פרשני:בבלי:מנחות עא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות עא ב

חברותא

א. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה,
ב. ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן, כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת ואפילו בשבתות ובימים טובים.
ג. ונותנין פאה לירק שאינו חייב מן הדין, ולא היה זה ברצון חכמים, משום שהיו העניים אוכלין אותה בטיבלה כשאר פאה, ואינו מן הדין, שהרי אינה פאה.  1 

 1.  ראה הביאור בזה בפסחים נו ב.
ובכל אלו מיחו בידם.
והשתא תיקשי: "מאן קתני מיחו ולא מיחו", כלומר, מדקתני במשנתנו לענין גדישה לפני העומר "ולא מיחו בידם", הרי משמע שרבי יהודה היא, כי הוא זה שחילק במעשי אנשי יריחו שבחלקם מחו בהם חכמים ובחלקם לא, ואמר על גדישה שלא מיחו בהם חכמים; כי רבי מאיר הלוא לא נתייחס כלל לענין המחאה -
ואם כן תיקשי מה ששנינו ברישא: "קוצרין ברצון חכמים", כי לרבי יהודה אף קצירתם שלא ברצון חכמים היה!?
ומשנינן: וליטעמיך שאתה סבור: ברייתא זו אינה משובשת, ואכן אמר רבי יהודה שקוצרים היו שלא ברצון חכמים, הלוא תיקשי:
וכי ששה מעשים של אנשי יריחו היו, וכדקתני "ששה דברים עשו אנשי יריחו"!? והרי שבעה דברים הוו לדעת רבי יהודה, שהרי הוסיף בין אלו שלא מיחו בידם את הקצירה, ועוד לו שלשה שמיחו בידם, ואם כן שבעה הוו.
אלא סמי מכאן (הסר מדברי רבי יהודה שבברייתא) את הקצירה, ולדעת רבי יהודה אין הקצירה בכלל הששה כלל, ומשום שקצירתם ברצון חכמים היה, ואין נמנים בין הששה אלא אותם שלא ברצון חכמים היו עושים -
ואם כן משנתנו רבי יהודה היא כולה.
שנינו במשנה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש; רבי שמעון אומר: אף יקצור ויאכיל אף משהביא שליש:
הגמרא מביאה משנה הדנה בדיני פאה, ומפרשת הגמרא את המבואר שם על פי המבואר במשנתנו לענין עומר: תנן התם, שנינו במסכת פאה ב א:
ואלו מפסיקין שדה גדולה לענין פאה, שאם חצה אחד מאלו את השדה, הרי היא נחשבת כשתי שדות, וצריך ליתן פאה לכל אחת ואחת:
הנחל, והשלולית (של מי גשמים) -
ודרך היחיד (דרך רחבה ארבע אמות), ודרך הרבים (דרך רחבה שש עשרה אמות) - ושביל הרבים (דרך צרה מאד,  2  והוא מקום הילוך רבים, ואינו כמו דרך שמהלכים שם עגלות וסוסים)  3  ושביל היחיד הקבוע (ים) הן בימות החמה והן בימות הגשמים, שחצה אחד מאלו את השדה -

 2.  כתב הרע"ב: שביל: זוטר טובא, דשקיל כרעא ומנח כרעא.   3.  על פי רשב"ם בבבא בתרא נה א.
והבור (חלק מהשדה שאינו זרוע), והניר (חלק שאינו זרוע אלא חרוש בלבד), וזרע אחר (שונה) שנזרע בשדה הזרועה במין אחר.  4 

 4.  שיעור רוחב שלשת אלו, כתב הרע"ב בפאה שם: כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.
בכל אלו לא נחלקו תנאים, אבל בדין המבואר בהמשך המשנה נחלקו תנאים:
וקוצר לשחת, אם קצר חלק מתבואת השדה כשהיא שחת שלא נתבשלה כל צרכה - ואפילו קצרה בשביל אדם -  5  אף הוא מפסיק את השדה שמשני עבריו, ולכשתתבשל התבואה יתן מכל עבר פאה נפרדת; ובהמשך הסוגיא מתבאר, אם שחת זה עדיין לא הביא שליש או אף כשהביא שליש מגידולו -

