פרשני:בבלי:בבא בתרא קנז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנז ב

חברותא

אלא, הגמרא דוחה את ההוכחה: הא מני, רבי מאיר היא. המשנה סוברת כרבי מאיר, דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכל הספק היה לרבנן. אבל לרבי מאיר, כמו שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, כך גם אפשר לשעבד שלא קנה עדיין.
הגמרא מנסה לפשוט את הספק: תא שמע ראיה ממה ששנינו בברייתא:
שטרי חוב המוקדמין, שטר הלואה שכתבו בו תאריך מוקדם, כגון שההלואה היתה בניסן וכתבו שהיתה בתשרי שלפניו, פסולין. השטר פסול ואי אפשר לגבות בו, כיון שיטרוף שלא כדין מלקוחות שקנו קרקעות מתשרי ועד ניסן.  127  והמאוחרין כשרין. שטרות שנכתבו לאחר ההלואה, כגון שההלואה היתה בניסן והשטר נכתב בתשרי, או שנכתב ביום ההלואה וכתבו תאריך של תשרי, השטרות כשרין כיון שאין חשש שיגבו שלא כדין.

 127.  תוס' בד"ה המוקדמים מוסיף שהם פוסלים לגמרי שקנסו שלא יגבה בכלל את החוב כמו בשטר שיש בו ריבית שקנסו שלא יגבה גם את הקרן.
ואי סלקא דעתך ואם נסבור שדאקני, קנה ומכר, או דאקני קנה והוריש, לא משתעבד, אם כן, מאוחרין אמאי כשרין!? נחשוש שמא הלוה קנה נכסים בין ניסן לתשרי, והם לא משתעבדים כיון שזה היה לאחר ההלואה, שהיתה בניסן, ואם הלוה ימכור את הנכסים לאחר תשרי, המלוה יטרוף מהלקוחות, כי היות שזה היה לפני התאריך שכתוב בשטר, הוא יחשוב שהם משתעבדים, ולמעשה הם לא משועבדים, אם נאמר שדאיקני לא משתעבד.
ומוכח מכאן, שדאיקני כן משתעבד.
ודוחה הגמרא שאף ברייתא זו, הא מני, רבי מאיר היא, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
תא שמע הגמרא מנסה לפשוט את הספק ממה ששנינו בברייתא, שאין גובין מלקוחות חובות שאינם קצובים, כיון שאין הלקוחות יכולים להעריך את החוב ולוודא אם למוכר יש נכסים בשעור החוב כדי שלא יגבו מהם.
ואחת הדוגמאות לחוב שאינו קצוב, זה שבח קרקעות.
ומבארת הברייתא: לשבח קרקעות, כיצד? באיזה אופן מדובר שלא גובה מלקוחות.
הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה, מי שקנה שדה והלוקח השביחה, וכעת היא שוה יותר, ובא בעל חוב של המוכר וטרפה, שהקרקע היתה משועבדת לו וטרף ממנו את הקרקע עם השבח. וכיון שהלוקח קיבל אחריות מהמוכר, הרי כשהוא, הלוקח, חוזר וגובה מהמוכר, גובה את הקרן מנכסים משועבדים כמו כל בעל חוב, שנכסי המוכר משתעבדים לו, ואת השבח מנכסים בני חורין. והשבח שהוא השביח גובה רק מבני חורין, כיון שזה לא קצוב כי לא ידוע כמה הוא ישביח.
ואי סלקא דעתך ואם נסבור דאיקני קנה ומכר, או דאיקני קנה והוריש, לא משתעבד, אם כן, בעל חוב, אמאי גובה שבחא!? מדוע הבעל חוב גובה את השבח מהלוקח, והרי זה הגיע רק לאחר ההלואה.
ומוכח מכאן שדאיקני משתעבד.
דוחה הגמרא: הא מני, הברייתא הזאת? רבי מאיר היא, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
ולמסקנה הבעיא לא נפשטה.
ומוסיפה הגמרא: אם תמצי לומר, אם ננקוט כמו הצד שדאיקני קנה ומכר או דאיקני קנה והוריש לא משתעבד, אין מה להסתפק הא לא משתעבד.
אבל, אם תמצי לומר משתעבד, אם ננקוט כמו הצד שמשתעבד, מעתה יש לדון, מה הדין אם לוה מראובן ולוה משמעון, ולשניהם הוא כתב "דאיקני", ולבסוף, וחזר וקנה קנה נכסים, מהו? למי השעבוד חל?
וצדדי הספק הם: האם לקמא משתעבד, הוא משתעבד לראשון כיון שהוא קדם, או לבתרא משתעבד, או לשני, כיון שבזה ששעבד לשני, חזר בו מהראשון, ויכול לחזור בו כיון שהשעבוד עדיין לא חל כל זמן שלא קנה נכסים.
אמר רב נחמן: הא מילתא, איבעיא לן, הסתפקנו בבעיא זו, ושלחו מתם, ושלחו לנו מארץ ישראל תשובה, שראשון קנה.
אבל רב הונא אמר: יחלוקו. מחלקים ביניהם, כי לא התכוין לחזור מהשעבוד של הראשון אלא לשעבד אף לשני, ויכול לעשות זאת, כיון שהשעבוד עדיין לא חל,  128  והוא מתעבד לשניהם, באופן יחסי לסכום ההלואה, כי בעת שקנה את הנכסים, חל השעבוד של שניהם בשוה.

