פרשני:בבלי:סנהדרין ע ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין, לכן מסתבר, שבגלל היין נקנסה עליו מיתה ובכיה לעולם.
רבי יהודה אומר: חטה היה. שאין התינוק יודע לקרוא "אבא ואימא" עד שיטעום טעם דגן, הרי שחטה מביאה דעת, ולכן משמע שהיא עץ ה"דעת" 23 .
23. והקשו במדרש רבה (בראשית טו ח) ולמה נקרא "עץ"? ומתרצים: מתמרות היו כארזי הלבנון. ומוסיף ה"תורת חיים", שאין הכוונה לחטה ממש, שאינה ראויה לאכילה, אלא, שלפני שנתקללה היתה הארץ מוציאה גלוסקאות.
רבי נחמיה אומר: תאנה היה. שבדבר שקלקלו - בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג): "ויתפרו עלה תאנה", והיא מדת הקדוש ברוך הוא, באיזמל שהוא מכה - בו הוא מרפא, נס בתוך נס 24 .
24. ורש"י מביא לכך דוגמא: נאמר (איכה ד): "ויצת אש בציון", ועתיד לבנותה באש כמו שנאמר (זכריה ב): "ואני אהיה לה - נאום ה' - חומת אש סביב". התוס' חולקים על רש"י, וסוברים שאין ענין זה לזה כלל. ומבארים, שכל העצים לא נתנו לו לקחת מעליהם, אלא התאנה, שבו נתקלקל.
הגמרא מוסיפה לדרוש בגנות שתיית יין מרובה.
נאמר בספר משלי (לא): דברי למואל למלך, משא אשר יסרתו אמו. מה ברי, ומה בר בטני, ומה בר נדרי ... אל למלכים למואל! אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר! פן ישתה וישכח מחקק, וישנה דין כל בני עוני".
למואל מלך - הוא כינוי לשלמה המלך: "למו א - ל", מעשיו וחכמתו הם להקב"ה. משא - הוא תוכחת מוסר, אשר יסרתו אמו, בת שבע אם שלמה.
הגמרא דורשת את מאמר מוסרה לשלמה בנה, בראותה אותו שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו.
אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בר יוחאי: "יסרתו" אמו, נדרש מלשון "מלקות" (כמו שנאמר בבן סורר ומורה: "ויסרו אותו", ודרשו חכמים שלוקה.) -
מלמד, שכפאתו אמו על העמוד כדרך הלוקין, ואמרה לו: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי" -
"מה ברי!", הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה 25 , עכשיו אם תמשיך בתאוותיך ותהיה רשע, לא יתלו הבריות זאת באביך, אלא יאמרו: "אמו גרמה לו" להיות רשע, לכן אמרה: "מה ברי" למה תגרום לרנן אחריך שהנך בני ולא בן דוד.
25. גירסת רש"ש: "היה". מפני שאמרה לו כן אחרי מיתת דוד.
"ומה בר בטני!" כל הנשים של בית אביך, כיון שמתעברות, שוב אינן רואות פני המלך. ואני דחקתי את עצמי ונכנסתי לאביך, כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן, שהתשמיש יפה לולד בשלשה חדשים האחרונים, וזו מאמרה "ומה בר בטני", מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח.
"ומה בר נדרי!" כל הנשים של בית אביך היו נודרות: "יהא לי בן הגון למלכות 26 ". ואני נדרתי ואמרתי: "יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות".
26. נודרות, היינו שאמרו: "אם יתן לנו הקב"ה בן הגון למלכות - נעשה כך וכך מצוה" כמו שמצינו בחנה שנדרה כן (שמואל א א). יד רמ"ה.
ואתה נמשך אחר תאוותיך?! לא!
"אל למלכים למואל! אל למלכים שתו יין! "אל למלכים!" כך אמרה לו: "מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים". "למואל" נדרש: וכשמשתכרים אומרים: "למה לנו א ל" -
"ולרוזנים אי שכר" ונדרש: רוזנים מלשון "רז", וכך אמרה לו:
"מי שכל רזי עולם גלויים לו, ישתה יין וישתכר?! ויאמר: "איה שכר" 27 ?!
27. ויגלה מתוך שכרותו את רזי העולם, כמו שאמרו חז"ל: נכנס יין יצא סוד. מהרש"א.
איכא דאמרי: "מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו לבקש ממנו דברי חכמה, כמו מלכת שבא, ישתה יין וישתכר?!" הלא תטרף עליו דעתו.
אמר רבי יצחק: מניין אנו למדים שחזר בו שלמה והודה לאמו -
דכתיב סמוך לאותו משא: "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, שלמה המלך מודה שטרם שאמו הוכיחה ויסרה אותו, היה בער בלי בינת אדם, ונדרש: "כי בער אנכי מאיש" היינו מנח שנקרא איש, דכתיב: "ויחל נח איש האדמה", "ולא בינת אדם לי"
- זה אדם הראשון", כלומר, הייתי בער בלי בינה, ולא למדתי ממעשיהם את גודל הגנות בשתיית יין, ושתיתי יותר מהם 28 .
28. היד רמ"ה והמהרש"א מפרשים: עונשי גדול משלהם, כי הם לא ידעו כמה עונשו של יין, ואני ידעתי.
שנינו במשנתינו: אכל בחבורת מצוה (אינו נעשה בן סורר ומורה).
הגמרא מביאה מאמר רבי אבהו (רבי אבהו לא אמר דינו כפירוש על המשנה).
אמר רבי אבהו: בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיאכל בשר ויין בחבורה שכולה סריקין אנשים ריקים. כי הם ירגילוהו במעשים המכוערים, אבל אם יש בחבורה אדם הגון - לא ימשך בכך 29 .
29. אדם ההגון יוכיח לו, ולא ממשיך. יד רמ"ה.
ומקשינן: והא אנן תנן במשנתינו: אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה -.
ונדייק: טעמא הטעם שאינו נמשך דאכל בחבורת מצוה, הא אבל אם לאו מצוה, הריהו נעשה בן סורר ומורה, אף על גב דלאו כולה סריקין שאין כולם אנשים ריקים.
המשנה היתה יכולה להשמיענו חידוש גדול יותר דאפילו חבורה שאינה של מצוה, גם יפטר אם יש שם אדם אחד הגון.
ומתרצינן: לעולם חייב רק בחבורה שכולה סריקין, ואמנם, הא קמשמע לן, המשנה משמיעה חידוש גדול, דאף על גב דכולה סריקין, בכל זאת כיון דבמצוה קא עסיק שהתחברותם עתה היא לסעודת מצוה - לא מימשיך לא יימשך למעשים מכוערים 30 .
30. בגמרתינו הטעם הוא: כיון דעסיק במצוה לא מימשיך (מאכילת מצוה לא יצא דבר רע). אבל בירושלמי דורשים מקרא: שנאמר: "איננו שומע בקולנו" - יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים. וכתב ה"שירי קרבן", דהנפקא מינה בין הבבלי להירושלמי הוא, אם אכל סעודה בחושבו שהיא סעודת מצוה, והאמת שאינה כן. דלפי הבבלי יפטר, שלא מימשיך, ולפי הירושלמי יתחייב, דסוף סוף לא עשה מצוה.
שנינו במשנתינו: אכל בעיבור החודש (אינו נעשה בן סורר ומורה 31 ).
31. הקשה היד רמ"ה: פשיטא דפטור. דהרי לא עלו שם חבורה שכולה סריקין? ומתרץ, שהסריקין עלו מעצמם. וכיון שהם מכוונים לשם מצוה לא ימשכו למעשים מכוערים. ועיין במאירי.
מהות סעודת עיבור החודש יבואר בהמשך.
ומקשינן: למימרא האם נלמוד מכך דלסעודת עיבור החודש - בשר ויין מסקו מעלים לעלייה ששם אכלו, היות והבן סורר ומורה אכל עמהם -
והא תניא שנינו ברייתא: אין עולין לה אלא בפת דגן 32 וקטנית בלבד? ומתרצינן: אכן, הם אכלו פת דגן וקטניות, והבן סורר ומורה העלה עמו בשר ויין, והא קמשמע לן משמיענו המשנה: אף על גב, דאין עולין לה אלא בפת וקטנית, ואיהו הוא אסיק העלה עמו בשר ויין, ולכאורה אינו מצטרף עמהם, ולא נקרא שאכל סעודת מצוה -
32. כתב רש"י: ולא ידענא משום מאי נקט פת "דגן", ומשמע למעוטי פת אורז ודוחן קא אתי. וכתב היד רמ"ה: אין מעלים בשר ויין, שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו, ולא יעיינו בדבר כראוי (וכתב ששם המפרש: משמע שחולק עם רש"י הסובר שלא עלו לשם עיון, עיין הערה הבאה). ועוד מפרש: כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ועוד מפרש: כדי שיעלו "לשמה" ולא לשם סעודה.
בכל זאת, כיון דבמצוה קא עסיק - לא ממשיך.
עתה מבארת הגמרא מהי סעודת עיבור החודש.
וכתב רש"י: ודאי שאין זו אסיפה לשם עיון האם לעבר את החודש, המבואר בפרק ראשון, דהרי עלו לאור עיבורו שהוא ליל מוצאי יום שלושים אחרי שכבר עיברו, ואם מעברין את החודש אין צורך כלל בעיון, שכבר קידשוהו שמים. ועוד, למה הוצרכו עשרה בני אדם, הרי שם נאמר שמספיק שלשה מעיינים.
אלא, שהיו עושים אסיפה עם סעודה, כדי לפרסם הדבר שעיברו בית דין את החודש 33 .
33. זו שיטת רש"י. אבל היד רמ"ה חולק, וסובר שהאסיפה היתה באור לשלושים, כלומר במוצאי כ"ט, והאסיפה היתה לעיין ולחשוב אם לעבר. ואף שעיבור החודש הוא בשלשה, העלו אתם עוד אנשים - לפחות עשרה - כדי להגדיל את הפרסום.
תנו רבנן: אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, להגדיל הפרסום.
ואין עולין לה, אלא בפת דגן וקטנית.
ואין עולין לה, אלא לאור עיבורו, יום העיבור הוא יום השלושים, שהוא היום ש"עיברו" - הוסיפו על החודש, ואור יום עיבוררו, הוא מוצאי יום שלושים, ליל שלושים ואחד.
ואין עולין לה ביום, אלא בלילה.
ורמינן: והתניא הרי שנינו בברייתא אחרת: אין עולין לה בלילה אלא ביום.
ומתרצינן: אכן, עשו זאת בלילה, ועל כך שנינו: אין עולים ביום אלא בלילה. אלא, שמרוב רצונם לעשותה בפרסום - עלו מבעוד יום סמוך ללילה, כדי שיראום אנשים כשעולין, ועל כך שנינו: אין עולין בלילה אלא ביום 34 .
34. כתבו התוס' (לפי הבנת המהר"ם): מה שאמרה הברייתא: "אלא לאור עיבורו", בא לומר שלא בלילה שלפני העיבור. וכיון שעדיין אינו ברור מספיק, כי יתכן שיעשוה "ביום העיבור", לכן מבארת הברייתא: בלילה ולא ביום. ומה שאמרה: "בלילה", גם אינו מספיק ברור, כי יתכן לפרשו, בלילה ש"לפני" העיבור, לכן אמרה לאור עיבורו. לכן כפלה עצמה הברייתא, כדי להשמיענו בלילה דוקא, וליל שלושים ואחד דוקא.
כמו דאמר רב חייא בר אבא לבניה לבניו: אחריפו הקדימו ועולו! לאסיפה זו, אחריפו ופוקו! הקדימו לצאת מאסיפה זו בהשכמה, בהיות הבוקר, אחרי שתהיו שם כל הלילה, ואם תאחרו, יחשבו הרואים שעליתם בבוקר. מה שאין כן אם תרדו תיכף בהשכמה יבינו שישבתם שם כל הלילה, ואם תעשו כן -
כי היכי דלישמעו בכו אינשי תעבור השמועה שעיברו את החודש.
שנינו במשנתינו: אכל מעשר שני בירושלים. (אינו נעשה בן סורר ומורה).
מבארת הגמרא: כיון דכי אורחיה הוא קא אכיל ליה, אוכלו כדרך מצוותו, כן ציוותה התורה (דברים יד): "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר בצאן וביין ובשכר", לכן לא ממשיך.
שנינו במשנתינו: אכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים. (אינו נעשה בן סורר ומורה).
הגמרא מביאה מאמר רבא. (רבא לא אמר דינו כפירוש על המשנה).
אמר רבא: אכל בשר עוף - אינו נעשה בן סורר ומורה, כיון דלא ממשיך, ואינו כבשר בהמה 35 .
35. רש"י מפרש: משום שלא נמשך. היד רמ"ה מפרש: לפי שמאכל קל הוא, ואין דרך ליסטים בכך. עוד מפרש: לפי שדמיו יקרים, ולא שכיחי ליה מעות כולי האי, ולא מימשיך. עוד מפרש בשם הריב"א: לפי שאין בו שמחה, כשם שאין מקיימים מצות שמחת יום טוב בהקרבת שלמי שמחה בבשר עוף.
ומקשינן: והא אנן תנן: אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - אינו נעשה בן סורר ומורה -
ונדייק: רק "שקצים" - סתם שקצים הן עופות "טמאים", הוא דאינו נעשה בן סורר ומורה, לפי שהן עופות האסורים, הא עופות טהורין - נעשה בן סורר ומורה.
ומתרצינן: רבא אכן סובר, שבשר עוף אינו בשר לגבי דין בן סורר ומורה, אבל מודה, שאם אכל תרטימר פחות כזית בשר בהמה, והשלים לשיעור תרטימר עם בשר עוף - מצטרף -
ולכן, כי תנן נמי מתניתין, באה המשנה להשמיענו: להשלים, שאם השלימו לשיעור תרטימר בכזית בשר "שקצים" - אינו נעשה בן סורר ומורה, כיון שהיא אכילת איסור.
שנינו במשנתינו: אכל דבר שהוא מצוה ודבר עבירה. (אינו נעשה בן סורר ומורה).
יש להקשות: מה משמיענו המשנה, הרי כבר השמיעה לנו דבר מצוה - חבורת מצוה, עיבור החודש, מעשר שני בירושלים, וכן דבר עבירה - נבילות וטריפות שקצים ורמשים?
ומתרצינן: אם היתה משמיעה רק דבר מצוה, היה נשמע: רק אכילת מצוה ממש, כגון: כהנים האוכלים קדשים, או בני ישראל האוכלים קרבן פסח -
ולכן באה להוסיף: דבר מצוה, אף שאינה מצוה ממש, כגון: סעודת תנחומי אבלים שהיא תקנת חכמים 36 .
36. כתב המהרש"א אף שכבר השמיענו "עיבור החודש", והיא ודאי סעודה מדרבנן. באה המשנה להשמיענו בלשון "כללי" - כל סעודות מצוה, בין מדאורייתא ובין מדרבנן. ולמה - אם כן - הוצרך להשמיענו "עיבור החודש"? להשמיענו החידוש, שאף שהם העלו פת דגן וקטנית והוא העלה בשר ויין, מצטרף עמהם.
וכן משמיעה לנו: דבר עבירה שאינה מן התורה, אלא כגון: אם אכל ביום תענית ציבור, שאיסור אכילה בו הוא מדרבנן -
בכל זאת, אינו נעשה בן סורר ומורה.
ומבארת הגמרא: וטעמא מאי? למה פטור על אכילת עבירה, בין על אכילת איסור מן התורה ובין על איסור דרבנן 37 .
37. כתב היד רמ"ה: שגם מי שעובר על איסור דרבנן - עובר על לאו ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ונחלקו בכך הרמב"ם והרמב"ן (בתחילת ספר המצוות) אם מי שעובר על איסור דרבנן - עבר על לאו של לא תסור.
אמר קרא: "איננו שומע בקולנו" - ונדרש: בקולנו בקול אביו ואמו הוא דאינו שומע, ובא למעט: ולא זה, האוכל דבר איסור, שאינו שומע אף בקולו של מקום הקדוש ברוך הוא.
שנינו במשנתינו: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה.
יש להקשות, מה באה המשנה להרבות, הרי אמרה כבר במפורש: עד שיאכל וישתה יין?
ומתרצינן: סלקא דעתך שלא דוקא בשר ויין, אלא אף מאכלים ומשקים הדומים להם - בכך שמשביעים ומשכרין, לכן מדגישה המשנה: אכל "כל מאכל" ולא אכל בשר, שתה "כל משקה" ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה.
ומה הם אותם מאכלים ומשקים המשביעים ומשכרים כבשר ויין? אכל כל מאכל ולא אכל בשר, לאתויי, בא לכלול בכלל הדברים שאינו נעשה בהם בן סורר ומורה, דבילה תאנה קעילית הבא מאותו מקום.
שתה כל משקה ולא שתה יין, לאתויי דבש וחלב המשכרים.
כמו דתניא: כהן שאכל דבילה קעילית, ושתה או ששתה דבש מי דבש וחלב ונכנס למקדש -