פרשני:בבלי:סנהדרין ס א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין ס א

חברותא

דכתיב:  "מכשפה לא תחיה", וכתיב בפסוק שאחריו: "כל שכב עם בהמה מות יומת".
וכך דורשים מסמיכות העניינים:
כל שישנו בכלל "כל שכב עם בהמה" - ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". והיות ובן נח ישנו בכלל איסור שכיבה עם בהמה, ישנו אף בכלל איסור כישוף.
עוד שנינו באותה ברייתא: רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים נצטוו.
מנא הני מילי?
אמר שמואל: דכשהזהירה התורה "בהמתך לא תרביע כלאים וכו'", פתח ואמר קרא: "את חקתי תשמרו", לשון שלא נקט במקומות אחרים. משמע, אזהרות אלו דלהלן - חוקים שחקקתי לך כבר בעבר הם, שהזהרתי עליהם לבני נח.
ואלו הם: "בהמתך לא תרביע כלאים", "שדך לא תזרע כלאים".
מה איסור כלאים של בהמתך, שהזהרתי לבני נח - בהרבעה הוא, שאסור להרביע מין על מין אחר, אבל לא נאסרה עליהם חרישה בשור וחמור,
אף איסור כלאים בשדך, שהזהרתי לבני נח - היינו בהרכבה (הדומה להרבעה). שנאסר עליהם להרכיב מין אחד על אחר. אבל כלאי הכרם - לא נאסרו להם.
ועוד דורשין: מה איסור הרבעה של בהמתך - נוהג בין בארץ בין חוצה לארץ, שהרי אין זה איסור התלוי בארץ, אלא בגוף, אף איסור כלאים שנאמר בשדך - נוהג בין בארץ, ובין בחוצה לארץ.
והוינן בה: אלא מעתה, שאמרנו שהלשון "את חקתי תשמרו" משמע חוקים שחקקתי לך כבר, האם נאמר כך גם כלפי מה שנאמר על כל מצות התורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי" - דהיינו חקים שחקקתי לך כבר, שנצטוו בני נח בכל מצות התורה!?
ומבארינן: התם שכתוב "ושמרתם את חקתי" - משמע חוקים דהשתא, שנתחדשו עתה.
אבל הכא, שכתוב "את חקתי תשמרו", שהקדים והזכיר את החוקים לפני ציווי השמירה, משמע שכך אמר הכתוב: חקים דמעיקרא, שכבר נצטוו עליהם בני נח - תשמרו  6 .

 6.  הקשה רש"י, הרי גם גבי שביעית ויובל כתוב "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו", הרי שהקדים חוקים למצות שמירה! ותירץ, שכיון שהזכיר בתחילה "את משפטי תעשו", המשיך הכתוב באותו לשון וכתב "את חקתי תשמרו".
שנינו במשנתנו: אמר רבי יהושע בן קרחה כו' (בכל יום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי).
אמר רב אחא בר יעקב: המגדף אינו חייב - עד שיברך שם בן ארבע אותיות.
לאפוקי את המברך שם בן שתי אותיות - דלא (שאינו חייב משום מגדף).
ומקשינן: פשיטא שכך הוא, שהרי "יכה יוסי את יוסי" תנן, ומה שנקט רבי יהושע בן קרחה את השם "יוסי", היינו משום שהוא בן ארבע אותיות, כמו השם שחייבים על ברכתו!
ומבארינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שמה שנקט התנא "יוסי", מילתא בעלמא הוא דנקט, ולא בדווקא, קא משמע לן שחייבין דווקא על שם בן ארבע אותיות.
איכא דאמרי, כך אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדברי רבי יהושע בן קרחה, ששם בן ארבע אותיות - נמי שם הוא, וחייבין על ברכתו, ואין צריך דווקא שם המפורש, בן ארבעים ושתים אותיות.
ותמהינן: פשיטא, הרי "יכה יוסי את יוסי" תנן, והיינו ארבע אותיות! ומבארינן: מהו דתימא, באמת אינו חייב עד דאיכא שם רבה (עד שישנו שם גדול, של ארבעים ושתים אותיות). ומה שנקט במשנה את השם יוסי, מילתא בעלמא הוא דנקט, קא משמע לן שחייב אף על שם בן ארבע אותיות.
שנינו במשנתנו: נגמר הדין כו' והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין.
שצריכים הדיינים להיות עומדין - מנלן?
אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא: "ואהוד בא אליו (אל עגלון מלך מואב), והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו. ויאמר אהוד: דבר אלהים לי אליך. ויקם מעל הכסא". הרי שעגלון קם מעל הכסא כששמע שאהוד עומד לומר לו דבר אלקים.
והלא דברים קל וחומר: ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי, ולא ידע אלא בכינוי של השם - עמד מפניו,
ישראל ששומע, ועוד, ששומע שם המפורש (שם המיוחד, ולא כינוי) - על אחת כמה וכמה שצריכים לעמוד!
ושצריכים הדיינים להיות קורעין - מנלן?
דכתיב כאשר שלח מלך אשור את רבשקה בחיל כבד על ירושלים: "ויבא אליקים בן חלקיהו וגו' ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים, ויגידו לו את דברי רבשקה". והיינו, שקרעו בגדיהם על הגידופים ששמעו מפי רבשקה, כפי שנאמר שם: "אשר שלחו מלך אשור אדניו לגדף אלקים חי".
הרי שכששומעין גידוף - צריך לקרוע! ושלא מאחין את הקרע - מנלן?
אמר רבי אבהו: אתיא (דבר זה נלמד) בגזירה שוה: "קריעה קריעה". כתיב הכא, במעשה רבשקה: "קרועי בגדים". וכתיב התם, כאשר אליהו נפרד מאלישע ועלה לשמים: "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים".
ויש לתמוה: ממשמע שנאמר: "ויקרעם לשנים", איני יודע שהן קרעים?
ומה תלמוד לומר "קרעים"?
מלמד שהן נשארים קרועים לעולם, ואינם מתאחים.
תנו רבנן: אחד השומע את הגידוף מפי המגדף עצמו, ואחד השומע את הדבר מפי השומע מהמגדף - חייב לקרוע.
והעדים שבאו להעיד על הדבר בפני בית דין, אין חייבין לקרוע בשעה שהם מעידים, ושומעין מפי עצמם, כיון שכבר קרעו בשעה ששמעו מהמגדף.
והוינן בה: וכי קרעו בשעה ששמעו - מאי הוי? הא קא שמעי השתא (הרי הם שומעים שוב עתה)!
ואמרינן: לא סלקא דעתך שיהו צריכים לקרוע שוב. דכתיב בהמשך מעשה רבשקה, לאחר שבאו אליקים שבנא ויואח, וסיפרו למלך את דבריו: "ויהי כשמע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו".
הרי שאף שגם הם שמעו שוב את דברי הגידוף (מפי עצמם), בכל זאת רק המלך חזקיהו קרע, והם לא קרעו, כיון שכבר קרעו כששמעו בפעם הראשונה מפיו של רבשקה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה (ברכת השם) מפי הנכרי - אינו חייב לקרוע.
ואם תאמר, הרי כששמעו מפי רבשקה קרעו בגדיהם?
רבשקה לא היה נכרי, אלא ישראל מומר היה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעין - אלא על שם המיוחד בלבד. לאפוקי (להוציא) כינוי - דלא, שאין קורעין על ברכתו.
ופליגי דרבי חייא בתרוייהו (ושני דבריו של רב יהודה אמר שמואל - חולקים על דבריו של רבי חייא).
דאמר רבי חייא: השומע אזכרה בזמן הזה, שאנו בגלות, ואין אימת בית דין מוטלת על הבריות, שאין דנין את חייבי המיתות - אינו חייב לקרוע.
משום שאם אי אתה אומר כן, אלא יהא חייב לקרוע, הרי יהיה הדבר תדיר, משום שאין אימת בית דין, ונתמלא כל הבגד קרעים.
ועתה, ממאן (ממי) שמע השומע את האזכרה?
אילימא מישראל, מי פקירי כולי האי (וכי מופקרים ישראל כל כך), שמברכים את השם תדיר?! אלא פשיטא - ששמע מנכרי.
ואי חייב בקריעה רק בשמיעת שם המיוחד - מי גמירי (וכי הנכרים יודעים כל כך טוב את השם המיוחד), שמקללים בו תדיר?
אלא לאו - מדובר ששמע מנכרי, ובכינוי. ושמע מינה: בזמן הזה הוא דלא קורעין, משום שאין אימת בית דין, ויתמלא בגדו קרעים. הא מעיקרא, בזמן שהיה בית דין - חייב, אף ששמע מפי נכרי, ושמע רק כינוי.
שמע מינה שנחלק רבי חייא על דברי שמואל בשני הדברים: שחייב אף בשמיעה מנכרי, ואף כששמע כינוי.
שנינו במשנתנו: השני אומר אף אני כמוהו.
אמר ריש לקיש: שמע מינה שמעיקר הדין, אם באו עדים להעיד, ואמר אחד מהם את גוף העדות, ואחר כך אמר השני: "אף אני כמוהו" - כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, והרי זה כאילו אמר גם השני את גוף העדות. ומעלה הוא דעביד רבנן (מעלה היא שעשו חכמים) בעניין עדות, שהצריכו שכל העדים יפרשו עדותן.
והכא, בעדות ברכת השם, כיון דלא אפשר שכל העדים יפרשו עדותם, מפני כבוד השם - אוקמוה רבנן אדאורייתא (העמידו חכמים את הדין כפי שהוא מדאורייתא), שאף כשאומר "אף אני כמוהו" - הרי זה נחשב לעדות.
דאי סלקא דעתך שבכל העדויות האומר "אף אני כמוהו" פסול, וכי אפשר לומר שהכא, בענין ברכת השם, משום דלא אפשר - קטלינן לגברא (הורגים את האדם) בלי העדאת עדים כשרה?
אלא, על כרחך שמדאורייתא עדות כזו כשרה.
שנינו במשנתנו: והשלישי אומר אף אני כמוהו.
סתמא (סתמה משנתנו) כשיטת רבי עקיבא, דמקיש שלשה עדים - לשנים. שכשם שבשני עדים, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - עדותם בטלה, כך גם בשלשה ויותר, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אף שנותרו שני עדים כשרים - עדותם בטלה.
ולכן אנו צריכים לשמוע אף את עדות השלישי, כדי שאם יוזם או יוכחש, תיבטל כל העדות. וזהו ששנינו במשנתנו: "והשלישי אומר: אף אני כמוהו".

דרשני המקוצר