פרשני:בבלי:מנחות נד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות נד ב

חברותא

כי פליגי - כגון שהיה בו בתחילה כשיעור, וצמק לפחות מכשיעור, וחזר ותפח לכשיעור, ובזה נחלקו: דמר, שמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש, שסוברים לכמות שהיו משערים, סבר, יש דיחוי באיסורא  22  ובטומאה, וכיון שנדחה בזמן שצמק לפחות מכשיעור, שוב לא נחשב לשיעור מן התורה כשיחזור ויתפח, שאם אסור הוא, לא יהיו חייב עליו משום אכילת איסור, וכמו כן הוא לא יחזור ויטמא, וכן אם הוא טהור הוא לא יקבל טומאה, שאין מחשיבים את הנפח שחזר ותפח כנפח של שיעור, והרי הוא משתער לכמות שהיה בהיותו מצומק.

 22.  בנידון הסוגיא אם יש דיחוי באיסורין, נחלקו האחרונים בגדר דין דיחוי זה. בדברי הגר"א באורח חיים סימן תפ"ו בסוף משמע שלמד שזה דין דיחוי שמצאנו בעוד מקומות בש"ס. וכמו- כן המנחת חינוך מקשה על סוגייתנו למאן דאמר שיש דיחוי באיסורים, הרי מבואר במסכת סוכה דף ל"ג שכל שבידו לתקן הפסול אין זה דיחוי, וגם כאן בידו לתקן. ואם כן, גם המנחת חינוך למד שנושא הסוגיא קשור לנושא הכללי של דיחוי במצוות, אולם הקרן אורה לומד שזה נושא בפני עצמו, ונחלקו האמוראים כשצמק וחזר ותפח האם נחשב שחזר המקורי. ואם כן, יש פה שיעור איסור. או שזה מים בלבד, והאיסור אין בו שיעור.
ומר, רב ורבי חייא ורבי יוחנן, סבר, אין דיחוי באיסורא ובטומאה, כיון שמתחילה היה בו שיעור לאיסור ולטומאה, לכן, למרות שכשהצטמק חסר השיעור, אך משחזר ותפח נחשב שחזר לעיקרו שהיה בו שיעור, ולפיכך משערים בו לכמות שהוא עכשו.
ותמהינן: ומי איכא למאן דאמר דיש דיחוי באיסורין?
והתנן: כביצה אוכלין שהניחה בחמה - ונתמעטו מכביצה. וכן כזית מן המת או כזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ, וכזית פיגול, וכזית נותר, וכזית חלב שהצטמקו, טהורין אותן אוכלין שהתמעטו, וכן אותו כזית מן המת או מן הנבילה, משום שהתמעטו מהשיעור של טומאה, וכמו כן אין חייבין עליהן על אותן איסורין שבמשנה משום פיגול ונותר וחלב.
ואם הניחן לאחר שצמקו בגשמים, ותפחו, וחזרו לשיעורם שבתחילה, הרי הם טמאין, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב?!
ומסקינן: תיובתא למאן דאמר יש דיחוי באיסורין, תיובתא.
תא שמע: תורמין (מעשרין) תאנים לחים על הגרוגרות, שהן תאנים שהתייבשו וצמקו, במנין, שעל כל תשעים גרוגרות מפרישים עשר תאנים לחות, אבל אין מעשרין במידה, שאם ימדוד את הגרוגרות והתאנים בכלי מדידה, ויעשר עשירית המידה של תאנים לחות על תשע עשיריות המידה של גרוגרות מיובשות, הוא יפריש פחות מהכמות של תאנים לחות שהיה מפריש במנין.
שהרי נפח התאנים הלחות הוא יותר מנפח הגרוגרות, ונמצא שאם ימדוד את התאנים הלחות בעשירית המידה שמדד בה את הגרוגרות, הוא יפריש עשירית מנפח הגרוגרות, שהיא פחות בהרבה מנפח תאנים לחות. ואילו אם יפריש במנין של עשרה תאנים לחות כנגד תשעים גרוגרות, והיינו, שיחשיב את הגרוגרות כאילו הן לחות, הרי הוא יעשר בהרבה יותר ממה שיעשר לפי עשירית ממידת הגרוגרות.
והשתא דייקינן: אי אמרת בשלמא לכמות שהיו משערין, שפיר חייב לעשר במנין, כאילו היו הגרוגרות תאנים לחות, וכפי שהיו לפני שהתייבשו והצטמקו.
אלא אי אמרת כמות שהן משערין, כיצד מחייבים אותו לעשר לפי מנין, והרי כיון שהתאנים גדולים בנפחם מהגרוגרות, אם יפריש עשר תאנים על תשעים גרוגרות הוה ליה "מרבה במעשרות", שמפריש יותר מעשרה אחוז.
ותניא: המרבה במעשרות, שמפריש יותר מעשירית, פירותיו מתוקנים ואינם טבל, ומעשרותיו מקולקלין, שכיון שלא חל שם מעשר אלא על עשירית מהפירות, הרי שאר הפירות שהפריש הם טבל (שהרי עליהם הוא לא הפריש מעשר, אלא רק קרא עליהן עצמן שם מעשר לתקן אחרים, ושם מעשר אינו יכול לחול על יותר מעשירית מהפירות, ונמצא שהם נשארו טבל), ומכיון שאין אותה עשירית שנהייתה מעשר ניכרת בתוך התערובת של המעשר והטבל, הילכך מעשרותיו מקולקלין ואינו יכול לאוכלם.
ודחינן: אלא מאי אמרת - כמות שהן עכשו הם משתערים, אם כן אימא סיפא: אם בא לעשר גרוגרות על התאנים, הרי הוא חייב לעשרם במדה, שימוד במידה שיהיו בה תשעים אחוז מהמידה תאנים ועשרה אחוז מהמידה גרוגרות, ולא יפריש במנין, עשר גרוגרות על תשעים תאנים, משום שממעט במעשרותיו, שאם ימדוד גרוגרות בעשירית מהמידה של תאנים, היא תכיל למעלה מעשר גרוגרות!
אי אמרת בשלמא כמות שהן עכשו משערים, שפיר חייב להפריש את הגרוגרות במידה, שזהו היחס של עשירית גרוגרות לתשע עשיריות תאנים, לפי מצבם של הגרוגרות עתה. אלא אי אמרת לכמות שהן היו, משערים, הרי כשמפריש במידה - מרבה במעשרות הוא, כי אם נחשיב את הגרוגרות כמו שהיו בהיותן תאנים הרי צריך להפריש עשר גרוגרות על תשעים תאנים, ואילו כשמודד במידה הוא מפריש למעלה מעשר גרוגרות על תשעים תאנים!?
אלא, לא תוכיח ממשנה זו כלום, כי כאן בתרומה גדולה עסקינן הניטלת באומד, ואפשר להוסיף עליה כרצונו.
ורישא, כשמפריש מהתאנים על הגרוגרות, הרי הוא מפריש במנין משום המצוה לתרום בעין יפה, וסיפא, כשהוא בא להפריש מהגרוגרות על התאנים, הרי הוא מפריש במידה משום המצוה לתרום בעין יפה.
ותמהינן: אי הכי, אימא סיפא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע (הוא הכלי שבו היו נותנים את הגרוגרות ומדבקים אותם בו לעיגולים גדולים) על תשעים תאנים לחות שבכלכלה (כלי שבו היו נותנים את התאנים הלחות בשעה שהיו קוטפין אותן).
ואי בתרומת גדולה מדובר - עשר על תשעים מאי עבידתיה?! שהרי אין מפרישים עשרה אחוזים תרומה גדולה.
אלא, הכא בתרומת מעשר, הניטלת מתוך המעשר, עסקינן, ותרומת מעשר, שהיא עשירית מהמעשר, ניטלת באומד ובעין יפה, ואבא אלעזר בן גמלא הוא שאמר משנה זו.
דתניא, אבא אלעזר בן גמלא אומר: נאמר בתרומת מעשר "ונחשב לכם ללוים תרומתכם, שהרמתם מעשר מן המעשר (כתרומה גדולה, הנקראת ראשית דגן, שהורמה מן תבואת הגורן) ". בשתי תרומות, הכתוב "ונחשב לכם", מדבר. אחת תרומה גדולה, ואחת תרומת מעשר. ללמדנו, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד, שאין צריך למדוד את הפירות אלא נוטל באומד אחד מן החמישים ועושהו תרומה גדולה,

דרשני המקוצר