פרשני:בבלי:בבא בתרא קמה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ד. ואין שביעית משמטתה. אף על פי שזה חוב.
ה. ואין הבכור נוטל בה פי שניים. אפילו למאן דאמר שבמלוה נוטל פי שניים.
מבארת הגמרא את הברייתא:
הדין הראשון, נגבית בבית דין - מאי טעמא?
כמלוה דמיא, ואין זה רק מנהג טוב להשיב לו כטובתו, לכן יכול לתובעו שישלם את חובו.
וכמו כן, זמן הפרעון של ההלואה הוא בעונת שמחתו, ולכן מובן הדין השני, שנגבית רק בעונתה ולא קודם כיון שלא הגיע זמן הפרעון.
הדין השלישי, ואין בה משום ריבית, משום דלאו אדעתא דהכי יהב ליה. כיון שהוא לא נתן על מנת שיחזיר לו חבירו יותר, הרי כל מה שמוסיף לו, זה נדיבות לב וגמילות חסדים, כדי לכבדו, לכן אין כאן אסור ריבית 33 .
33. מוסיף הנמו"י שאין להתיר להוסיף במלוה סתם כיון ששם דרך הלואה בריבית ולכן יש חשש שיכשל בריבית ממש עי"ש בדבריו.
הדין הרביעי, ואין שביעית משמטתה, אף על פי שזה חוב רגיל, משום דלא קרינא ביה "לא יגוש", שכעת לא יכול לתבוע את החוב, כיון שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, וכל חוב שהמלוה לא יכול לנגוש את הלוה בשנה השביעית, אין שביעית משמטת, וכמו מלוה חבירו לעשר שנים, שהיום לא יכול לנגוש בו, אין שביעית משמטת 34 .
34. ע"פ הרשב"ם. והתוס' בד"ה ואין חולק ומבאר שהטעם כיון שיתכן שבכלל לא יבוא לידי גביה כפי שיבואר בגמרא לקמן שיש מקרים שלא צריך להחזיר לו לכן שביעית לא משמטת.
והדין החמישי, ואין הבכור נוטל פי שניים, משום דהוי ליה ראוי, כפי שפסקנו לעיל, שמלוה הוי ראוי, ואין הבכור נוטל פי שניים בראוי כבמוחזק, דכתיב "בכל אשר ימצא לו", וכאן זה לא היה מצוי אצל אביו 35 .
35. והתוס' הנ"ל מבאר שאפילו למאן דאמר שמלוה הוי מוחזק כאן הוי ראוי, דשמא לא יבוא לידי גביה לעולם.
אמר רב כהנא: כללא דשושבינותא, הכלל בהחזרת חוב השושבינות הוא כך:
אם השושבין שצריך להחזיר הוה במתא נמצא בעיר כששושבינו נשא אשה, איבעי ליה למיתא, הוא צריך לבוא בעצמו ולשמחו, ואם לא בא, יכול לתובעו בבית דין שישלם לו את חובו כפי שהוא קבל.
שמא קל טבלא, שמע קול פעמונים שמודיעים לבוא לשמוח עם החתן, אפילו שלא היה בעיר, הוא צריך לבוא לשמחו, כיון שיודע על כך. ולכן אם לא בא, צריך לשלם את חובו.
לא שמע קל טבלא, אם הוא רחוק שלא שמע גם את קול הפעמונים, איבעי ליה לאודעיה החתן היה צריך להודיע לשושבינו שיבוא לנשואיו כדי לשמחו, ואם לא הודיעו, רק תרעומת אית ליה, לשושבין יש תרעומת על החתן שלא הזמינו לשמוח ולאכול ולשתות בסעודתו. אבל שלומי משלם. זה לא פוטר אותו מלשלם לו את חובו, אבל צריך לנכות לו את דמי הסעודה שהיה אוכל אם היה מודיעו.
ועד כמה? עד כמה מזכה לו עבור זה שלא אכל אצלו?
