פרשני:בבלי:סנהדרין ד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ורבנן, מה הם יענו על הדרשה של רבי!?
ומתרצת הגמרא: "ירשיען" כתיב בתורה, בלי האות וא"ו בין האות עי"ן לאות נו"ן, וכתיבה חסרה זו נמסרה למשה במסורת מסיני, ויש בכתיבה של המילה הזאת משמעות של לשון יחיד. ונחלקו חכמים ורבי בשאלה, האם "יש אם למסורת", או "יש אם למקרא", וכמו שיבואר.
הקדמה לסוגית "יש אם למקרא" או "יש אם למסורת"
נאמרו בתורה בכמה מקומות, מילים אשר הקריאה בהן על פי כתיבתן בלבד, בלי הניקוד, שונה מצורת קריאתן על פי הניקוד.
הצורה הרגילה, של קריאה לפי הניקוד של המילה, נקראת "מקרא". ואילו הקריאה לפי הכתיבה בלי הניקוד, נקראת "מסורת". לפי שהיא מתחשבת רק במסורת הכתיבה של האותיות, בלי להתחשב בניקוד (אם כי גם הניקוד נמסר למשה בסיני).
לפעמים, משמעות הכתיבה גרידא ("מסורת") סותרת את המשמעות שלפי הניקוד ("מקרא"). ונחלקו תנאים כיצד יש לנהוג במקום של סתירה בין משמעות ה"מסורת" של הכתיבה ובין משמעות ה"מקרא", של קריאה לפי הניקוד:
יש הסוברים, "יש אם (עיקר) למקרא", שעיקר הלימוד הוא ממה שמשתמע מצורת הקריאה עם הניקוד. כגון רבי, הסובר שהיות והקריאה של "ירשיעון" לפי הניקוד משמעותה היא לשון רבים, הרי ברבים דיבר הכתוב.
ויש הסוברים "יש אם למסורת", שאף על פי שהמלה נקראת לפי הניקוד כקריאתה, מכל מקום, כיון שבתורה היא נכתבה בצורה שמאפשרת קריאה לפי הכתיבה בלי הניקוד, ויש על כך מסורת מסיני לקרוא כך, הרי שעיקר הדרשה מהכתוב צריכה להיות מצורת הכתיבה, לפי הקריאה על פי המסורה.
וכגון המילה "ירשיען", שגם חכמים מודים שקוראים לפי הניקוד "ירשיעון" בלשון רבים, אבל כיון שלפי המסורה, יש לקרוא את המילה הזאת בלי הניקוד, ולפי הכתיבה גרידא משמעות המילה היא "ירשיען", בלשון יחיד, לכן נדרש הכתוב הזה לגבי יחיד.
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: התנאים האלו, שהם: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא, כולהו כל אלו סבירא להו "יש אם למקרא".
רבי - הא דאמרן, שדורש ירשיעון בלשון רבים.
ורבי יהודה בן רועץ - מהא דתניא:
נאמר בתורה (ויקרא י"ב): "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים.
ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה (אף על פי שרואה דם, טהורה. רש"י).
ואם נקבה תלד, וטמאה שְׁבֻעַיִם כנדתה. וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה".
המלה "שְׁבֻעַיִם" - לפי המקרא (הניקוד) היא שני שבועות, ולפי המסורה (הכתיבה גרידא) אפשר לפרשה כמספר שבעים.
שאלו תלמידים את רבי יהודה בן רועץ: אקרא אני, יכול אני לקרות את האמור בתורה "שבעים", לא לפי הניקוד אלא לפי הכתיבה, כאילו היה זה מספר שבעים, ואז, יכול, תהא האשה היולדת נקבה טמאה שבעים יום.
אמר להן רבי יהודה בן רועץ לתלמידים: לא יתכן לומר כן, כי טימא וטיהר הכתוב בזכר, אשה היולדת זכר אמרה תורה שיש לה ימי דם טומאה וימי דם טוהר, וטימא וטיהר הכתוב בנקבה, וכן היולדת נקבה, אמרה תורה שיש לה ימי טומאה וימי טהרה.