 5.  וכמתבאר בהמשך הגמרא, וראה בהערות שם.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: קוצר לשחת אין מפסיק, אלא אם כן אף חרש שם והרי הוא כניר שהוא מפסיק, אבל כשלא חרש מחשיבים את קצירת השחת כתחילת קצירת השדה, ולכשתיגמר בישולה של כל התבואה ויקצרנה, הרי זה כגומר את קצירתו, ונותן פאה אחת על הכל.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
רבי מאיר במסכת פאה, הסובר: קצירת שחת אינה חשובה קצירה, ומשמע: אפילו הביאה שליש, כל שלא נתבשלה כל צרכה -  6 

 6.  כן היא פשטות כוונת הגמרא, ראה בזה בהערות בהמשך הענין.
בשיטת רבי שמעון שבמשנתנו - אמרה, שאף הוא סובר: אין קצירת שחת חשובה קצירה, ואפילו קצרה לאחר שהביאה שליש -
דהרי אמר רבי שמעון במשנתנו: יקצור שחת קודם לעומר ויאכיל, אף משהביאה התבואה שליש -
אלמא קסבר רבי שמעון: כל קצירה לשחת - אפילו הביאה התבואה שליש, אלא שלא נתבשלה כל צרכה - לאו קצירה היא ולכן מותרת היא לפני העומר, והוא הדין שאין קצירת השחת חשובה כהתחלת קצירת השדה, וממילא היא מפסקת אפילו כשלא חרש.
יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא (ישב רבה וחזר על שמועה זו משמו של רבי יוחנן), איתיביה רב אחא בר הונא לרבא על דברי רבי יוחנן, הסובר: קצירה לשחת אפילו כשכבר הביאה התבואה שליש אינה חשובה קצירה לדעת רבי מאיר - ממה ששנינו בתוספתא דפאה:
אכלה חגב לחלק מתבואת השדה ואותו חלק חוצה את השדה, או שקרסמוה נמלים, או שברתהו הרוח,  7  הכל מודים:

 7.  רש"י פירש את חילוק הלשון: אכלה חגב קרסמוה נמלים, דרך חגב לאכול מלמעלה, דרך נמלה לקרסם קנה השבולה מלמטה.
אם חרש שם הרי הוא מפסיק בשדה ונעשו כשתי שדות, אבל אם לא חרש, אינו מפסיק, ומשום שתחילת קצירה היא ואפילו כשלא קצרה אדם.
והרי הכל מודים - מאן, מי הוא זה שהצרכה הברייתא לומר שהוא מודה בזה, הלוא רבי מאיר הוא, שנחלק בקוצר לשחת, וסובר: אין זו קצירה; ומודה בזה שהיא תחילת קצירה, ואינו מפסיק בלי חרישה.
והשתא תיקשי:
אי אמרת בשלמא: מתניתין דפאה - ששנינו: וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר - עוסקת רק בשלא הביאה שליש, וברייתא דפאה גבי אכלה חגב, ששנינו בה: דחרש אין (אכן הוא מפסיק) לא חרש - לא מפסיק, עוסקת בשכבר הביאה שליש -
הרי שפיר מבואר החילוק ביניהם, כי קצירת תבואה שלא הביאה שליש אינה חשובה תחילת קצירה ואפילו קצרה אדם, ולכן מפסיק; ואילו קצירת תבואה כשהביאה שליש חשובה קצירה אפילו כשלא נעשתה על ידי אדם,  8  ואינו מפסיק אלא אם כן חרש -

 8.  ולהשמיענו פרט זה נקטה הברייתא "אכלה חגב", "קרן אורה"; וב"טהרת הקודש" ביאר באופן אחר למה לא נקטה הברייתא בפשוטו, "הכל מודים בשהביאה שליש".
אלא אי אמרת כדבריך: מתניתין דפאה נמי (אפילו) בשהביא שליש, ומכל מקום סובר רבי מאיר: כל קצירת שחת לאו שמה קצירה; אם כן תיקשי:
השתא, ומה התם - "קוצר לשחת, מפסיק"
- דקצירה דאדם היא, אדם הוא שקצרה ויותר סברא היא לומר שתחילת קצירה היא, מכל מקום אמר רבי מאיר קצירת שחת לא שמה קצירה -
הכא בברייתא גבי חגב ונמלים שלא נעשתה הקצירה על ידי אדם לא כל שכן שאם קצרוה כשהיא שחת שאין זו תחילת קצירה, ומן הדין שתהא השדה מופסקת!?  9 