אמר אביי: נהגו בני גננא המנהג אצל בני השמחה, עד זוזא אייתא בכפיה, אם הוא מביא זוז בידו עבור השושבינות, אכליה בכרסיא, הוא אוכל את שוויו בכרסו, כיון שהאכילה הפחותה ביותר היא בשיווי זוז. ואם דמי השושבינות הם עד ארבעה זוזים, משלם פלגא מנכה לו חצי מדמי השושבינות כיון שאם הוא מביא דורון גדול יותר מאכילים יותר, ולכן מנכה לו יותר.
מכאן ואילך, השעור הוא, איניש איניש כחשיבותיה. תלוי בחשיבותו של השושבין שאם הוא חשוב היו מביאים לו סעודה חשובה ולפי זה ינכו לשושבין מחובו כלפי החתן.
תנו רבנן: שנינו בברייתא בדיני שושבינות:
עשה עמו בפומבי, אם הראשון עשה נשואין בפרסום, ובקש השני, שצריכים להחזיר לו, לעשות עמו בצנעא, לעשות שמחה צנועה כי רוצה לצמצם בסעודה, יכול לומר לו הראשון, שצריך להחזיר את חובו: בפומבי אעשה עמך, כדרך שעשית עמי! שאחזיר את חובי רק בשמחה גדולה, כפי שהיה אצלי, וכל זמן שלא תעשה אותה שמחה, אני לא חייב להחזיר לך.
וכמו כן, אם עשה עמו בבתולה, הראשון נשא אשה בתולה, ובקש השני לעשות עמו להביא את השושבינות באלמנה, לשמחת נשואי אלמנה
יכול הראשון לומר לו: בבתולה אעשה עמך, כדרך שעשית עמי! כיון שבאלמנה השמחה קטנה יותר.
וכן במקרה הפוך, אם עשה עמו בשניה, הראשון נשא אשה שניה, והשני הביא לו דורון, ובקש השני לעשות עמו שושבינות בראשונה, כשהוא נושא אשה ראשונה, שהשמחה גדולה יותר, יכול הראשון לומר לו: לכשתשא אשה אחרת (פעם שניה), אז אעשה עמך! כיון שאינו רוצה בשמחה יתירה, והוא יחזיר לו בדיוק באותה שמחה שהוא השתתף.
וכן אם הראשון עשה אתו באחת, כשנשא אשה אחת, ובקש השני לעשות עמו בשתים, להחזיר לו את השושבינות כשנושא שתי נשים ביחד, שאין שמחה גדולה שנושא שתי נשים שהן צרות זו לזו, יכול הראשון לומר לו: באחת אעשה עמך, כדרך שעשית עמי.
הגמרא מביאה כמה דברי אגדה.
תנו רבנן, שנינו בברייתא: יש כמה סוגים של בעלי חכמה. יש חכם שדומה למי שהוא עתיר נכסין, עשיר בנכסי קרקעות, כגון שדות וכרמים, שזה נראה לכולם. או שהוא דומה למי שהוא עתיר פומבי, עשיר בבהמות, שזה דבר גלוי לכולם - זה הוא בעל הגדות, שדורש בכל מקום בפני רבים, ומפורסם אצל כולם, ויש לו שם של חכם.
ויש חכם שדומה לעתיר סלעים, שולחני המשתכר בהחלפת מטבעות, או עתיר תקוע, עשיר בשמן, שאין עושרם של אלו גלוי ומפורסם, אלא רק כשבאים אליהם אז רואים את אוצרותיהם - זהו בעל פלפול, שאינו מפורסם כמו בעל האגדות, אלא רק כשבאים אליו, אז הוא יכול להראות את חכמתו.
