פרשני:בבלי:בבא בתרא קלג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר ליה רב כהנא, אילו הדר קני מי לא שקלא (אילו היה קונה נכסים אחר שנתן לה את המתנה, האם לא תגבה מאותם נכסים) ?!
ובודאי גובה מאותם נכסים, כיון שלא מחלה אלא על השיעבוד שיש לה בנכסיו הנוכחיים, ולא על מה שעתיד לקנות.
ואם כן, כיון דאילו הדר קני נכסים אחרים, שקלא, (היתה גובה כתובתה מהם) השתא נמי במקרה שחזר הבעל וזכה בנכסי ביתו שמתה, שקלא (גובה כתובתה מאותם נכסים).
עוד באותו ענין:
ההוא שכיב מרע, דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה. חילק נכסיו לאשתו ובניו, דהינו "עשאה שותף בין הבנים".
אך שייר בנכסיו חד דיקלא שלא פירש למי הוא.
ומספקא לן, האם יכולה לגבות מו?תר כתובתה מנכסי היתומים, או רק מאותו הדקל, או שמא כיון שקיבלה אף היא חלק בירושה, ולא מחתה בחלק היתומים, מחלה על המותר, ואינה יכולה לגבותו אף מאותו הדקל.
סבר רבינא למימר: אינה יכולה לגבות מותר כתובתה מנכסי היתומים, כיון שמחלה להם על השיעבוד שיש לה בנכסיהם, ולית לה אלא חד דיקלא.
אמר ליה רב יימר לרבינא: אי לית לה, כלומר אם אינה גובה מנכסי היתומים, חד דיקלא נמי לית לה. שהרי ידעה מאותו הדקל ומחלה ליורשיו על כל הנכסים שנמצאים ביד האב כעת. כיון שעשאה שותף בין הבנים.
אלא, אם תאמר שלא מחלה על שיעבודה מאותו דקל, כיון שאמרה בליבה, הנה הניח לי מקום מועט לגבות ממנו מותר כתובתי, אם כן, מיגו דנחתא לדיקלא, נחתא נמי לכולהו נכסי. ותגבה מותר כתובתה אף מחלק היתומים.
וכעת אין ראיה כלל משתיקתה לומר שמחלה לבנים. דהאי דשתקה ולא ערערה, היינו משום שהניח לה מקום לגבות מהדקל, ואמרה בליבה, למה אערער עכשיו? אמתין עד שישומו בי"ד את הדקל, ואחר כך אערער כל הכל, ואגבה כתובתי אף מנכסי היתומים.
מסקנת הסוגיא:
שכיב מרע שכתב כל נכסיו, או חילק לבניו לפני אשתו וגם לה נתן קרקע כל שהוא ושתקה, קנו. שהרי מחלה להם על השיעבוד שיש לה בנכסים אלו.
והוא הדין אם נתן כל נכסיו לאחרים ונתן אף לאשתו קרקע כל שהיא. כיון שעשאה שותף בנכסים כמותם, קנו.
והני מילי אם חילק כל נכסיו. אך אם שייר אפילו דקל אחד, מתוך שגובה דקל זה חוזרת וגובה כל שאר הנכסים.
ודוקא אם נתן לה מתנת קרקע, אך אם נתן לה מתנת מטלטלין, לא מחלה על כתובתה.
ודוקא בנכסים הנמצאים ברשותו כעת מחלה על שיעבודה, אך בנכסים שיבואו לאחר מכן, לא מחלה 118 .
118. כך שיטת הרשב"ם. אך כאמור לעיל, דעת הר"י מיגאש, דאף מנכסים שיבואו לאחר מיכן מחלה. עיי"ש.
ודוקא בשכיב מרע שכתב נכסיו, אבל בריא, הוי ספק, האם מחלה על שיעבודה, ועל האשה להביא ראיה כדי להוציא את הממון מיד היורשים. 119
119. כך שיטת הרשב"ם. אך כאמור לעיל יש שחלקו וסבר שעל היורשים להביא ראיה.
הגמרא חוזרת לעסוק בנושאים הקשורים לדין "הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה": אמר רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר, שאינו בנו, ולא פירש האם כוונתו לתת במתנה או בתורת ירושה.
רואין, אם אותו מקבל ראוי ליורשו, כגון בן בין הבנים, נוטלן משום ירושה. כרבי יוחנן בן ברוקה 120 .
