פרשני:בבלי:סנהדרין סד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפילה שלהם שיצר עבודה זרה גרם למקדש ולהיכל להישרף הכוונה היא כזאת שבגלל שעם ישראל עבדו עבודה זרה בית המקדש נחרב וההיכל נשרף ולאחר מכן אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפילה שלהם שיצר עבודה זרה גרם להריגת הצדיקים הכוונה היא כזאת שבגלל שעם ישראל עבדו עבודה זרה הנביאים היו מוכיחים אותם על זה שהם עובדים עבודה זרה ובגלל שזה הרגיז את עם ישראל שהנביאים מוכיחים אותם על עבודה זרה לכן עם ישראל הרגו את הנביאים ולאחר מכן אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפילה שלהם שיצר עבודה זרה גרם לעם ישראל להגלות מארצם הכוונה היא כזאת שבגלל שעם ישראל עבדו עבודה זרה עם ישראל גלו מארצם ולאחר מכן אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפילה שלהם שיצר עבודה זרה עדיין מרקד בינינו הכוונה היא כזאת שכך דרכו של היצר הרע שהוא מרקיד את האדם כל פעם בריקוד אחר כלומר היצר הרע אומר לאדם פעם לעבור עבירה כזאת ופעם לעבור עבירה כזאת עד שהוא אומר לו לעבוד עבודה זרה שזה הריקוד הסופי של היצר הרע ולאחר מכן אנשי כנסת הגדולה אמרו בתפילה שלהם כלום נתת לנו אלא כדי לקבל עליו שכר לא רוצים לא אותו ולא את שכרו הכוונה היא כזאת ידוע שהיצר הרע נקרא טוב מאוד כלומר אם לא היה לנו יצר הרע לא היה מישהו שיסית אותנו לעבור על התורה ואז לא היה שייך עניין שכר ועונש ואז לא היה כלום לא שכר ולא עונש ולאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה התענו שלושה ימים ושלושה לילות יתכן שאנשי כנסת הגדולה אמרו לעצמם אם בשביל לבטל את הגזרה של המן צמנו שלושה ימים ושלושה לילות כל שכן בשביל לבטל יצר עבודה זרה צריך לצום שלושה ימים ושלושה לילות ולאחר מכן נאמר שנפל פתק מהשמים שכתוב בו אמת הכוונה היא שהקב"ה הסכים איתם ולאחר מכן נאמר שיצא אריה קטן מאש מקודש הקודשים והנביא זכריה אמר להם שזה יצר עבודה זרה הכוונה היא כזאת ידוע שהלב רומז לקודש הקודשים כלומר בני האדם היו אומרים בלבם שה' עזב את הארץ ביד מערכת הכוכבים והמזלות והם היו אומרים בלבם עוד דברים אשר אותם דברים היו טעויות(ראה ספר שעורי דעת נושא שיעור קומה)וזה מה שגרם לאנשים לעבוד עבודה זרה ובגלל זה נשרף בית המקדש בתחילת חודש אב שלזה רומז אריה קטן מאש כלומר שאם היה נשרף בית המקדש באמצע חודש אב היו ממשילים אותו לאריה בינוני מאש ואם בית המקדש היה נשרף בסוף חודש אב היו ממשילים אותו לאריה גדול מאש(המזל של חודש אב הוא אריה)ולאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה תפסו את אותו אריה קטן מאש ונתלשה ממנו שערה והוא צעק צעקה של ארבע מאות פרסה הכוונה היא כזאת שאנשי כנסת הגדולה מצאו את הדרך לבטל את יצר עבודה זרה כך שלא ישאר ממנו אפילו כחוט השערה וכך עם ישראל לא יגלו שוב מארץ ישראל שהיא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה בגלל חטא עבודה זרה ואפשר לומר גם שהדרך הזאת היא דרך התורה שנאמר ותפשי התורה לא ידעוני ולאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה חששו שירחמו על אותו אריה קטן מאש והנביא אמר להם להשליך את אותו אריה קטן מאש לעופרת הכוונה היא כזאת שאנשי כנסת הגדולה חששו שאולי בשמים ירחמו על יצר עבודה זרה כך שאותה הדרך שהם מצאו לא תבטל את יצר עבודה זרה אומנם לבסוף הם החליטו להשתמש באותה הדרך שהם מצאו והתבטל יצר עבודה זרה לאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה אמרו הועיל ועת רצון היא נתפלל על יצר עריות לאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה ביקשו רחמים ונמסר בידם לאחר מכן נאמר שהנביא זכריה אמר להם שאם יבטלו את יצר עריות העולם יחרב זה על דרך מה שאמר הנביא לא תוהו בראה לשבת יצרה ולאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה חבשו את יצר עריות במשך שלושה ימים וחיפשו ביצה בכל ארץ ישראל ולא נמצא זה על דרך מה שנאמר בתורה שמשה רבנו אמר לעם ישראל להיבדל מנשותיהם שלושה ימים ולאחר מכן אנשי כנסת הגדולה אמרו שיבטלו חצי מיצר עריות ואז אמרו שבשמים לא רוצים חצי ולאחר מכן נאמר שאנשי כנסת הגדולה סימו את עיניו של יצר עריות כך שאין תאוה לקרובות משפחה הכוונה היא כזאת שלאחר שאנשי כנסת הגדולה מצאו את הדרך להחליש את יצר עריות כך שלא יהיה תאוה לקרובות משפחה הם השתמשו באותה הדרך והחלישו את יצר עריות כך שאין תאוה לקרובות משפחה(יש לציין שהסיפור איך ביטלו את יצר עריות הוא לא כפשוטו כלומר מה שהנביא זכריה אמר שאם יבטלו את יצר עריות העולם יחרב וזה שחבשו את יצר עריות שלושה ימים וחיפשו ביצה בכל ארץ ישראל ולא נמצא אלא חז"ל באים לומר שאי אפשר בלי יצר עריות אחרת העולם לא יתקיים וזה שנאמר דווקא שחיפשו ביצה ולא משהו אחר זה לא סתם ביצה רומז לביצים וביציות שמהן נוצר הוולד וזה שאמרו שנבטל חצי בשמים לא רוצים חצי חז"ל באו לומר שבשמים לא רוצים חצי בשמים רוצים שלמות וזה שאנשי כנסת הגדולה אמרו הועיל ועת רצון היא נתפלל על יצר עריות זה גם לא כפשוטו אלא חז"ל באים ללמד אותנו שאם יש עת רצון אז להתפלל לאלוקים ולמה אני אומר שזה לא כפשוטו כי גיליתי בתוכנת הצופן התנכ"י שכאשר עזרא חתם את התנ"ך בשנת ג'תמח[3448]הוא ביטל את יצר עבודה זרה ואת יצר עריות לקרובות משפחה מצאתי צופן שנקרא עזרא חתם ובתוכו מצאתי מצאתי עוד צפנים ואלו הם:בטול,תאוה,אלהים,אחרים,עריות,סומא[רמז לכך שסימו את יצר עריות כך שאין תאוה לקרובות משפחה]ומצאתי עוד צופן שנקרא בגתמח ובתוכו מצאתי צופן אלילם ומצאתי שם רצף אותיות הפוך"תאוה"ומצאתי שם רצף אותיות לא הפוך"ערוה"ויש לציין גם שהאות י' של הצופן אלילם היא שייכת למילה ויכלו ויכלו לשון נגמרו כלומר רמז לכך שבשנת ג'תמח נגמר יצר עבודה זרה מהחידוש שלי יוצא מפה שצריך לומר שאנשי כנסת הגדולה התפללו על יצר עבודה זרה ועל יצר עריות שיחלש ביחד וזה הגיוני שהרי ידוע מה שאמרו חז"ל שעם ישראל ידעו שאין ממש בעבודה זרה ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר עריות בפרהסיא או שאפשר לומר שבחתימת התנ"ך היה שני שלבים השלב הראשון הוא שעזרא הסופר או אנשי כנסת הגדולה כתבו את ספריהם האחרונים וכך ביטלו את יצר עבודה זרה והשלב השני הוא שהחליטו איזה ספרים יכנסו לתנ"ך וכך ביטלו את היצר הרע של עריות לקרובות משפחה וזה שנאמר דווקא שסימו את עיניו של יצר עריות זה בגלל שנאמר בגמרא ואחרי עיניכם זו זנות ואפשר לומר גם שהעין היא האיבר הכי קטן בגוף האדם כלומר שזה שנאמר שסימו את עיניו של יצר עריות זה בא לרמוז שעל ידי פעולה קטנה כלומר זה שהחליטו איזה ספרים יכנסו לתנ"ך ביטלו את יצר הרע של עריות לקרובות משפחה)
אפשר לומר גם שכאשר אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה על ידי התפילות והתקנה שלהם(חתימת התנ"ך)הם תיקנו שליש עץ הדעת דעבודה זרה וכאשר הם החלישו את יצר עריות כך שאין תאווה לקרובות משפחה על ידי התפילות והתקנה שלהם(חתימת התנ"ך)הם תיקנו שליש עץ הדעת דערוה(ידוע מה שאמרו המקובלים שכאשר חטא האדם הראשון באוכלו מעץ הדעת הוא חטא בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים)כלומר לומדים מפה שהתפילות עושות תיקונים בעולמות העליונים וגם התקנות שמתקנים חכמים עושים תיקונים בעולמות העליונים סנהדרין סד א ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור אמר רב יהודה ואיתימא ר' יונתן בייא בייא היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לישראל מארעייהו ועדיין הוא מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומא בתעניתא בעו רחמי נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דע"ז בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי אמרו היכי ניעבד דילמא משמיא מרחמי עליה א"ל נביא שדיוהו בדודא דאברא וכסיוה באברא דשייף קליה דכתיב (זכריה ה, ח) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה אמרי הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי אימסר בידייהו חבשוהו תלתא יומי איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו אמרו היכי נעביד ניבעי פלגא פלגא מרקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה
חברותא
מיד השתיקו התינוק לאליהו, ואמר לו: הס! כדי שלא להזכיר בשם ה'.
ועשה כן, מפני שלא לימדו אביו ואמו קריאת שמע.
מיד הוציא התינוק את יראתו מחיקו, והיה מחבקה ומנשקה, עד שנבקעה כריסו, ונפלה יראתו לארץ, ונפל הוא עליה.
לקיים מה שנאמר (ויקרא כו) "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם! -
ומוכח שהיה יצרם תוקפם לעבודה זרה.
ומתרצת הגמרא: בתר דאביקו ביה. לאחר שהתקשרו אליה מעצמם, החלו לחבב אותה, ומאז היה יצרם תוקפם לעבודתה.
תא שמע: (נחמיה ט) "ויזעקו אנשי כנסת הגדולה בקול גדול אל ה' אלהיהם".
מאי אמור?
אמר רב יהודה ואיתימא רב יונתן: הם אמרו בלשון ארמית: בייא בייא! הוי! הוי!
יצר הרע שבקרבנו, היינו, הוא זה שגרם, דאחרביה, שבעוונותינו החריב הקב"ה לביתא, לבית המקדש, וקליא להיכלא, ושרף את היכלו, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא, יצר הרע, מרקד בינן, מרקד ומסית בינינו.
כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, הרי מה שנתת בנו יצר הרע הוא כדי שנעמוד בנסיונותיו, לכוף את יצרנו, ונקבל על העמידה בנסיון שכר. -
לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן! איננו רוצים לא את היצר הרע, ולא את מתן השכר על העמידה כנגדו.
ומוכח מכאן שיצר הרע של עבודה זרה היה תוקפם, שהרי על עבודה זרה נחרב בית המקדש!?
וגם כאן מתרצת הגמרא: בתר דאביקו ביה. לאחר שהתקשרו אליה מעצמם, החלו לחבב אותה, ומאז היה יצרם תוקפם לעבודתה.
וממשיכה הגמרא להביא את דברי רב יהודה:
יתבו תלתא יומא, ישבו אנשי כנסת הגדולה שלשה ימים בתעניתא, בעו רחמי שיסתלק מהם יצר הרע של עבודה זרה.
נפל להו פיתקא מרקיעא, נפל להם פתק מן הרקיע, דהוה כתיב בה "אמת", לאות כי הסכים הקב"ה עמהם שיש לסלק את יצר הרע של עבודה זרה.
אמר רבי חנינא: שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת". והיינו, כמו שהמלך המסכים עם עבדיו, חותם עמהם בתקנתם את חותמו, כך הקב"ה חתם בחותמו, שהוא "אמת", את ההסכמה לתקנת אנשי כנסת הגולה לסלק את יצר הרע של עבודה זרה.
נפק כגוריא דנורא, יצאה אש בדמות גור אריה, מבית קדשי הקדשים.
אמר להו נביא לישראל: היינו, אש זו הנראית כגור אריה, היא יצרא דעבודה זרה.
בהדי דקתפסי ליה - אישתמיט ביניתא מיניה, נתלשה ממנו שערה אחת, והשמיע על כך את קול צערו, ואזל קליה, והלך קול צערו בארבע מאה פרסי.
אמרו: היכי ניעבד, מה נעשה? דילמא משמיא מרחמי עליה כאשר ישמעו את קול צערו!
אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, הטילוהו בתוך דוד עופרת, וכסיוה באברא, וגם כסויו יהיה עופרת, דשייף קליה, לפי שהעופרת שואפת לקרבה את הקול, ומעמעמת את הקול יותר מכל דבר אחר. דכתיב (זכריה ה) "ויאמר: זאת הרשעה! יצר הרע של עבודה זרה ! וישלך אותה אל תוך האיפה, וישלך את האבן העופרת אל פיה".
אמרי אנשי כנסת הגדולה: הואיל ועת רצון הוא עתה, הבה ניבעי רחמי גם איצרא דעבירה של עריות, לסלקו מאתנו.
בעו רחמי, ואימסר בידייהו יצר עבירה של גילוי עריות.
חבשוהו תלתא יומי.
וכיון שהתבטלה התאוה לעבירה, התבטלה כליל התאוה של הזכרים מלהוליד ומהנקיבות מלילד.
איבעו ביעתא בת יומא, חיפשו ביצה שנולדה היום כדי להאכילה לחולה - ולא אשכחו. לא מצאו ביצה טריה לפי שגם התרנגולות חדלו מלהטיל ביצים כיון שפסק חימומם.
אמרו אנשי כנסת הגדולה: היכי נעביד?
אם ניבעי פלגא, אם נבקש שתתבטל רק התאוה במקום שיש בו עבירה -
פלגא מרקיעא - לא יהבי.
אלא, כחלינהו לעיניה, סימאו את עינו של יצר הרע לעריות, ואהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה. הואיל הסימוי שלו לכך שלא מתגרה אדם בקרוביו, אבל עדיין מתגרה הוא באשת איש ובנדה.
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה (כך אמרה על עצמה), היא תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבע ולם.
עמדה מחוליה, והלכה לכל עבודה זרה שבע ולם.
כיון שהגיעה לפעור, שאלה לכומרים: במה עובדין לזו?
אמרו לה: אוכלין תרדין, ושותין שכר, ומתריזין בפניה.
אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה, ולא תעבוד עבודה זרה בכך.
וממשיך רב יהודה בשם רב, ואומר: ואילו אתם, בית ישראל, אינן כן! אלא כאשר אתם דבקים בעבודה זרה, אתם דבקים בה יותר מאשר אתם דבקים בהקב"ה, שנאמר (במדבר כה) "הנצמדים לבעל פעור" - שאתם נצמדים אליו בדיבוק מוחלט, כצמיד פתיל הניתן על גבי כלי, שצמוד אליו באופן שאינו יכול להנתק בקלות. ומאידך, כאשר אתם דבוקים בהקב"ה זו דביקות שניתנת להפרד בקלות, שנאמר (דברים ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" - שאתם דבוקים בו כשתי תמרות הדבוקות זו בזו בדיבוק קל, שבקלות אפשר להפרידו.
אבל במתניתא תנא להיפך, לשבח: "הנצמדים לבעל פעור" - שנצמדים אליו בקשר רופף, כצמיד על ידי אשה, שאינו דבוק בידה. אך כאשר נאמר בכם "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" - הרי אתם דבוקים בו ממש. תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס, יהודי שהיה קרוי כך, שהשכיר חמורו לנכרית אחת, להובילה על גביו, ונשכר גם הוא עצמו להוביל את החמור. כיון שהגיעה הנכרית לפעור, אמרה לו: המתן עד שאכנס, ואצא.
לאחר שיצאה, אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס, ואצא.
אמרה לו: ולא יהודי אתה? - אמר לה: ומאי איכפת ליך!?
נכנס, פער בפניו, וקינח את הרעי שבאחוריו, בחוטמו של פעור. והיו כומרין מקלסין לו על אופן הביזוי המיוחד שעשה, ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך!
ואומרת הגמרא: הפוער עצמו לבעל פעור - הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי. וחייב קרבן על שגגתו, ומיתה על זדונו בהתראה. 24
24. התוספות כאן מבארים שהוא מתכוין לעובדה בביזוי זה, דהיינו שבאופן הזה הוא מקבלה עליו באלוה, כי אם הוא מתכוין רק לבזותה, הרי הוא פטור, כי לא גרע דבר זה מהעובד מאהבה ומיראה שהוא פטור לרבא, ואפילו לאביי הוא פטור, כי כאן הוא מתכוין לבזותה. והמהרש"א מבאר, שלא התכוונו התוספות אלא לענין חיוב מיתה, שאינו חייב סקילה אם לא התכוון לעובדה אלא רק לבזותה, אבל לענין קרבן חטאת, הרי הוא חייב אפילו לא נתכוין אלא לביזוי, כיון שכך היא עבודתה. ומביא המהרש"א את שיטת הכסף משנה, שמדייק בלשון הרמב"ם שמדובר באופן שהוא מתכוין רק לבזותה, ואינו מתכוין כלל לעובדה או לקבלה באלוה, ואז הוא חייב קרבן אם עשה זאת בשגגה, כשהיה סבור שמותר לעובדה באופן של בזיון, אבל פסור מסקילה במזיד. ועיין במנחת חינוך שדן בהרחבה בדברי הכסף משנה הללו. ורע"א בגליון הש"ס מציין לעיין בדברי התוס' לעיל (סא א ד"ה רבא) שבסתם עבודת כוכבים אין את הפטור של העובד מאהבה ומיראה, אלא רק בעבודת כוכבים שהכל עובדים לה רק מאהבה ומיראה, כמו המן. והוכיחו שם מהעובד לבעל פעור, שאף על פי שאינו מתכוין אלא לבזותה, הרי הוא חייב עליה. והמנחת חינוך במצוה כו ביאר לפי שיטתו, שזהו חידוש הכתוב, שחייבים על עבודה זרה אפילו אם אומרים בפירוש שאינם מקבלים אותה באלוה, כי אם מקבלים אותה באלוה, מבואר האיסור ב"לא יהיה לך אלהים אחרים", וכל קושיית התוס' היא רק לשיטת רש"י המבאר בעובד מאהבה ומיראה שאם אינו מתכוין לקבלו באלוה, אינו עושה כלום.
הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה.
רב מנשה הוה קאזיל למקום הנקרא בי תורתא.
אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא.
שקל פיסא, אבן, שדא ביה! זרק בה כדי לבזותה.
אמרו לו: מרקוליס היא! וכך עובדים אותה.
אמר להו: הזורק אבן למרקוליס, תנן, שאסור לזרוק אבן לפניו, כי זהו כבודו, ואילו אני השלכתי את האבן במרקוליס עצמו, להכותו בגופו כדי לבזותו!
אתא רב מנשה, שאל בי מדרשא.
אמרו לו: הזורק אבן במרקוליס תנן, ואף על גב דמיכוין למירגמיה, הרי זו עבודתה! 25
25. ומוכיח מכאן המהרש"א שאפילו שגג בכך שהוא מרקוליס, והתכוין רק לבזותה, הרי הוא חייב קרבן על שגגתו.
אמר להו: אם כן, איזיל אישקלה. אלך ואקח את האבן משם, כדי שלפחות, לא תהא האבן שם לכבודו של מרקוליס. 26
26. אם כי אין תקנה לעצם הזריקה. רש"י
אמרו לו: אחד הנוטלה ואחד הנותנה חייב, היות וגם בנטילת האבן משם יש כבוד למרקוליס, כי כל חדא וחדא, רווחא לחבירתה שביק, כל אבן הניטלת משם, יוצרת מקום לזריקת אבן נוספת.
מתניתין:
הנותן מזרעו למולך -
אינו חייב על כך מיתה, עד שימסור את זרעו למשרתי המולך, ויעביר את זרעו באש.
מסר למולך ולא העביר באש. או העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב מיתה, עד שימסור למולך, וגם יעביר באש.
גמרא:
ומדייקת הגמרא: קתני במשנה לעיל (נג א) בין הנסקלים: העובד עבודה זרה. וקתני שנינו כאן בנפרד, במשנתנו, את החיוב על מסירה ל"מולך".
אמר רבי אבין: תנן, משנתנו נשנית כמאן דאמר, "מולך" - לאו עבודה זרה היא!
מכך שחילקה המשנה את דין העובד עבודה זרה מדין מוסר זרעו למולך, משמע שהיא סוברת כמאן דאמר שה"מולך" אינו עבודה זרה, ולכן חייבים רק על מסירת זרעו למולך, ולא חייבים על עבודת המולך בעבודות אחרות, כמו השתחואה.
וכמו כן, המעביר זרעו לעבודה זרה, ולא למולך, ואין דרכה בכך, אינו עובר. כיון שאין איסור המסירה למולך מצד העבודה לעבודה זרה, אלא הוא איסור אחר, של מסירה למולך.
דתניא: אחד המוסר זרעו למולך, ואחד המוסר זרעו לשאר עבודה זרה - חייב. כי סובר התנא קמא שהמולך גם הוא עבודה זרה, וכך היא דרכה, למסור לה את זרעו. ואם כן, לא הוצרכה התורה לאסור את העבודה הזאת, כיון שהיא נכללת בדברי הכתוב לגבי עבודה זרה בכלל (דברים יב), "איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם". ולא בא הכתוב בפרשת המולך אלא לחדש שחייבים עליה אפילו אם היתה המסירה לעבודות זרות אחרות (מלבד המולך), שחייב עליה על אף שאין דרך עבודתו בכך.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: רק המוסר זרעו למולך - חייב, שדרכו בכך, אבל המוסר זרעו שלא למולך - פטור.
והיינו, שהאיסור הוא רק מחמת חוק ומנהג הגויים, שכך היו נוהגים למסור זרעם למולך, אך לא היה המולך עבודה זרה. ואסרה התורה לנהוג בחוק הגויים הזה, שהיה למולך דוקא, וחייבה מיתה את הנוהג בו. 27
27. כי האזהרה על מסירת זרעו למולך אינה נלמדת מאיסור עבודה זרה, מהפסוק "איכה יעבדו הגויים", אלא היא אזהרה מיוחדת שנאמרה רק לגבי מסירה למולך, ששם היא כדרכה, ורק באופן שהוא כדרכה חייב. רש"י
אמר אביי: רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי חנינא בן אנטיגנוס, אמרו דבר אחד.
רבי אלעזר ברבי שמעון - הא דאמרן, בברייתא.
רבי חנינא בן אנטיגנוס - דתניא, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון "מולך"? - לומר שחיוב המיתה על המסירה הוא לגבי כל שהמליכוהו עליהם (וזהו לשון "מולך") , אפילו צרור, ואפילו קיסם, ש"המליכוהו" עליהם לפי שעה, כדי למסור לו את בניהם ולהעביר אותם באש.
ומכאן מוכח שהוא סובר כי רק לגבי ה"מולך" נאמר איסור המסירה, ולא לגבי עבודה זרה, כי קיסם וצרור אינם עבודה זרה.
רבא אמר: הם לא אמרו דבר אחד, כי "מולך עראי", כמו צרור וקיסם, שאינם ראויים להקרא "מלך" אלא המליכוהו עליהם לפי שעה, איכא בינייהו. שלרבי חנינא בן אנטיגונוס חייב על המסירה לו, ואילו לרבי אלעזר ברבי שמעון פטור עליו, ואינו חייב אלא במולך קבוע.
דרשני המקוצר
מראה מקומות
משך חכמה במדבר כה ה מסביר המשך חכמה שצמיד הינו ביטוי לכך שהחפץ מונח ברפיון על היד, כך העבודה זרה בבעל פעור נבעה מכח הטבע ולא מכח שכלי