מה, כמו כשטיהר הכתוב ביולדת זכר (שלשים ושלשה ימי דם טוהר), כנגדם הוא טיהר ביולדת נקבה כפליים (ששים ושש ימי דם טוהר), אף כשטימא בזכר שבעה ימים, הרי כנגדם בנקבה הוא טימא כפלים - שבועיים.
ומספרת הברייתא: לאחר שיצאו התלמידים, יצא רבי יהודה בן רועץ, ומחזיר אחריהם, חיפש אותם, ואמר להן: אי, אין אתם זקוקים לכך, לדרשה זו, כי שבועיים קרינן, ויש אם למקרא.
הרי שסובר רבי יהודה בן רועץ שיש אם למקרא.
בית שמאי, מהא דתנן במסכת זבחים (לו ב): בית שמאי אומרים: כל הקרבנות הניתנין, שמתן דמם הוא על מזבח החיצון, 1 שנתנן לדמם על המזבח, אפילונתן במתנה אחת - כיפר, בדיעבד, אם כי לכתחילה צריך ליתן יותר מתנות מן הדם (שנאמר "ודם זבחיך ישפך"), שפיכה אחת במשמע. 2
1. הקדמה קצרה חטאות ה"פנימיות", יש להביא את דמן אל ההיכל, ומזים מן הדם על הפרוכת, ועל המזבח הפנימי (וביום הכיפורים גם על בין הבדים). ובדיעבד, אם החסיר אחת מן ההזיות הללו - לא כיפר. חטאות ה"חיצוניות" דמן ניתן על קרנות מזבח החיצון. הדם ניתן באצבע, וצריך ליתן ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח. ובדיעבד, לבית שמאי כיפר רק אם נתן לפחות שתי מתנות, ולבית הלל אף אם נתן מתנה אחת, כיפר. עולה אשם ושלמים, שדמם נזרק במזרק על קרו מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, כיון שהדם הולך מן הזוית לשני צדדיו, הרי זה "שתי מתנות שהן ארבע". ובדיעבד, אם נתן מתנה אחת, כיפר. 2. בלשון יחיד, משמע שבשפיכה אחת כיפר. ועיין מהרש"א דלא גרסינן בדברי בית שמאי את המילים: שנאמר וכו', וכן ברש"י משמע שלא גרס כן, וכן במשנה במס' זבחים אינם אלא בברייתא שם. ואף שהאמת שבית שמאי לומדים דין זה מפסוק זה, עיין בתוס'.
ובחטאת, אין למביא הקרבן כפרה עד שיתן הכהן מהדם לפחות שתי מתנות.
ובית הלל אומרים: אף בחטאת שנתנן במתנה אחת, כיפר.
ובחטאת, לכולי עלמא אי אפשר ללמוד מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", שדי במתנה אחת, כי בחטאת אין "שפיכה" של הדם, אלא הכהן נותן מן הדם באצבעו על המזבח.
נאמר בתורה (ויקרא ד) שלש פעמים בחטאות החיצוניות: "ונתן על קרנת מזבח העולה". פעם אחת, בחטאת נשיא שחטא. פעם אחת בשעירה של יחיד שחטא, ופעם אחת בכבשה של יחיד שחטא.
והפסוקים מיותרים הם לדרשה, כיון שהתורה יכלה לכתוב זאת רק בפרשה ראשונה, ואילו בשניה ובשלישית יכל הכתוב לומר "ועשה לה כאשר עשה לשעיר החטאת". ולכן דורשים בית שמאי ובית הלל את יתור הפסוקים, כל אחד לשיטתו -
ואמר רב הונא: מאי טעמייהו דבית שמאי, הסוברים שמתן שתי מתנות, לפחות, מדם החטאת על המזבח, מעכב את הכפרה?
דכתיב, "קרנת קרנת קרנות". 3 וסברי בית שמאי "יש אם למקרא", וקרינן "קרנות" בלשון רבים, הרי כאן שש. 4 ארבע נדרשים למצוה, שמצווה ליתן את הדם על ארבע הקרנות.
3. בספרי תורה שלפנינו כתובים כולם "קרנת" כתיב חסר. והר"ן מביא בשם הרשב"א דדבר זה הוא מחלוקת בין מסורת בני ארץ ישראל לבין מסורת בבל, והם חלוקים במחלוקת המדקדקים בעלי המסורה בן אשר ובן-נפתלי. 4. והתוס' הרא"ש מבאר שכאן לא שייך המחלוקת אם דורשין תחילות, שעד כאן לא אמרנו אין דורשין תחילות, אלא אם כל הפסוקים הניתנים לדרשה הם באותה הפרשה, אבל אם הם בפרשיות נפרדות (כמו כאן וכמו ולטוטפות) אזי דורשין כל הפסוקים ואפילו הראשון, שאם לא כן הרי כל אחד הוא ההתחלה, וחוזרת השאלה למה כתבה התורה כמה פעמים, אלא דכולם נדרשים. (ועיין בתוס' ע"ב ד"ה טט בכתפי, שהיש מפרשים חולקים).
ושתים נדרשים לעכב. ולכן מעכב מתן שתי מתנות לפחות.
ובית הלל סוברים ש"יש אם למסורת", ולכן הם דורשים כך: קרנות האחד, האמור בלשון רבים, הרי כאן שתים.
ושתי "קרנת", "קרנת", הכתובות כל אחת בלשון יחיד, הן עוד שתים.
הרי כאן בסך הכל, ארבע.
שלשה נדרשים למצוה, ואחת לעכב.
אך שואלת הגמרא לדברי בית הלל: ואימא כולהו, כל ארבעת הקרנות, הן למצוה בלבד, ואם כן, מהיכן לומדים שאחת לעכב? ומדוע לא יהיה הדין שאפילו לא נתן כלום - כיפר, בדיעבד.
ומתרצת הגמרא: זה לא יתכן. כי כפרה בכדי, בלא כלום, דהיינו, בלי שום מתנה של דם על המזבח, לא אשכחן, לא מצינו. ולכן צריך לפחות מתנה אחת. 5
5. מלשון רש"י משמע שתירוץ הגמרא בכדי לא אשכחן, מוסב על המתנה האחת המעכבת. וכן משמע ב"יד רמה" (ועיין היטב בתוס'). וצריך לומר, שלפי תירוץ הגמרא חוזר בו רב הונא ממה שאמר "שלשה למצוה", אלא ארבעתם למצוה. והעיכוב נלמד מסברא.
רבי שמעון - מהא דתניא: דפנות הסוכה צריכות להיות לפחות שתים כהלכתן, שלימות, באורך שבעה טפחים, כשהן ניצבות בזוית אחת זו לזו, ועוד דופן שלישית, והיא, דיה אפילו אם היתה ברוחב טפח, בגובה עשרה טפחים. אלו הם דברי חכמים.
ואילו רבי שמעון אומר: שלש דפנות כהלכתן, שלימות, והדופן הרביעית אפילו טפח.
וביארו שם בגמרא (לפי אוקימתא אחת) במאי, באיזה דרשה קמיפלגי, חולקים חכמים ורבי שמעון?
רבנן סברי, "יש אם למסורת". ורבי שמעון סבר, "יש אם למקרא".
והגמרא מפרשת: רבנן סברי יש אם למסורת, שנאמר (ויקרא כג): "בסכת תשבו שבעת ימים". ועוד כתוב שם: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", ועוד כתוב שם: "כי בסכות הושבתי".
"בסכת בסכת", לפי המסורה הם לשון יחיד. "בסכות", הוא לשון רבים. הרי כאן ארבע דרשות.
דל, נכה מהן חד קרא, פסוק אחד, שאינו מיותר לדרשה, ללמד על מספר הדפנות, כי הוא נצרך לגופיה, להשמיענו עצם מצות סוכה, פשו להו תלת, נותרו שלש דרשות לשלש דפנות. אתאי הלכתא, באה ההלכה שנמסרה למשה מסיני, גרעתא לשלישית, המעיטה את הדופן השלישית, שאינה צריכה להיות שלימה, ואוקמיה אטפח, והעמידתה על טפח, שמספיק שתהיה טפח.
ורבי שמעון סבר יש אם למקרא, והקריאה של הפסוקים היא: בסכות בסכות בסכות, שלשתם בלשון רבים. הרי כאן שש. דל, נכה מהם חד קרא, פסוק אחד (הכתוב בלשון רבים) לגופיה, להשמיענו עצם מצות סוכה, פשו להו ארבע, נותרו ארבע דרשות לארבע דפנות. אתאי הלכתא, באה ההלכה שנמסרה למשה מסיני, גרעתא לרביעית, המעיטה את הדופן הרביעית, שאינה צריכה להיות שלימה ואוקימתא אטפח, והעמידתה על טפח שמספיק שתהיה טפח.
הרי שרבי שמעון סובר "יש אם למקרא".
רבי עקיבא - מהא דתניא: רבי עקיבא אומר: מנין אנו למדים לרביעית דם היוצאת מן המת (רביעית דם היא שיעור דם מן המת המטמא בטומאת 6 אוהל), שיצאה משני מתים, שמטמאה בטומאת אוהל, על ידי צירוף הדם משני המתים לשיעור רביעית? שנאמר (בפרשת אמור) לגבי טומאת כהן: "ועל כל נפשות מת לא יבא", שלא יבא באוהל שנמצא שם נפשות מת. ואף שהמסורה היא "נפשת" בלשון יחיד, מכל מקום, סובר רבי עקיבא ש"יש אם למקרא", וקרינן נפשות בלשון רבים, ללמדנו לדרוש שתי נפשות, ושיעור אחד של מיתה, דהיינו רביעית. 7 .
6. שיעור רביעית הוא הלכה למשה מסיני כן כתב רש"י בסוטה דף ה א ד"ה אדם. אלא שנתנו חכמים בו טעם. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה מסכת אהלות פרק ב' משנה ב'. והטעם הוא: רש"י כתב בסוגיתינו "רביעית היא שיעור חיותו של אדם, ובלאו הכי לא איקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה". ופירשו היד רמ"ה שכוונתו שכל זמן שיש בו רביעית דם הרי הוא חי, נמצא שרביעית הוא המחזיק חיותו. עוד מפרש בדעת רש"י דמיתה הבאה ע"י מכת דם אינה בפחות מרביעית. ולשני הפירושים רביעית הוא ה"מת" (אבל במסכת שבת דף לא ב פירש רש"י שהרביעית הוא ה"נפש"). והיד רמ"ה מפרש דרביעית דם הוא ה"נפש" ולא שהוא ה"מת". ועיין בהערה הבאה. ועיין בתוס' הערה 9 בשם הקהילות יעקב. 7. לפי רש"י בהערה הקודמת הדרשה היא כפשוטה ד"מת" הכוונה רביעית. ולפי ה"יד רמה" הדרשה היא מזה שכתבה התורה, מת" בלשון יחיד ונפשות בלשון רבים (לפי ר"ע הסובר יש אם למקרא) וממילא אין לומר שכוונת התורה שתי רביעיות משני מתים דהרי כתבה "מת" ואם אפילו רביעית אחת מטמאה (כנראה למד כן מסברא, או מהלכה למשה מסיני, או מהפסוק "הנוגע במת בנפש", עיין בתוס' ד"ה ורבנן) כל שכן שתי רביעיות משני מתים. ולכן דורש רבי עקיבא רביעית אחת משני מתים.
ורבנן, חכמים חולקים, וסוברים שרביעית דם משני מתים אינה מטמאה, כי הם סוברים "נפשת כתיב" בלשון יחיד, ויש אם למסורת, ולכן אינו מטמא הדם הזה.
הרי שרבי עקיבא סובר "יש אם למקרא".
עד כאן הם דברי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב, על דברי רבי יוחנן: מי איכא, וכי ישנו תנא דלית ליה, שאינו סובר "יש אם למקרא"!?
והתניא, כתיב (שמות כג) "לא תבשל גדי בחלב אמו": יכול בחֵלֵב, אולי כוונת התורה לומר שאסור לבשל גדי בחֵלֵב (בשומן) של אמו, אבל מותר לבשלו בחָלָב שחולבים מאמו? 8
8. ואם יבשלנו בחָלָב יעבור על איסור בישול בנוסף על איסור חֵלֵב (ועיין בספר סנהדרי קטנה אם שייך כאן אין איסור חל על איסור) (גליון ביד רמ"ה). והר"ן מבאר ששאלת הברייתא היא: שיהיו חייבים גם על חֵלֵב וגם על חָלָב.