 9.  הקשו התוספות: והרי יש לומר, שהברייתא דקצירת חגב ונמלים עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה ועומדת היא ליקצר, ולכן קצירה היא אפילו כשנקצרה שלא על ידי אדם, אבל משנתנו עוסקת בתבואה שהביאה שליש ולא נתבשלה כל צרכה, ולכן אינה קצירה ואפילו על ידי אדם! ? וכתבו ליישב בשלשה אופנים: א. אם הברייתא עוסקת כשכבר נתבשלה כל צרכה, בזה לא היה מועיל אפילו אם חרש, ואילו בברייתא מבואר שאם חרש הרי זה מפסיק; ובהכרח שאף הברייתא עוסקת כשלא נתבשלה התבואה כל צרכה. ב. אם הברייתא עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה, לא היתה צריכה הברייתא להשמיענו שאין זה הפסק אלא אם כן חרש, כי קצירת תבואה שנתבשלה כל צרכה - ואפילו שלא על ידי אדם ולא בשביל אדם - ודאי תחילת קצירה היא. ג. אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר. וב"קרן אורה" תמה מאד על תירוצם השלישי: אם כן, לפי מאי דסלקא דעתין דרבי מאיר אפילו בהביא שליש קאמר דמפסיק, הוא הדין דאפילו עומדת ליקצר דמפסיק, וזה אי אפשר, דאם כן מאי קאמר רבי מאיר "וקוצר לשחת, מפסיק", הא אפילו בתבואה גמורה קאמר דמפסיק; ועוד, הא רבי מאיר אף בקוצר לאדם מיירי כדאמרינן בשמעתין, אם כן אמאי הוי הפסק, כיון דהוי קצירה כתיקנה; אלא על כרחך דוקא בהביא שליש קאמר, וגם זה מיקרי "קוצר לשחת", כיון דעדיין לא נגמרה, אבל אם נגמרה לגמרי, ודאי לא הוי הפסק. ולכן כתב ליישב, דהא דלא מוקי לברייתא דאכלה חגב בעומדת ליקצר, דאם כן, מאי האי דקאמר "הכל מודים", פשיטא דרבי מאיר מודה בזה, דהא רבי מאיר לא אמר אלא "קוצר לשחת"; אבל אי איירי בהביאה שליש, הוי סלקא דעתין דזה גם כן בכלל "קוצר לשחת", כיון דלא נגמרה עדיין, קא משמע לן דרבי מאיר דוקא שחת קאמר, היינו שלא הביא שליש.
אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את שיטת רבי מאיר באופן אחר:
רבי מאיר שאמר "וקוצר לשחת, מפסיק", והיינו דוקא כשלא הביאה שליש וכפי שנתבאר, לא בשיטת רבי שמעון אמרה, אלא אדרבה בשיטת רבי יהודה שבמשנתנו - אמרה, דאמר רבי יהודה במשנתנו:
אימתי מותר הוא לקצור שחת בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, כי קצירת שחת בשלא הביאה שליש אינה חשובה קצירה, אבל אם התחיל עד שהביא שליש, אסור; ומשום שקצירת שחת חשובה קצירה אם כבר הביאה התבואה שליש -
ואף רבי מאיר - המחלק בקצירת שחת בין פחות משליש לשליש - כשיטת רבי יהודה אמרה.
ומקשינן עלה: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה - דקצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש אינה קצירה - רק בכגון שקצר לבהמה, שבזה אנו עוסקים במשנתנו וכמו ששנינו "וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה" -
אבל כשקצר שחת לאדם (לעשות ממנו קליות) וכאופן שדיבר בו רבי מאיר, מי שמעת ליה לרבי יהודה שלא תהא קצירת שחת חשובה קצירה!?  10  דאם כן, שאם תאמר: רבי יהודה במשנתנו אינו מחלק בין קצירה לאדם לקצירה לבהמה, ונחלק בזה על תנא קמא שלא התיר אלא קצירת שחת לבהמה -  11 

 10.  א. כתב רש"י להכריח שדברי רבי מאיר בפאה הם אף כשקצר לאדם, מדאמר "קוצר לשחת" ולא הזכיר בהמה, מה שאין כן במשנתנו. וב"שפת אמת" כתב שזה דוחק, כי יש לומר שסתם קוצר לשחת לבהמה הוא - ולכן פירש באופן אחר: כיון שרבי מאיר הלוא לא אמר שקצירת שחת אינה קצירה אלא אם כן לא הביאה התבואה שליש, אם כן בהכרח דהיינו אפילו לאדם, דאי לבהמה גם חכמים מודים דודאי לאו קצירה היא; וראה בהערה 14 אות א הוכחה לפירושו מדברי רש"י בפסחים כג א. ב. הקשו התוספות: למה לא הקשתה כן הגמרא גם לעיל, לפי מה דסלקא דעתין דרבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה! ? (וראה ב"שיטה מקובצת" במשנה שהוא מבאר את דברי רבי שמעון שהוא מתיר אפילו לאדם, וכתב שכן מוכח בגמרא, ואפשר שכוונתו ליישב את קושיית התוספות) ; ויישבו, דבאמת יש לומר שרבי שמעון מיירי אפילו לאדם, כי על זה לא תיקשי: אם כן תלתא תנאי הוו. וב"שפת אמת" תמה: האיך אפשר לומר שרבי שמעון אמר אפילו לאדם, והרי לשונו הוא "יקצור ויאכיל"! ? ולכן יישב את קושייתם באופן אחר, ועל פי מה שנתבאר באות א, שהכרח הגמרא לפרש את דברי רבי מאיר אפילו לאדם, הוא רק משום שהכריחה הגמרא בדעת רבי מאיר, שאף הוא לא אמר אלא כשלא הביאה התבואה שליש, ובהכרח לומר שאף לאדם אינה קצירה לדעתו, כי קצירת שחת שלא הביאה שליש - שאינה ראויה עדיין לקציר - ולבהמה, בזה אפילו חכמים מודים; אבל לפי מה דסלקא דעתין שלרבי מאיר קצירת שחת אפילו כשהביאה שליש אינה קצירה, אם כן יש לפרש את דבריו כשאר קצירת שחת שהיא לבהמה, וחכמים שנחלקו עליו הלכו בשיטת רבי יהודה, שקצירת שחת בתבואה שהביאה שליש אפילו לבהמה חשובה קצירה; ואם כן שפיר אמרינן, דבשיטת רבי שמעון אמרה. ג. הרע"ב בפאה פירש את דברי רבי מאיר: דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה ; שחת: תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ורבי עקיבא איגר בגליונו תמה עליו: דהא במנחות אמרינן להדיא, דעל כרחך רבי מאיר לאו בשיטת רבי יהודה אמרה, דאימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה, אבל לאדם מי שמעת ליה ; ופירש רש"י שם: ורבי מאיר אפילו בקוצר לאדם, מדלא קתני "והקוצר לבהמה"; וב"תפארת ישראל" הביא מתשובת רבי עקיבא איגר אליו בענין זה, שכתב: וחידוש ראיתי כעת, שהאיש אלקי הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל בספרו "שנות אליהו", כתב גם כן כהר"ב ובמפורש יותר, וז"ל: כיון שקצר לבהמה ולא לאדם, לפיכך מפסיק. וב"תפארת ישראל" שם כתב, דבירושלמי מבואר, דבאמת רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, וכדי שלא תיקשי קושיית הגמרא כאן על זה, צריך לומר, שאף רבי מאיר עוסק רק בקצירה לבהמה; והם הלכו בשיטת הירושלמי.   11.  לכאורה אין מובן מאי סלקא דעתין לפרש בדברי רבי יהודה דהיינו אפילו לאדם, והיכן יש רמז בדברי רבי יהודה שהוא חולק בזה על תנא קמא! ? ואפשר, דהכי קאמר: שמא, כל שלא הביאה התבואה שליש סברא היא שאינה קצירה ואפילו לאדם, ומה שאמרו: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, היינו רק לענין שאם הביאה שליש חשובה היא קצירה אפילו לבהמה; ודוחה הגמרא, שרבי יהודה סובר לא כן, אלא דוקא קצירה לבהמה אינה קצירה ואפילו כשלא הביאה שליש.
הרי הוו להו במשנתנו תלתא תנאי (שלש שיטות תנאים) -
א. תנא קמא לא התיר קצירת שחת אלא כשקוצרה על מנת להאכיל לבהמה, וכמו ששנינו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה".
ב. רבי יהודה מתיר - לדבריך - קצירת שחת אפילו לאדם, ובלבד שלא הביאה התבואה שליש.
ג. רבי שמעון מתיר קצירת שחת ואפילו לאדם  12  ואפילו משהביאה שליש.

