דבריו קימין. ואף על גב דלא מצי בריא להקנות מידי בדיבור בעלמא, בלשון ירושה יכול להנחיל בדיבור למי שראוי ליורשו. מגזירת הכתוב, דכתיב "והיה ביום הנחילו את בניו". אך בשטר לא מהני להקנות לו את הירושה, כיון שאין שום קנין לאחר מיתה, ואילו מחיים לא שייך לשון ירושה. ובאור יסוד המחלוקת: יש לחקור מהו יסוד הדין של "הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה". האם הוא חלות דין בגברא, שעושה אותו ליורשו היחידי, (כלשון הר"ן), וכאילו אין לו בנים אחרים. ובזה יש לומר שחל מיד, ושוב אינו יכול לחזור בו. וגם שייך בזה קנין, שעושה קנין על מה שעשאו כעת ליורשו היחידי. וזו סברת הר"ן. או דילמא, דין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, הוא חלות דין הנחלה בנכסים. ואף בזה יש לחקור, האם זו הנחלה כשאר ירושות, שאינה חלה אלא בשעת מיתה, ולפי זה, על המקבל להיות בחיים בשעת ההנחלה, וכן הנותן יכול לחזור בו עד שעת מיתה, וזו דעת רבינו יונה. או דילמא, נתחדש בדין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, שחלות הירושה היא מיד, הגם שזכיית הנכסים אינה אלא לאחר מיתה. ואם כן, שייך בזה קנין מחיים על מה שעשאו יורש כעת לענין זכיית הנכסים לאחר מיתה. ויתר על כן, אילולי עשה קנין, לא מהני להקנות זכות הירושה בעל פה, כיון שלא תקנו קנין לבריא בעל פה. וזו דעת הרשב"א. על פי חידושי רבי אריה ליב מאלין (חלק א סימן צח).
וצדדי הספק: שמא כי קאמר רבי יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע, דבר אורותי (ראוי להוריש מיד) הוא, וקרינן ביה, "ביום הנחילו את בניו", אבל בבריא לא.
או דלמא, אפילו בבריא נמי יכול להוריש למי שירצה.
אמר ליה רב משרשיא לרבא, תא ושמע מה ששנינו בברייתא בענין זה: דאמר לו רבי נתן לרבי, אתם בארץ ישראל, שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה.
דתנן במסכת כתובות (נב ב), הנושא אשה, ולא כתב לה בכתובה, "בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון ("בנים זכרים שיולדו לי ממך, הם ירשו את כסף כתובתיך, יתר על חלקם שיחלקו עם אחיהם שיהיו לי מאשה אחרת", וזהו הנקרא בכל מקום "כתובת בנין דיכרין") ", חייב, שתנאי ב"ד ה וא".
ומוכח מכאן, שהאב יכול לתת לחלק מבניו חלק גדול יותר בירושה 104 105 .
104. בנתיבות המשפט (רפא-ב) הוכיח מכאן ששייכת הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה אף על חלק מהנכסים, שהרי כתובת בנין דיכרין אינה אלא על מקצת מהנכסים. ולא כדעת הנמוקי יוסף שכתב שלא מהני דין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה אלא בכל הנכסים. עי"ש שנדחק ליישב דבריו. 105. יש לדון, האם כתובת בנין דיכרין מבטלת את ירושת הבכור. ועיין בזה באבני מילואים (קיא, ד), שהביא בזה ג' שיטות.
והקשה רבי נתן על רבי, מדוע שנה את משנתו כדעת יחידאה, ולא שנאה כדברי הכל?
ואמר לו רבי: משנה זו כדברי הכל היא, ואל תגרוס בה "אינון ירתון כסף כתובתיך", דמשמע שנותן לבניו דרך ירושה, על ידי הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, אלא "יסבון" (לשון מתנה) תנן. כלומר, האב נותן לבניו מעכשיו את כסף כתובת אמם.
שוב חזר בו, ואמר רבי: ילדות היתה בי, והעזתי פני בנתן הבבלי, ועניתי לו תשובה שאינה נכונה.
שהרי אם נאמר "יסבון תנן", והאב נותן לבניו מעכשיו את כסף כתובת אמם, היה לנו לומר כמו כן ש"כתובת בנין דיכרין" תטרוף מנכסים שמכר האב לאחר שנשא את אשתו.
אלא, דקיימא לן שכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי.
ואי סלקא דעתך "יסבון תנן", אמאי לא טרפא ממשעבדי?
אלא שמע מינה, "ירתון" תנן. וכדעת רבי יוחנן בן ברוקה.