 128.  אם דאיקני משתעבד לכאורה הלוה יכול לחזור בו, כיון שהשעבוד חל רק כשהחפץ יגיע לרשותו. וכמו לר"מ שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחזור בו מהקנין לפני שהקנין חל. וכך סובר הרשב"א. וראייתו מסוגייתנו, ששניהם חולקים בשעבוד אף על פי שבתחילה השתעבד רק לאחד או למ"ד שרק השני זוכה מוכח שאפשר לחזור. אבל שיטת הרמב"ן היא, שאי אפשר לחזור משעבוד של דאיקני. ועי' בקוב"ש אות תקע"ב שמבאר שלרמב"ן השעבוד חל כבר מעכשיו כשהנכסים יהיו בעולם עי"ש. הש"ך בסי' קי"ב סק"ד מיישב את שיטת הרמב"ן מסוגייתנו שמבואר שיכול לחזור בו, שכוונת הגמרא שמסתבר שהלוה קנה את הנכסים מהכסף של השני, אם כן הראשון ניחא לו שיחלקו בנכסים כדי שהשני ירצה להלוות לו כסף. אבל זה לא מטעם חזרה כפי שמבאר הרשב"ם.
וכן תני רבה בר אבוה: יחלוקו.
אמר רבינא: מהדורא קמא דרב אשי, כשרב אשי שנה את תלמודו בפעם הראשונה, אמר לן הוא פסק במקרה הזה שרק ראשון קנה. ואילו מהדורא בתרא דרב אשי, כשחזר ושנה פעם שניה את תלמודו, הוא אמר לן: יחלוקו!
ומסקנת הגמרא היא: והלכתא יחלוקו.
מיתיבי, הגמרא מקשה על הפסק ששניהם חולקים, מהברייתא דלעיל: לשבח קרקעות כיצד? באיזה מקום לא גובה שבח קרקעות ממשועבדים?
הרי שמכר שדה לחבירו, והשביחה הלוקח, ובא בעל חוב של המוכר, וטרפה מהלוקח עבור חובו, הרי כשהוא, הלוקח, גובה מהמוכר שלו את מה שטרפו ממנו, גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ואת השבח מבני חורין.
ואם איתא, אם סוברים שכאשר הוא משעבד נכסים דאיקני לשני בעלי חובות, חולקים ביניהם, אם כן, חצי שבח מבעי ליה!? הבעל חוב של המוכר צריך לטרוף רק חצי שבח, כיון שהשבח משועבד גם לקונה, עבור האחריות שהמוכר נתן לו, וגם לבעל חוב של המוכר!?
ומתרצת הגמרא: מאי "גובה", נמי דקתני, כוונת הברייתא היא לומר, שהבעל גובה מהשבח רק חצי שבח.

דרשני המקוצר