פרשני:בבלי:שבועות יד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות יד א

חברותא

כך יש להם כפרה  בטומאת מקדש וקדשיו.
במה הם מתכפרין עליה?
מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן, שהרי הותר מכללו אצל ביתו, ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים, שהרי לא הותר מכללו.
ועתה מבארת הגמרא, מה שאמר התנא בברייתא "ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר "בית אהרן ברכו את ה'" וגומר:
מאי "אם נפשך לומר"? איזה פירכא איכא שהוצרך התנא להביא לימוד נוסף?
היינו פירכא: וכי תימא, "ביתו" כתיב וממעט בכך שאר הכהנים. לפיכך, בא הכתוב הנוסף ולימד שכולן קרויין ביתו, שנאמר "בית אהרן ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה'"! ומקשינן: והאי "אשר לעם", להכי הוא דאתא, למעוטי שעיר הפנימי שלא יתכפרו בו הכהנים!?
הא מיבעי ליה דקאמר רחמנא מדעם (משל עם) ליהוי! שלא נאמר שהכהן הגדול מביאו לשעיר הפנימי משלו כשם שפרו של כהן גדול בא משלו, קא משמע לן שאת השעיר צריך להביא משל ציבור!?
ומתרצינן: ההוא דמיבעי להביאו משל ציבור, "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים" נפקא!
ותו מקשינן: והאי "אשר לו", להכי הוא דאתא!? דאמרינן היה לנו למעט את הכהנים מכפרת פרו של כהן גדול מהמיעוט "אשר לו", אילולי מצינו פסוק אחר "בית אהרן", (או משום שהותר "אשר לו" מכללו אצל ביתו).
והרי האי, מיבעי ליה לכדתניא: נאמר בפרו של כהן גדול שלש פעמים המיעוט "אשר לו". מהמיעוט הראשון ילפינן כי פרו של כהן גדול - משלו הוא מביא ואינו מביא משל ציבור. יכול לא יביא משל ציבור משום שאין הציבור מתכפרין בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים, שאחיו הכהנים מתכפרין בו, תלמוד לומר פעם שניה, "אשר לו". יכול לא יביא משל ציבור או משל אחיו הכהנים לכתחילה. אבל אם הביא משלהם, כשר? תלמוד לומר שוב, בפעם השלישית "אשר לו" - שנה עליו הכתוב לעכב!
ואם כן תיקשי, כיצד היה לנו הוה אמינא למילף מ"אשר לו", שאין הכהנים מתכפרים בפרו של כהן גדול? ומשנינן: תנא, הכי קא קשיא ליה: מאי שנא בשעיר הפנימי דעם, דלא מכפר על הכהנים משום דלא קא חסרי ביה הכהנים ממונא, שלא נקנה השעיר הפנימי מכספם של הכהנים (עיין תוס'!), דכתיב "אשר לעם". אם כן, בפרו דאהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא, שהרי למדנו ממיעוטא ד"אשר לו" שחייב להביאו משלו בלבד. ולכן, הוה אמינא שאין הכהנים מתכפרים בו כשם שאינם מתכפרים בשעיר הפנימי שלא בא מכספם. וקאמר התנא, כולן קרויין ביתו. ונכללו בכפרת בני ביתו של אהרן.
ופרכינן: בשלמא לרבי שמעון, דאמר אין הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח אלא בפרו של כהן גדול, היינו דבעינן לשלש כפרות שייעשו בפר זה, דומיא דשלש הכפרות שנאמרו בישראל, והם: א. טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה ידיעה בסוף, שהשעיר הפנימי תולה לו עד שיוודע לו ויביא קרבן יחיד. ב. טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה ידיעה בתחילה, שלעולם לא יתכפר לו בקרבן יחיד והשעיר החיצון מכפר עליו. ג. שאר עבירות, המתכפרות בשעיר המשתלח.
ולכן, לדברי רבי שמעון מובן היינו דכתיב בפרו של כהן גדול תרי וידוין שמתודה הכהן הגדול לפני שחיטה, ובנוסף, מתן דם
הפר, שגם הוא נחשב מעשה של כפרה, וביחד הן שלש כפרות של הכהנים כנגד שלשת הכפרות של הישראלים:
חד כפרה כנגד שעיר הנעשה בפנים, והיא תולה לכהנים על טומאת מקדש וקדשיו שהיתה להם ידיעה בתחילה אך לא בסוף, עד שיוודע להם ויביאו קרבן יחיד.
וחד כפרה כנגד שעיר הנעשה בחוץ, שמכפרת על אותם שהיתה להם ידיעה בסוף אך לא בתחילה.
וחד כפרה כנגד כפרת שאר עבירות בשעיר המשת לח.
אלא, לרבי יהודה תקשי: תרי וידוין ומתן דם הפר למה לי? והרי בחד וידוי ודמו של פר סגיא! שהרי לרבי יהודה מתכפרים הכהנים על שאר עבירות בשעיר המשתלח כמו ישראל!?
ומשנינן: שני וידוין אלו יש בהם צורך, אחד לו, לכפרת הכהן הגדול בלבד, ואחד לביתו.
כדתנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מידת הדין נוהגת - מוטב יבוא זכאי ויכפר על חייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב! ולכן, תחילה מתכפר הכהן הגדול בוידויו הראשון, ולאחר מכן מתודה עליו ועל אחיו

מתניתין:
שתים המפורשות בתורה, האחת באכילת קודש, ואחת בכניסה למקדש -
שהן ארבע, על ידי צירופם של עוד שתים - האחת בקודש ואחת במקדש - הנלמדות מריבויי הכתובים. כיצד?
נטמא, וידע שנטמא  2  -

 2.  בין שידע בשעה שנטמא, בין שנודע לו לאחר מכן קודם העבירה, רש"י.
ושוב נעלמה ממנו הטומאה, ואולם, זכור הוא את הקודש (יודע על מה שלפניו שהוא קודש) -
או שנעלם ממנו הקודש,  3  שהיה סבור חולין הוא, ואולם זכור הוא את הטומאה (יודע הוא שטמא הוא) -

 3.  יש לעיין בלשון המשנה, מדוע לא אמרה: ידע שזה קודש ונעלם ממנו הקודש, כעין שאמרה לגבי העלם טומאה.
או שנעלמו ממנו זה וזה (טומאה וקודש) -
ואכל את הקודש, ועדיין לא ידע שהוא אוכל קודש בטומאה, אלא באחת מההעלמות הנזכרות הרי הוא עומד, ואולם משאכל (לאחר שאכל) ידע שהיה טמא בשעת אכילה, והבשר שאכל קודש הוא -
בכל אלו, הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד.
הרי לנו "אחת שהיא שתים" באכילת קודש בטומאה, כי העלם הטומאה מפורש בתורה, כדכתיב "ונעלם ממנו והוא טמא", ומשמע שנעלמה ממנו הטומאה; ואילו העלם הקודש אינו מפורש בתורה אלא מדרשה הוא נלמד, משום שנאמר "ונעלם ונעלם" שני פעמים.
וכן הוא גם לענין כניסה למקדש בטומאה:
מי שנטמא וידע שנטמא -
ושוב נעלמה ממנו הטומאה, ואולם זכור הוא את המקדש, כלומר: יודע הוא שזה מקדש -
או שנעלם ממנו מקדש, ואולם זכור הוא את הטומאה -
או שנעלם ממנו זה וזה (טומאה ומקדש) -
ואם נכנס למקדש ועדיין לא ידע, אלא עומד הוא באחת מן ההעלמות שנזכרו, ואולם משיצא מן המקדש ידע את אשר נעלם ממנו בשעת עבירה -
הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד.
הרי לנו אחת שהיא שתים בכניסה למקדש, כי העלם הטומאה מפורש בתורה, ואילו העלם המקדש נלמד מדרשה ד"ונעלם ונעלם".  4 

 4.  ואם שגג באיסור, כתב בפשיטות ב"מנחת ברוך" סימן ט ענף א שאינו חייב לכולי עלמא קרבן עולה ויורד; ובדין חטאת קבועה, בפשוטו הדין תלוי במחלוקת בעלי התוספות שהובאה בהערה לעיל; וראה מה שכתב בזה ב"מנחת ברוך" שם. ומיהו ב"מנחת חינוך" מצוה קכג (ד"ה וכבר הבאתי) כתב: כבר הבאתי לעיל דחייב חטאת (בשאר חייבי כריתות) אפילו הזיד בלאו ושגג רק בכרת הוי ליה שוגג:. הכי נמי כאן, דאם אכל קודש או נכנס למקדש אפילו אם הזיד בלאו ושגג רק בכרת חייב קרבן; משמע דפשוט לו שחייב על שגגת האיסור; וראה עוד ב"חזון איש" הוריות סימן טו י.
ומבארת המשנה מה היא כניסה למקדש שהוא חייב עליה אם נכנס שם בטומאה:
אחד הנכנס בטומאה לעזרה שנתקדשה בראשונה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה שהוסיפו עליה לאחר מכן, הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד -
ולפיכך חייב הוא אף על התוספת, כי היא קדושה כקדושת העזרה שנתקדשה בתחילה -
שהרי אין מוסיפין על העיר ירושלים לענין אכילת קדשים קלים ומעשר שני, ועל העזרות, אלא במלך. כלומר, על פי מלך, ועל פי נביא, ועל פי אורים ותומים, ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד; ובשתי תודות (שני לחמי תודה)  5  שהיו נושאים  6  סביב התוספת שבאו להוסיף,  7  ובשיר,  8  ובית דין  9  מהלכין סביב התוספת שבאו להוסיף, ושתי התודות מהלכות אחריהן,  10  וכל ישראל מהלכים אחריהם -