120. צריך באור: מדוע אם לא פירש את כוונתו, ויכול ליורשו, אמרינן, ירשנו, ולא תולים כוונתו במתנה ? מבאר הרשב"ם: כיון שכדי להוריש לו את הנכסים אינו צריך לפרש לשון ירושה, שהרי ממילא הוא יורשו, לכן כל היכא שיכול להורישו, אמרינן, ודאי כונתו להנחלה דאורייתא, ולא למתנת שכיב מרע התופסת רק מדרבנן. רשב"ם.
ואם לאו, שאינו ראוי ליורשו, נוטלן משום מתנה. כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ובודאי התכוין לתת לו את הנכסים בתורת מתנה.
ולקמן יבואר, מה ההבדל אם זוכה בנכסים בתורת מתנה או בתורת ירושה.
אמר ליה רב נחמן: גנבא גנובי למה לך?! מדוע אמרת את דינך באופן שנראה כאילו הוא מוסכם לכולי עלמא?
אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקה, אימא, הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה,
דהא שמעתתיך (שהרי שמועתך) כרבי יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא?
דלמא כי הא קאמרת, שמא לא התכוונת לחדש לנו הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אלא בא לפניך מעשה, באחד שחילק נכסיו סתם כדלהלן, ובאת לחדש לנו את ההבדל בין נטילה משום ירושה לנטילה משום מתנה. ואגב אורחא שמענו שסברת כריב"ב.
וכך היה המעשה: דההוא דהוה קא שכיב, (חלה ונטה למות), ואמרו ליה: נכסיה למאן? דלמא לפלניא?
ואמר להו, אלא למאן? ודאי לאותו פלוני! והוי כאילו אמר, "נכסי לפלוני".
ואמרת לן עלה, (כלומר, במקרה זה דיבר רב הונא), דאם ראוי ליורשו, נוטלן משום ירושה, ואם לאו נוטלן משום מתנה.
אמר ליה, רב הונא לרב נחמן: אין. הכי קאמינא. (אכן כך היה המעשה).
מבארת הגמרא: למאי הלכתא? מה ההבדל אם נוטל את הנכסים בתורת ירושה או בתורת מתנה?
סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר, נפקא מינא: אם ראוי מקבל המתנה ליורשו, ונוטל את הנכסים בתורת ירושה, הרי אלמנתו של הנפטר נזונית מנכסיו. כדין "אלמנה ניזונית מנכסי יתומים", דהיינו מנכסי היורשים.
ואם לאו, שאינו ראוי ליורשו ונטל את הנכסים בתורת מתנה, אין אלמנתו נזונית מנכסיו.
אמר ליה רבא, וכי משום שנתן לו את הנכסים במתנת שכיב מרע, שאינה אלא מדרבנן, מיגרע גרעא?! כלומר, וכי הורע כחה של האלמנה בשל כך?!
השתא בירושה דאורייתא, אמרת אלמנתו נזונית מנכסיו, במתנה דרבנן לא כל שכן שתיזון מאותם נכסים 121 ?!
121. מכאן מבואר, שאף על פי שאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, כמבואר בגיטין (מח-ב), מכל מקום, הני מילי בנכסים שניתנו במתנה גמורה, שיש בה קנין, אבל אם נתנם במתנת שכיב מרע שאין בה קנין אלא מדרבנן, אלמנתו ובנותיו ניזונות מאותם נכסים. רשב"ם.
אלא אמר רבא, זהו ההבדל בין מתנה לירושה: כאותו פסק דשלח רב אחא בר רב עויא: לדברי רבי יוחנן בן ברוקה, האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני",
רואים, אם היה מקבל המתנה הראשון ראוי ליורשו, נוטל את הנכסים בתורת ירושה, ואין לשני במקום ראשון כלום, כיון שאין כאן לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק.
אך אם אינו ראוי ליורשו, ונוטלה בתורת מתנה, דבריו קימים, ויטול השני את הנכסים אחר הראשון.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מדוע אם ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, והא אפסקה? כלומר, על דעת זה הורישו, שיתן אחר מותו את הנכסים לשני?
אמר ליה רבא: הוא סבר יש לה הפסק, ורחמנא אמר אין לה הפסק.
כלומר, כיון שהתנה על מה שכתוב בתורה, המעשה קיים והתנאי בטל.
מעשה נוסף באותו ענין: