פרשני:בבלי:שבועות ז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכתיב התם בפרשת פרה אדומה לגבי טמא מת שלא התחטא במי האפר של פרה אדומה "את משכן ה' טימא, טמא יהיה, עוד טומאתו בו". מה להלן, בפרה אדומה, מדבר הכתוב במפורש בטומאת מקדש, אף כאן, בקרבן עולה ויורד, מדבר הכתוב גם בטומאת מקדש.
ומקשינן: ואלא, עתה, לאחר שלמדנו בגזרה שוה שהטומאה המוזכרת בפרשת קרבן עולה ויורד היא טומאת מקדש וקדשיו, מיעוטא ד"בה" דילפינן מינה למעוטי תרומה מקרבן עולה ויורד, למה לי? (והרי אין ללמוד על אכילת תרומה טמאה במה מצינו מטומאת מקדש וקדשיו, שכן אין בה חיוב כרת)?
ומתרצינן: איצטריך לן "בה" לרבות נבלת עוף טהור, שמטמאה את האדם האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה. שאם אכלה, ונכנס למקדש, חייב (וכיון שטומאתה היא באמצעות אכילה, ובבית הבליעה דוקא, חידוש הוא, ואיצטריך לריבויי).
ופרכינן: הא אמרת "בה", מיעוטא הוא, ולא ריבויא. וכיצד ילפינן מינה לרבות טומאת נבלת עוף טהור?
ומשנינן: משום דמיעוטא הוא - אייתר! שמיעוט זה מיותר הוא. ולפיכך הוא בא לרבות, לפי הכלל שכל מיעוט אחר מיעוט בא לרבות. שהרי כתיב בפרשה "או כי יגע בטמאת אדם", ויש לנו למעט מכאן ולומר: טומאה דבר - נגיעה, אין. טומאה דלאו בר נגיעה, לא! והיינו שאין חייבים קרבן עולה ויורד אלא כשנטמא בדבר המטמא באמצעות נגיעה, ולא אם נטמא בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה בנגיעה גרידא אלא רק באמצעות אכילה, בהיותה בבית הבליעה, בלבד. וכיון שיש לנו את המיעוט הזה, וכתיב בה מיעוטא חסר טקסט (חברותא) הוה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות!
שנינו במשנה: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים וכולי.
תנו רבנן: נאמר בשעיר הפנימי של יום הכיפורים "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל" וגו'. ולכאורה, יש לי בענין זה של "טומאות בני ישראל" להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים. בעבודה זרה הוא אומר: "למען טמא את מק דשי".
בגילוי עריות הוא אומר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות ... ולא תטמאו בהם".
בשפיכות דמים הוא אומר: "ולא תטמא את הארץ".
יכול על שלש טומאות אלו יהא שעיר הפנימי מכפר? תלמוד לומר "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל", ומשמע מלשון הכתוב, "מטומאות" - ולא כל טומאות!
ועל איזה טומאה השעיר הפנימי מכפר? צא ולמד בבנין אב: מה (באיזה טומאה) מצינו שחלק אותה הכתוב מכלל כל טומאות? הוי אומר - טומאת מקדש וקדשיו, שרק עליה מביאים קרבן עולה ויורד ולא על טומאות אחרות. אף כאן, בכפרת השעיר הפנימי, דילפינן ממיעוטא דקרא שאינו מכפר על כל הטומאות אלא על טומאה שנחלקת משאר הטומאות, אין הוא בא לכפר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: אין צורך ללמוד בבנין אב. אלא ממקומו עצמו הוא מוכרע שכפרת השעיר הפנימי היא רק על טומאת מקדש וקדשיו. כי הרי הוא אומר מפורשות "וכפר על הקודש מטומאות", שמשמעותו - כפרה מטומאות של קודש!
יכול על כל טומאה שבקודש יהא שעיר זה מכפר ואפילו על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף? תלמוד לומר "ומפשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים הנעשים במזיד שאינם בני קרבן, אף חטאים שאינם בני קרבן. שאין להם ידיעה בסוף, ואין החוטא יכול להביא את קרבן היחיד מפני חסרון ידיעתו בחטאו. ולפיכך בא השעיר הפנימי לתלות לו עד שיוודע לו מחטאו ויתכפר אז בקרבן היחיד. יצא חוטא שיש לו ידיעה בחטאו, שחייב קרבן יחיד, ואין השעיר תולה לו.
ומנין ליש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף, ששעיר זה תולה לו עד שיידע מחטאו ויביא קרבן יחיד. ואין הוא תולה למי שיש בו ידיעה בסוף אך אין לו ידיעה בתחילה, על אף שגם הוא אינו מתכפר בקרבן יחיד משום שלא היתה לו ידיעה בתחילה?
תלמוד לומר "לכל חטאתם" - חייבי חטאות במשמע! שמשמעות הכתוב היא לומר, שרק אלו הראויים להתכפר בקרבן חטאת יחיד (לכשיוודע להם מחטאם) הם המתכפרים, בינתיים, בשעיר הפנימי, ולא אלו שלעולם אין להם כפרה בקרבן יחיד. ולפיכך, אלו שהיתה להם ידיעה בסוף אך לא היתה להם ידיעה בתחילה, שלעולם לא יבואו לידי קרבן יחיד, אין הם מתכפרים בשעיר הפנימי אלא בשעיר החיצון.
אמר מר: יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות, טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים!
והוינן בה: האי עבודה זרה, היכי דמי? איזה הוה אמינא היה לנו לומר שיתכפר עליה בשעיר הפנימי, עד שהוצרכנו למעטה מהפסוק? והרי, אי עבר במזיד - בר קטלא הוא. אי בשוגג - בר קרבן יחיד הוא! והרי אין השעיר הפנימי בא לכפר אלא על מי שאין לו כפרה אחרת!?
ומתרצת הגמרא שמצינו שני אופנים: האחד, במזיד ולא אתרו ביה שאינו בר קטלא. והשני, בשוגג ולא אתיידע ליה שחטא. שאינו מתכפר, משום שאינו מכיר בחטאו, והוה אמינא שהשעיר הפנימי יתלה לו עד שיוודע לו מחטאו.