עד כאן הברייתא שהביא רב משרשיא לרבא. והוכיח רב משרשיא מברייתא זו:
מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, רבי יוחנן בן ברוקה! ושמע מינה, אפילו בבריא יכול להנחיל לאחד מבניו. שהרי כאן הבעל מנחיל לבני אשתו עוד כשהוא בריא.
הגמרא חוזרת לדון בדברי רב נתן, שהוכיח מ"כתובת בנין דכרין", ל"דין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה".
ומקשה הגמרא, אמר ליה רב פפא לאביי, כיצד הוכיח רב נתן מכתובת בנין דיכרין לדין "הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה", שהרי בין למאן דאמר "יסבון", ובין למאן דאמר "ירתון" קשה, הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?
ואפילו לרבי מאיר דאמר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", הני מילי כשהקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם לא, ואם כן, כיצד מקנה האב לבני אשתו שעדיין לא נולדו?
אלא ודאי, תנאי בית דין שאני.
אם כן הכא נמי אין להוכיח שהמשנה כדברי רבי יוחנן בן ברוקה, כיון שתנאי בית דין שאני. ושמא בתנאי בי"ד אף רבנן מודים שיכול להוריש למי שירצה.
אמר ליה: רבי נתן הוכיח, משום דהניח לשון "יסבון", וקא מפיק לה בלשון "ירתון". משמע שליבו נוטה אחר דברי רבי יוחנן בן ברוקה, שאדם יכול להוריש למי שירצה.
הדר אמר אביי, לאו מילתא היא דאמרי שיש להוכיח מלשון "ירתון" שסבר כרבי יוחנן בן ברוקה, כיון שגם רבנן מודים שם שיכול להוריש למי שירצה.
דהרי בסיפא של אותה משנה תנן, לא כתב לה "בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ויתזנן מנכסאי עד דתילקחן לגוברין ("בנות שיולדו לי ממך, ישבו בביתי, ויזונו מנכסי עד שינשאו", והיינו "כתובת בנן נוקבן") ", חייב. שהוא תנאי ב"ד.
ואם כן, בכל כתובה הוה לזה במתנה, דהיינו "בנן נוקבן", ולזה בירושה, "בנין דיכרין", וכל הכותב לזה בלשון ירושה ולזה בלשון מתנה, אפי' רבנן מודו שיכול לתת, כדתנן לעיל (קכו ב) שאם כתב לשון מתנה בין בתחילה ובין באמצע ובין בסוף, דבריו קיימים, ובגמרא (קכט א) העמדנו אפילו בשתי שדות ובשני בני אדם. 106
106. התוספות מפרשים את השקלא וטריא בגמרא באופן הבא: רב פפא בא לדחות מה שפשט רב משרשיא, דאילו תימא בבריא לא אמר ריב"ב, שאני התם דתנאי בי"ד הוא, וכיון שסבר ריב"ב דמהני לשון "ירתון" בשכיב מרע, הכא נמי יועיל לשון "ירתון" בבריא משום תנאי בי"ד. ודחה אביי את דבריו, "משום דמפיק ליה בלשון ירתון", כלומר, אפילו שאינו קונה אלא על ידי תנאי בי"ד, מכל מקום אי לא קני בעלמא לא היה לתנא לומר לשון "ירתון", משום תנאי בי"ד, כיון דלא מהני בעלמא. ואם כן שוב יש להוכח מכאן דבבריא נמי אמר ריב"ב את דינו. הדר אמר אביי, לאו מילתא היא דאמרי, משום דהו"ל לזה בירושה ולזה במתנה, ולעולם ריב"ב לא אמר בבריא דעלמא. אמנם שפיר אמר לו רב נחמן לרבי, "שניתם משנתכם כריב"ב", משום שלדעת רבנן לא היה לו לשנות בלשון "ירתון", כיון דבעלמא לא מעויל לשון זה כלל. עד כאן פירוש התוספות. והביאו פירוש נוסף בשם הקונטרס, (לא מופיע ברשב"ם שלפנינו), "משום דמפיק בלשון ירתון", פירושו, דאז אין זה "מקנה בדבר שלא בא לעולם", דבשעה שהמתנה חלה כבר הוא בעולם. ובבאור דברי התוספות, עיין בחידושי רבי אריה ליב מאלין (חלק ב סימן ע"ו)
ומקשה הגמרא: אמר ליה רב נחומי, ואית דאמר (ויש שאמרו מימרא זו בשם) רב חנניה בר מניומי, לאביי: