פרשני:בבלי:סנהדרין נד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נד א

חברותא

תניא כוותיה דרבא:
בבא על אמו מצינו שנאמר אזהרה - "ערות אמך לא תגלה" (ויקרא יח ז). אבל עונש לא נאמר בה.
ובבא על אשת אביו מצינו עונש ואזהרה: בפרשת אחרי (ויקרא יח ח) נאמר: "ערות אשת אביך לא תגלה אשת אביך היא". ובפרשת קדושים (שם כ יא) נאמר: "איש אשר ישכב את אשת אביו, ערות אביו גילה מות יומתו שניהם דמיהם בם".
ודרשה הברייתא את הפסוק המדבר בעונשו של הבא על אשת אביו:
"איש", פרט לקטן - אם בא קטן על אשת אביו, פטור.
"אשר ישכב את אשת אביו", משמע בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שלא אמו, כל שהיא נשואה לאביו אם בא עליה חייב משום אשת אביו.
אבל אמו שאינה אשת אביו, כגון שנתגרשה מאביו, מניין שהוא חייב עליה, שכן לא נאמר עונש בבא על אמו כי אם בבא על אשת אביו?
תלמוד לומר: ממה שנאמר בבא על אשת אביו פעמיים אותו הדבר - באזהרה נאמר (ויקרא יח ח) "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא", ובעונש נאמר (ויקרא כ יא) "ערות אביו גלה", דרשו חכמים שהפסוק הנאמר בעונש הוא מופנה אינו נדרש במקומו אלא הוא נאמר כדי להקיש ולדון ממנו גזרה שוה לחייב מיתה באמו בין אם היא אשת אביו ובין אינה אשת אביו. כפי שתפרש הברייתא בהמשך.
וממשיכה הברייתא לדרוש את הפסוק: "מות יומתו שניהם" - בסקילה.
אתה אומר בסקילה, דבר זה מנין לך, או אינו אלא מיתתם באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
אלא, נאמר כאן בבא על אשת אביו "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם", מה להלן באוב וידעוני מיתתם בסקילה, שכן נאמר בהם מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ודרשינן בהיקש כשם שמיתתם בסקילה אף כאן בא על אשת אביו, מיתתו בסקילה.  63  עונש שמענו לבא על אשת אביו, אזהרה מניין, היכן מצינו אזהרה לאשת אביו?

 63.  ולעיל (נג א) הוכיחה הגמרא שההיקש הוא מ"דמיהם בם" ולא מ"מות יומתו".
תלמוד לומר: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערותה".
ומפרשת הברייתא: "ערוות אביך" זו אשת אביך, - ומכך שהוזכרה אשת אביו סתם, משמע שבין אם היא אמו ובין אינה אמו חייב עליה.
אתה אומר שהפסוק ערות אביך לא תגלה הוא אזהרה לאשת אביך, או אינו אלא גילוי ערות אביך ממש?
ומבארת הברייתא: נאמר כאן באזהרה (ויקרא יח ז) "ערות אביך לא תגלה" ונאמר להלן בעונש (שם כ יא) "ערות אביו גלה", מה להלן באישות הכתוב מדבר, שכן נאמר בעונש "איש אשר ישכב אשת אשת אביו ערות אביו גילה", כשם שערות אביו האמורה בעונש היא ערות אישות, אף כאן בפסוקי האזהרה, כל מקום שנאמר ערות אביך - באישות הכתוב מדבר.
ומשמע אזהרה ועונש שנאמרה באשת אביו היא בין אשת אביו שהיא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו, שנישאת לאביו לאחר שנולד, שכן נאמר בסתם ערות אשת אביך לא תגלה.
אבל אמו שאינה אשת אביו, כגון שנתגרשה אמו מאביו, מניין שהיא אסורה לו?
תלמוד לומר: "ערות אמך לא תגלה", הרי שאמו אסורה לו בין אם היא עדיין אשת אביו ובין אם נתגרשה ממנו, שהרי לא חילק הכתוב ונקט "אמו" סתם.
ועדיין אין לי אלא באזהרה, - שעשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.
אבל עונש מניין?
ומבארת הברייתא: נאמר כאן באזהרה (ויקרא יח ז) "ערות אביך לא תגלה", ונאמר להלן בעונש של אשת אביו, "ערות אביו גלה", ופסוק זה מיותר שהרי כבר נאמר באזהרה שביאה על אשת אב היא גילוי ערוות האב.
ולכן דרשו חכמים שפסוק זה בא להקיש את העונש לאזהרה בדין אחר.
מה באזהרה מצינו שעשה הכתוב השוותה התורה את אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, שכן נאמר "ערות אמך לא תגלה", ודרשינן שכל שהיא אמך אסורה.
אף בעונש, עשה הכתוב את אמו שאינה אשת אביו, כאמו שהיא אשת אביו, וחייב עליה סקילה.
נמצא שעל איסור אמו מצינו אזהרה - "ערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה". ועונש - מיתור "ערות אביו גילה" האמור באשת אביו.
חוזרת הברייתא לדקדק באזהרה שנאמרה באמו: "ערות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערותה".
מיתור תיבת "אמך היא" משמע, משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. ומכאן סייעתא לרבא שמתיבות "אמך היא" ניתן למעט שהבא על אמו שהיא אשת אביו אינו עובר אלא משום אמו, אבל מתיבת "ערות אביך היא" לא ניתן לדייק מאומה שכן מפסוק זה דרש רבי יהודה להלן שאשת אביו אסורה גם לאחר מיתה.
ורבנן סברי, שהפסוק "ערות אביך לא תגלה" היינו ביאת אביו ממש.  64 

 64.  שאם לא כן, לשם מה נאמר הפסוק ערות אשת אביך לא תגלה הרי כבר דרשינן דין אשת אביו מערות אביך לא תגלה? ועל כרחך שפסוק זה מדבר בגילוי ערות אביו. אבל לדעת רבי יהודה לא קשה, שכן לדבריו נתבאר בהמשך הגמרא שהוא נזקק לפסוק ערות אשת אביך לומר שאשת אב אסורה לאחר מיתה.
תמהה הגמרא: האי מ"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" נפקא, ולשם מה הוצרך הכתוב לאסור גם ביאת אביו?
ומתרצת הגמרא: לחייב עליו שתים, אחת משום "ואת זכר", ואחת משום "ערות אביו".
וכדרב יהודה דאמר רב יהודה: נכרי (- הגמרא מפרשת להלן שהכונה לישראל, ולישנא מעליא נקט.) הבא על אביו חייב שתים.
וכן הבא על אחי אביו, חייב שתים, משום "ואת זכר", ומשום (ויקרא יח יד) "ערות אחי אביך לא תגלה", דמשמע לרבי יהודה שהכוונה היא אחי אביך ממש.
אמר רבא: מסתברא מילתא דרב יהודה, שאם אירע כן בישראל, שבא על אביו או על אחי אביו, בשוגג, שחייב שתים, ואף על פי שהוא חייב כרת אחת, מכל מקום בקרבן חייב שתים.
והאי דקאמר "נכרי", לישנא מעליא הוא.
דאי סלקא דעתך שמדובר בנכרי ממש, דינו של נכרי הבא על הזכר מאי ניהו - קטלא, וכי שייך לומר בתרי קטלי בשתי מיתות קטלת ליה?
אשר על כן על כרחך מוכח שרבי יהודה דיבר בישראל הבא על אביו בשוגג, שהוא חייב שתי קרבנות.
תניא נמי הכי: הבא על אביו, חייב שתים.
וכן הבא על אחי אביו חייב שתים.
איכא דאמרי, ברייתא זו היא דלא כרבי יהודה, שכן לדבריו כונת הכתוב "ערות אביך לא תגלה" היינו אשת האב, ואם כן הבא על אביו חייב רק אחד מצד "ואת זכר".
ואיכא דאמרי, אפילו תימא בריתא זו כרבי יהודה, שכן בפסוק ערות אחי אביך לא תגלה מודה רבי יהודה שהכונה היא כפשוטו - ביאת אחי אביו נמצא שהבא על אחי אביו גם לרבי יהודה חייב שתים. מדין ואת זכר, ומדין ערות אחי אביך.
ומייתי לה רבי יהודה בקל וחומר מאחי אביו, ומה אחי אביו דקורבה דאביו הוא, חייב שתים, הבא על אביו לא כל שכן שהוא חייב שתים.
ומבארת הגמרא במה נחלקו שני האיכא דאמרי:
קמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא:
מר סבר, - המחייב גם לרבי יהודה בבא על אביו שתים, סבר שעונשין מן הדין, ולמדים בקל וחומר אביו מאחי אביו.
ומר סבר - הסובר שלרבי יהודה בא על אביו חייב אחת סבר, אין עונשין מן הדין - ולכן דוקא אחי אבי אביו לוקה שתים, אבל בא על אביו לא. ואם כן הבריתא שנאמר בה בא על אביו לוקה שתים היא דלא כרבי יהודה.
חוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן.
בברייתא נתבאר שלדעת רבי יהודה המקור לאזהרת הבא על אשת אביו הוא ממה שנאמר "ערות אביך לא תגלה".
ומקשה הגמרא: ורבנן, הלומדים מ"ערות אביך לא תגלה" אזהרה לבא על אביו, אזהרה לאשת אביו מנא להו?
מתרצת הגמרא: נפקא להו מהפסוק שלאחר מכן - "ערות אשת אביך לא תגלה".
ורבי יהודה סבר, ההוא - פסוק זה מיבעי ליה לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה, שאף לאחר מיתת אביו הוא אסור באשתו.
ורבנן מנין שאשת האב אסורה גם לאחר מיתתו?
ההוא מסיפא דקרא נפקא, שנאמר "ערות אביך היא", משמע שלעולם היא אסורה מצד ערות אביו.
ורבי יהודה לשם מה נאמר ערות אביך היא? ההוא מיבעי ליה ללמד שהבא על אשת אביו בעוד אביו חי חייב רק על שם אחד, - משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש.
ותמהה הגמרא: האנן תנן במשנתנו הבא על אשת אב, חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אבי ו.
ולא פליג רבי יהודה, למרות שבדין אמו אשת אביו נחלק וסבר שחייב משום שם אחד, ומדוע בדין אשת אב לא נחלק שהוא חייב רק משום שם אחד של אשת ולא משום אשת איש?
אמר אביי: אף על פי שלא נחלק רבי יהודה במשנה, מכל מקום פליג בברייתא.
ושוב מקשה הגמרא: ורבנן, בשלמא אזהרה לאשת אביו לאחר מיתה דרשו מ"ערות אביך היא", אבל עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו?
ובשלמא רבי יהודה, מייתי לה בגזרה שוה עונש מאזהרה, כשם שבאזהרה נאמר איסור אשת אביו גם לאחר מיתת אביו כך העונש נאמר על בין על קודם מיתה ובין לאחר מיתה, אלא רבנן מנא להו?
אמרי לך רבנן, ההוא אותו הפסוק שהוזכר בעונש (קדושים - כ יא) "ערות אביו גלה", דמפיק לה רבי יהודה לגזירה שוה לחייב את הבא על אמו במיתה, מפקי ליה אינהו לומדים ממנו רבנן לעונש דאשת אביו לאחר מיתה. ושוב מקשה הגמרא: ורבנן, בשלמא עונש לבא על אמו כשהיא נשואה לאביו, ניתן ללמוד מדין אשת אביו, אבל עונש לאמו שאינה אשת אביו, מנא להו?
אמר רב שישא בריה דרב אידי: אמר קרא - "אמך היא", עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו, כאמו שהיא אשת אביו.  65 