 5.  בגמרא יתבאר, שאת ירושלים היו מקדשים בשני לחמי תודה של חמץ, ואילו את העזרה היו מקדשים בשיירי מנחה, והן מצה.   6.  ברש"י לקמן טו ב ד"ה זו כנגד זו, נראה, שהיו כהנים נושאים את לחמי התודה.   7.  נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: והיו נושאין אותה בהיקף סביב, ומשמע קצת שהיו מהלכים מארבע רוחות ההיקף החדש, ואף מאותה רוח שכבר קדושה בקדושת העזרה.   8.  בתוספות פסחים סד א נראה שהלויים היו אומרים את השיר; והקשו שם: הרי אין אומרים שירה אלא על היין, וכתבו דשלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין.   9.  כתב ב"תוספות יום טוב": ואם תאמר ואמאי לא חשיב גם מלך ונביא וכו' (אלא "ובית דין מהלכין") ? ויש לומר: אין הכי נמי, שהם לא היו מהלכין כלל, ואלא הא דתנן "במלך וכו"' על פי מלך קאמרינן, וכן לשון הרמב"ם בפרק ו מהלכות בית הבחירה "אין מוסיפין וכו' אלא על פי המלך ועל פי נביא ובאורים ותומים"; ראה עוד שם. ומיהו מה ששנינו "ובית דין מהלכין", היינו אותן סנהדרין של שבעים ואחד שנזכרו תחילה, וכנראה מלשון התוספות יום טוב, וכן הוא כמעט מפורש בסנהדרין יד ב, דמפרשינן התם: כיצד משכחת לה שיצאו סנהדרין "כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות, כדתנן: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד"; ואם לאו שהיו הסנהדרין עצמם מהלכים, למה צריכים הם לצאת למקום; וכן משמע מלשון רש"י שם שכתב: כגון שיצאו להוסיף על העיר: על ירושלים וצריך לקדש התוספת בשתי תודות ובשיר, וכוונתו, דמאחר שמקדשים אותם בשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין אחריהם, אם כן צריכים הם לצאת מן המקום. אך ראה ב"יד רמה" שם, שכתב שני ביאורים: האחד: בית דין יצאו למקום כדי לתחם אותו, והשני: משום מתניתין דשבועות דבעינן תודות ושיר ובית דין מהלכין אחריהן; ולפי פירושו הראשון של הרמ"ה אין להוכיח מאותה סוגיא שהיו בית דין של שבעים ואחד מהלכים אחריהם; וכאשר באמת משמע מלשון המשנה דבתחילה קראם "סנהדרין" ושוב קראם "בית דין", והיינו משום ד"בית דין" אין הכוונה לסנהדרין. וקצת יש להוכיח בשיטת רש"י, דלא מיבעיא שהיו בית דין מהלכין אחריהן, אלא כל אלו שנזכרו היו מהלכין, שאם לא כן לא היה לו לרש"י להשמיט את לשון המשנה "ובית דין מהלכין אחריהן", ומזה משמע, דכיון שהזכירה הגמרא את המשנה שאין מוסיפין על העיר אלא במלך ובסנהדרין של שבעים ואחד, ום באותה משנה כתוב שהיו מקדשים בשתי תודות ובשיר, אם כן ממילא משמע דכל אלו הנזכרים במשנה היו מהלכים אחרי התודות.   10.  ראה בהגהות הגר"א לקמן טו ב, שאין גורסים במשנה "ושתי תודות אחריהן", אלא "ושתי תודות וכל ישראל אחריהם"; ושם בגמרא מתבאר, שבית דין היו מהלכים אחרי שתי התודות.

דרשני המקוצר