 12.  נתבאר על פי רש"י, ולכאורה מוכרח מכאן כדברי ה"שיטה מקובצת" שרבי שמעון אמר אפילו לאדם.
והרי קיימא לן: כל מקום ששנה רבי יהודה "אימתי" אינו אלא לפרש, ולא לחלוק עם תנא קמא.  13 

 13.  נתבאר על פי רש"י; וראה מה שביאר הרש"ש, למה לא פירש רש"י כפשטות לשון הגמרא, שההוכחה היא משום דלא משמע לגמרא שיש כאן שלש שיטות תנאים; (ומיהו לא נתבאר עדיין, כיון שההוכחה היא ממה שאמר רבי יהודה "אימתי", למה הזכירה הגמרא דהוה תלתא תנאי).
ובהכרח דכשם שלתנא קמא לא הותרה קצירת שחת אלא לבהמה, אף לרבי יהודה כן, ואם כן קצירת שחת לאדם שאינה קצירה כדברי רבי מאיר בפאה, זאת לא תשמע מרבי יהודה, ואיך נאמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה!?  14 

 14.  א. איתא בפסחים כג א, גבי מה שאמר רבי אבהו שם כא ב: כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה: והרי חדש, דרחמנא אמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ותנן: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; והיינו, דכיון דמאכיל חדש לבהמה, הרי מוכח שחדש מותר בהנאה. ופירש רש"י שם: "קוצר לשחת: אף על גב דכתיב "עומר ראשית קצירכם אל הכהן", דמשמע דאסור לקצור לפני העומר, מותר לקצור לשחת כשהוא עשב דלאו קציר הוא; ומאכיל לבהמה: אף חיטין גמורים על ידי קיטוף ; מכל מקום (מוכח) חדש מותר בהנאה. ומבואר, דרש"י שם אינו מפרש כמו שפירש כאן ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דבר אחד, אלא שני דינים הם; ומיהו בהכרח צריך לומר, ד"קוצר לשחת" היינו נמי להאכיל לבהמה, וכאשר מבואר בסוגייתנו בהדיא, שלא התיר תנא קמא אלא להאכיל לבהמה. והנה בסוגייתנו מבואר, דממשנתנו לא משמע אלא קוצר לבהמה, ואילו מהמשנה בפאה משמע אפילו לאדם; ורש"י כאן פירש את החילוק, משום שכאן שנינו "ומאכיל לבהמה" ובפאה שנינו סתם "קוצר לשחת"; ולדברי רש"י שם, שאף במשנתנו לא שנינו אלא "קוצר לשחת", ו"ומאכיל לבהמה" הוא דין בפני עצמו, צריך לפרש כמו שפירש השפת אמת (הובא בהערה 9), שהחילוק הוא, משום שבאמת סתם "קוצר לשחת" משמע שהוא מאכיל לבהמה, ובמשנה בפאה מתוך הכרח סוברת הגמרא דהיינו אפילו לאדם, ומשום שבקצירת שחת שלא הביאה שליש לבהמה, אפילו חכמים היו מודים. ב. הוקשה לתוספות בפסחים שם, כיון דמוכח מסוגייתנו שאף "קוצר לשחת" היינו במאכיל לבהמה, אם כן בפשוטו משמע ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, ואם כן לא מצינו במשנתנו אלא שמותר להאכיל שחת לבהמה, ומזה הרי אין להוכיח שחדש מותר בהנאה, דבתבואה שלא הביאה שליש אין כלל איסור חדש! ? וכתבו לפרש בתירוצם הראשון, דמשמע לגמרא, ש"ומאכיל לבהמה" אינו דין אחד עם עם "וקוצר לשחת", אלא הוא דין נוסף, דהיינו האכלת חיטים גמורים לבהמה על ידי קיטוף, וכפירוש הקונטרס. ובתירוצם השני כתבו, דבאמת "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, אלא שכוונת הגמרא להוכיח מרבי שמעון שהוא מתיר אפילו בהבאת שליש; וכאן כתבו התוספות, שהגמרא סומכת על המשך המשנה בדברי רבי יהודה, שאם התחיל לקצור כשלא הביא שליש מותר להמשיך אפילו כשהביא שליש ולהאכיל לבהמה. ג. האחרונים - ראה "קרן אורה" ו"שפת אמת" בסוגיין, ו"מנחת חינוך" מצוה שב, ועוד - נתקשו בדברי התוספות שם, מנין להם שחדש אינו אסור אלא בשהביאה התבואה שליש; ומכל מקום בפשוטו, אף מדברי רש"י משמע לכאורה כן, שאם לא כן מה הכריחו לידחק בביאור המשנה; (וראה סוגיית הגמרא לעיל סט ב גבי שבולת שלא הביאה שליש ששתלה, בהערות שם על דברי רש"י). ומיהו יש לומר (וראה "שפת אמת" כאן), שהכריח את רש"י לפרש כן מטעם אחר, ומשום שאם כפשוטו, מנין שמאכיל הוא לבהמה מיד, שמא קוצר ומאכיל לבהמה לאחר הבאת העומר, ואין ראיה שחדש מותר בהנאה ; ומזה מוכרח ש"ומאכיל לבהמה" הוא דין העומד בפני עצמו ואף שלא בקצירת שחת, ובהכרח הכוונה היא שמאכיל לבהמה מיד, שאם תפרש שהוא כמו "ולהאכיל לבהמה", אם כן משמע דקאי על "קוצר", וכאילו אמר "קוצר להאכיל לבהמה", וזה פשיטא ליה לרש"י שאף לבהמה אין מותר אלא על ידי קיטוף. ד. יש לעיין בדברי רש"י ותוספות שם: הרי קצירה על ידי קיטוף מותרת אפילו לאדם, כדמוכח לעיל סח א גבי שוקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי שנקצר על ידי קיטוף! ? אך ראה ב"שאגת אריה" דיני חדש סימן י, שכתב על סוגיית הגמרא לעיל "אומר אני דלאו דברי הכל היא, אלא דבר זה תליא בפלוגתא דתנאי", ראה שם; וגם הרמב"ם לא הזכיר היתר קצירה על ידי קיטוף, וכמו שהעיר ב"מנחת חינוך" מצוה שב. ה. מבואר מכל סוגייתנו, שדין קצירת שחת לענין עומר ודין קצירת שחת לענין הפסקה בפאה דין אחד להם -
אלא כי אתא רב דימי, אמר: רבי מאיר -
הסובר: קצירת שחת שלא הביאה שליש אפילו לאדם לא הוי קצירה - בשיטת רבי עקיבא רבו, אמר (ה), דאמר רבי עקיבא: אף לאדם נמי לא הויא קצירת שחת קצירה כשלא הביאה שליש.
דתנן במסכת פאה:
המנמר מקצת שדהו (קוצר שורות לסירוגין, קוצר אחת ומניח אחת, ושוב קוצר) ושייר בו קלחים לחים, כלומר, ומה שלא קצר הם קלחים לחים שלא בישלו כל צרכן.  15 