 65.  למסקנת הגמרא סדר הדרשות לרבי יהודה הוא כדלהלן: באחרי (יח ז ח) נאמרו האזהרות - ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא. ובקדושים (כ י) נאמר העונש - ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גילה מות יומתו שניהם דמיהם בם. ערות אביך לא תגלה - משמע איסור אשת אביו בין אם היא אמו ובין אינה אמו. ערות אמך לא תגלה - מכאן שאמו אסורה עליו בין אם היא אשת אביו ובין אינה אשת אביו. אמך היא - מלמד על הנאמר קודם, שאם אמו היא גם את אביו אינו עובר אלא משום אמו. ערות אשת אביך לא תגלה - מכאן שאשת אביו אסורה לאחר מיתה. ערות אביך היא - מכאן שאם היתה אשת אביו נשואה לאביו אינו עובר משום אשת איש אלא משום אשת אב. איש אשר ישכב את אשת אביו - מכאן עונש לבא על אשת אביו בין אם היא אמו ובין אינה אמו. ערות אביו גילה - מיותר להיקש מה באזהרה חייב על אמו בין היא אשת אביו ובין אינה אשת אביו אף בעונש כן. (אלא שאינו חייב על אשת אביו מחמת המיעוט של אמך היא.) ולדעת חכמים הדרשות הן כדלהלן: ערות אביך לא תגלה - להוסיף איסור למשכב זכור. ערות אמך לא תגלה - אזהרה על אמו שאינה אשת אביו. אמך היא - עונש לאמו בין כשהיא אשת אביו ובין אינה אשת אביו. ערות אשת אביך לא תגלה - אזהרה לאשת אב בין היא אמו ובין אינה אמו. ערות אביך היא - לרבות שם אשת אב לאחר מיתה לאזהרה. איש אשר ישכב את אשת אביו - מכאן עונש לבא על אשת אביו בין היא אמו ובין אינה אמו. ערות אביו גילה - מכאן שהבא על אשת אביו לאחר מיתת אביו חיב מיתה.
נאמר במשנה: הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש.
ומקשה הגמרא: לחייב נמי משום אשת בנו, שכן בפסוק נאמר (ויקרא יח טו): ערות כלתך לא תגלה, אשת בנך היא לא תגלה ערותה. הרי שהוזכר לאו נפרד על שם כלתך ועל שם אשת בנך, ומדוע אינו חייב שתים?
אמר אביי: פתח הכתוב "בכלתו" וסיים באשת בנו "אשת בנך היא", מלשון "היא" משמע שבא הכתוב לומר לך, זו היא כלתו האמורה קודם, זו היא אשת בנו.
וכתבה התורה כן כדי לחייב את הבא על כלתו גם לאחר מיתת בנו.
מתניתין:
עיקרי הדינים שלפנינו כבר נשנו לעיל (נג א), ומכל מקום חזר התנא ושנאם שנית, כדי לבאר מדוע בהמה שלא חטאה נהרגת. ואגב אורחא חזר ושנה גם דין "הבא על הזכר" כדי לא לשנות מלשונו בריש המשנה  1 .

 1.  עיין תוספות יום טוב, רש"ש, ויד רמ"ה. ובאופן אחר, מבאר היד רמה: ישנו חילוק בין הבא על הזכר לבא על הבהמה. שאילו הבא על הזכר, אין הנרבע מתחייב אם היה קטן שאין לו דעת. ואילו, הבא על הבהמה, הבהמה נסקלת אף על פי שאין לה דעת. ולכן הקדים התנא לומר "הבא על הזכר" כדי לחדד את קושייתו בהמשך דבריו, "אם אדם חטא בהמה מה חטאת?".
הבא על הזכור  2 , ועל הבהמה  3 , והאשה המביאה את הבהמה עליה, הן הבהמה הרובעת והן האשה הנרבעת, דינם בסקילה.

 2.  וכן המביא את הזכר עליו נסקל. אך התנא השתמש במקרה המובא בלשון הכתוב (ויקרא יח' כב') "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא". תוספות. היד רמ"ה העיר: יתכן לומר שהתנא לא הזכיר את "המביא את הזכור עליו", כיון שלא בכל מקרה הוא נהרג. כגון אם אנס הרובע את הנרבע, אזי רק הרובע נהרג. אך הרובע, נהרג בכל מקרה, כיון ש"אין קישוי אלא לדעת", ואם כן לא נמצא מקרה שאדם רבע לאונסו. ומטעם זה, בכל המשנה הוזכר רק חיוב הבועל, ולא חיוב הנבעלת.   3.  וכן המביא את הבהמה עליו לרובעו, נסקל. אך כיון שדין זה לא נזכר בפירוש בפסוק, אלא נלמד מדרשא, (לקמן נד' ב'), לא הביאו התנא בפירוש. תוספות. וכן הבא על חיה ועוף, נסקל. מאירי. (אמנם, היראים (עמוד עריות סי' ה') הסתפק האם חייבים על רביעת עוף, ולא העלה בידו לאסור בפירוש).
ומקור הדין יתבאר בגמרא.
שואלת המשנה: אם אדם חטא בהמה מה חטאה? הרי אין בה דעת, ומדוע נסקלת? אלא, לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, ונכשל בעוון על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל  4 .

 4.  כדי שלא יכשל בה עוד איש אחר. תפארת ישראל. ובמורה הנבוכים להרמב"ם (חלק ג' פרק מ') כתב ביתר באור, ": והיא הסבה בעצמה בהריגת בהמה נרבעת, מפני שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו".
דבר אחר (טעם נוסף, מדוע הבהמה נסקלת): שלא תהא בהמה עוברת בשוק, ויאמרו, זו היא שנסקל פלוני על ידה  5   6 :

 5.  וחס הקדוש ברוך הוא על כבוד החוטא. תפארת ישראל. ועיין עוד מדרש בראשית רבה (סוף פרשה טו').   6.  הגמרא להלן (נה' ב') מסתפקת האם כשבא על הבהמה בשוגג הורגים את הבהמה. ולא איפשיטה. יש שכתבו, שספק הגמרא תלוי בשני הטעמים הנ"ל, אם נהרגת כדי שלא יכשל בה אדם אחר, אף אם בא עליה בשוגג תהרג. אך, אם הטעם משום כבוד החוטא, אם בא עליה בשוגג לא תהרג. (עיין בהגהות בן המחבר על התפארת ישראל). יש שהעירו, לכאורה דברי משנתינו כדעת רבי שמעון הדורש טעמא דקרא. (עיין בבא מציעא קטו' א'), ולפי דבריו, במקום שאין תקלה או קלון לא יסקלו את הבהמה. אך למאן דלא דריש טעמא דקרא, בכל מקרה יסקלו את הבהמה. (עיין מרגליות הים).
גמרא:
להלן יבואר, מנין שהבא על הזכר ועל הבהמה נסקל.
הבא על הזכר מנא לן?
דתנו רבנן בבריתא (תורת כהנים קדשים פ"י): נאמר בתורה (ויקרא כ' יג') "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם".
דרשו חכמים: "איש", פרט לקטן  7 .

 7.  הקשו הראשונים: מדוע צריך פסוק כדי לפטור קטן, והרי אינו בר עונשים? התוספות (קידושין יט' א' ד"ה איש) תרצו: היה מקום לחייב את הקטן מיתה משום קלון, כשם שהורגים את הבהמה. אע"פ שאינה ברת חיובא. קא משמע לן קרא שאינו נהרג. הר"ן תרץ: הפסוק בא לומר, שאם קטן שאינו בן תשע שנים ויום אחד שכב עם גדול, אין ביאתו ביאה, והנשכב פטור מסקילה. יש שתרצו באופן אחר: הרי קיימא לן שאף מי שהגיע ליג' שנה אינו נקרא גדול עד שיביא ב' שערות. אך בעלמא, אף אם אנו רואים שאין לו ב' שערות, דנים אותו כגדול, דחזקה שהביא ב' שערות אלא שנשרו. אך כאן חידש לנו הפסוק שאין לסמוך על חזקה, ולא נעניש את הקטן עד שנראה בברור שיש לו ב' שערות. (עיין עוד במרגליות הים).
"אשר ישכב את זכר", בין גדול בין קטן. כלומר, מדלא כתיב "אשר ישכב את איש זכר", למדנו, שאין חילוק בנשכבים בין גדול לקטן. ואף אם שכב עם קטן שאינו בר חיובא, נסקל.
עוד למדנו, שאף במקום שהשוכב אינו בר חיובא, כגון שהיה קטן בן תשע שנים ויום אחד  8 , אם הנשכב היה גדול, נסקל. ואין צריך שיהיו שניהם בני חיובא  9 .

 8.  אך לא פחות מכך. כיון שקטן שאינו בן תשע שנים ויום אחד, אין ביאתו ביאה. (עיין נדה לב' ב').   9.  רש"י.
"משכבי אשה", מגיד לך הכתוב, ששני משכבות באשה. כלומר: השוכב עם אחת מכל העריות הכתובות בתורה, חייב, בין בא עליה כדרכה, ובין בא עליה שלא כדרכה.
אמר רבי ישמעאל, הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
כלומר, הפסוק "משכבי אשה" בא ללמדנו שיש שני משכבות באשה, אך לימוד זה אינו נצרך בפרשת משכב זכור, כיון שכל משכב זכור אינו כדרכו.
אלא נמצא למד לשאר העריות, שמתחייב עליהן אף אם בא עליהן שלא כדרכן  10 .

 10.  רש"י. ולפי דבריו, מהפסוק "משכבי אשה" לא נלמד שום דין הנוגע למשכב זכר. אך יעויין בתוספות (לקמן עג' א' ד"ה הרי זה) שפרשו: "הרי זה בא ללמד ונמצא למד", פירוש "ונמצא אף למד", דהא ללמד נמי אתא, שהרי למדנו מפסוק זה לחייב העראה בזכור. (כדלקמן נה' א' "המערה בזכור "משכבי אשה" כתיב ביה").
"מות יומתו", בסקילה.
מקשה הברייתא: מנין אתה אומר שדינו בסקילה? אולי אינו נידון אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
נאמר כאן "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני (ויקרא כ' כז') "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו באבן ירגמו אתם דמיהם בם", מה להלן כשנאמר "דמיהם בם" נהרגים בסקילה, אף כאן נהרגים בסקילה.

דרשני המקוצר