ויש חכם שדומה לעתיר משח, עשיר בתבואה, הנמכרת במדה, ועתיר כמס, יש לו אוצרות של כסף וזהב שאצורים בבית גנזיו, ואינם גלויים רק לעתים רחוקות - זהו בעל שמועות. שיודע הרבה הלכות ושמועות, והוא מגלה אותם כשצריך להורות הלכה. 36
36. ע"כ המהרש"א בחדושי אגדות.
והגמרא באה ללמדנו, כי מי שצריך יותר לעיין ולהתייגע בחכמתו, הוא יותר צנוע ופחות מפורסם. ולכן בעל האגדה הוא המפורסם ביותר, ובעל השמועות הצנוע ביותר.
מסיימת הגמרא: הכל צריכים למרי חטיא, לאחרון, שהוא בעל החטים, והוא משל ליודע גמרא, זה שיודע את המשניות והברייתות. וכשם שאי אפשר בלי חטים כך בעל הגמרא הוא החשוב מכולם.
אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב "כל ימי עני רעים", מה שאמר הכתוב בספר משלי (פרק טו) שחיי העני רעים, לאיזה עני מתכוונים?
זה בעל גמרא, שצריך להתייגע ולהמית עצמו להבין את הקושיות והתרוצים.
ואילו מה שאמר הכתוב, "וטוב לב משתה תמיד", זה בעל משנה. מי שלומד משניות, שאין בהן קושיות ותרוצים.
רבא אמר איפכא, הפוך מרבי זירא, שימי עני רעים זה בעל משנה, שהכל סתום לפניו במשנה, ואינו יודע להורות הלכה, וכן אינו יודע ליישב את סתירת המשניות, ואילו טוב לב משתה תמיד זה בעל גמרא, שאמנם הוא יגע ועמל, אבל לבסוף הוא מגיע לאור גדול, שהכל ברור לו, ואין שמחה גדולה מזה.
וזה מתיישב עם מימרא אחרת של רבא:
והיינו דאמר רב משרשיא משמיא דרבא: מאי דכתיב מה היא הכוונה בפסוק בספר קהלת (פרק י) "מסיע אבנים יעצב בהן", מי שמסיע אבנים ממקום למקום זו, עבודה שגורמת לצער, "בוקע עצים יסכן בם", מי שחותך עצים, לבסוף הוא מתחמם בהם ונהנה מהם.
מבארת הגמרא: "מסיע אבנים יעצב בהן", אלו בעלי משנה, שלומדים משניות כל היום ולבסוף יש להם צער מהלימוד הזה, כיון שהלומד בהן בלבד מתקשה בטעמי המשנה, ואינו יודע לפרש, אבל "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, שעמלים ומתייגעים בהבנת דברי הגמרא, אבל לאחר העמל, באה ההנאה, שמשנתן סדורה וברורה.
והגמרא מביאה דרשות אחרות שאפשר לדרוש מהפסוק במשלי:
רבי חנינא אמר, "כל ימי עני רעים", זה שיש לו אשה רעה. "וטוב לב משתה תמיד", זה שיש לו אשה טובה.
רבי ינאי אמר, "כל ימי עני רעים", זה איסטניס, שדעתו מתרחקת ונמסה מכל דבר מגונה שהוא רואה, ולכן חייו רעים. "וטוב לב משתה תמיד", זה שדעתו יפה שסובל הכל ואינו מתרחק מכל דברי לכלוך ומיאוס כך שתמיד חייו טובים ואינו סובל.
רב יוחנן אמר, "כל ימי עני רעים", זה רחמן, שבלבו הוא דואג ובוכה על צער בני אדם ולכן גם הוא חי תמיד בצער.
"וטוב לב משתה תמיד", זה אכזרי שאינו מרגיש ומשתתף בצערם של אחרים.
ורבי יהושע בן לוי אמר, "כל ימי עני רעים", זה שדעתו קצרה, שהוא קפדן, ועינו צרה בין בשלו, ובין בשל אחרים.
"וטוב לב משתה תמיד", זה שדעתו רחבה.