 15.  ביאר רש"י, דלכך אמר רבי עקיבא ששייר בו קלחים לחים, משום שאם היו אלו קלחים שנתבשלו כל צרכן וראויים לקצירה, ודאי שהנימור היה נחשב כתחילת קצירה.
רבי עקיבא אומר: הרי זה נותן פיאה מכל אחד ואחד (מכל שורה ושורה) מהשורות שיקצור.
וחכמים אומרים: מאחד על הכל -
ואמר רב יהודה אמר שמואל:
לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, היינו שקוצר תבואה שלא הביאה שליש לאדם לעשות ממנה קליות, אבל במנמר לאוצר, כלומר שקוצר תבואה שהביאה שליש  16  כדי לאוצרה וליישנה - לא.

 16.  כן פירשו תוספות ורבינו גרשום; ואולם רש"י פירש: דמנמר לקליות היינו כשלא הביאה שליש, ואילו מנמר לאוצר, היינו כשבישל כל צרכו, וכן פירש הר"ש במשנה דפאה שם; ולפי זה החילוק אינו בין לא הביאה שליש להביאה שליש וכשיטת רבי מאיר, אלא בין לא הביאה שליש לנתבשלה כל צרכו, אבל בהביאה שליש לא שמענו; ובהכרח צריך לומר, שאין הגמרא מביאה מדברי רבי עקיבא אלא לענין תבואה שלא הביאה שליש, שאפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולא לענין החילוק שחילק רבי מאיר בין פחות משליש ליותר משליש; ובפרט, דלענין חילוק זה שפיר קיימינן דרבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, כי בתבואה שהביאה שליש שהיא קצירה ואפילו לבהמה, זאת אכן שמענו מרבי יהודה, ורק לענין תבואה שלא הביאה שליש שאפילו לאדם אינה קצירה זאת לא שמענו מרבי יהודה, ולזה הביאה הגמרא שרבי עקיבא סובר כן.
הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שכל קצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש ואפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולכך נותן הוא שתי פיאות.
ומקשינן על מה דאמרינן "רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה": איני!?
והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלא כדברי שמואל:
מחייב היה רבי עקיבא, אף במנמר לאוצר שהיא תבואה שהביאה שליש; ואם כן אין דברי רבי מאיר - המחלק בין הביאה שליש ללא הביאה שליש - כרבי עקיבא!?

דרשני המקוצר