פרשני:בבלי:מנחות קד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וההוא גברא (על עצמו אמר) נמי על פלטר סמיך (גם אני מבין הסומכים על הפלטר, שאני דואג ואין בי כח לענות).
שואלת הגמרא: סוף סוף מאי הוי עלה (מה היא התשובה על הקושיא שהקשה רבי יצחק בר ביסנא)? אמר רבי יוסף:
רבי יהודה ברבי אילעאי מוריינא דבי נשיאה הוה (מורה ההוראה שבבית הנשיא היה), ואורי ליה כשמעתיה (והוא שהורה להם שדם הנבילה מטמא כשיטתו) -
דתנן: רבי יהודה (ברבי אילעאי) אומר:
ששה דברים יש שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, והאחד מהם הוא:
דם נבילות: בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין, נמצא שלשיטת בית הלל דם נבילות מטמא, והורה רבי יהודה כשיטתם.
אמר רבי יוסי ברבי יהודה:
אף כשטמאו בית הלל, לא טמאו אלא ברביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על שיעור כזית שהוא שיעור בשר לטומאת נבילות.
מתניתין:
מתנדב אדם יין לבד לנסכם על המזבח, ובלבד שיתנדב כשיעור נסכים האמורים בתורה, ולכן:
אין מתנדבים לוג אחד בלבד או שנים וחמשה (או חמשה) לוגים, שכן לא מצינו נסכים בשיעור זה. 1 אבל מתנדבין שלשה לוגים כנסכי הכבש, וארבעה לוגים כנסכי האיל, וששה כנסכי הפר, וכן מששה לוגים ולמעלה, שהרי שבעה לוגים שוים לנסכי הכבש והאיל גם יחד, ושמונה לוגים שוים לשני נסכי אילים, וכן הלאה.
1. הקשו התוספות: מאי שנא ממנחה, שהמתנדב פחות מכשיעור עשרון צריך להשלים את השיעור! ? ותירצו: שמא הכי נמי היכא דאמר "הרי עלי", אבל הכא מיירי בנדבה שיש לוג אחד או שנים לפניו ואמר הרי אלו לנסכים; אך מלשון רש"י הביאו לא כן; וראה במשנה למלך (מעשה הקרבנות יז יב) שהאריך הרבה בענין זה; וראה עוד במנחת אברהם חלק ב (עמוד פח) מה שהביא בשם הגרי"ז ליישב קושיית ה תוספות.
גמרא:
איבעיא להו:
יש קבע לנסכים, כלומר, האומר הרי עלי כך וכך לוגין לנסכים, האם הוקבעו כל הלוגים ליקרב כאחת -
או אין קבע לנסכים, ויכול הוא להקריבם שלא כאחת? 2
2. נתבאר על פי רש"י; ורבינו גרשום לא פירש כן.
שואלת הגמרא: היכי דמי, כלומר, למאי נפקא מינה? 3
3. יש לעיין: למה לנו לחפש נפקא מינה, ולא כפשוטו, אם צריך הוא להקריבם כאחת או לא; ובטהרת הקודש כתב, שיכול להקריבם בזה אחר זה לפי שני הצדדים, ראה שם.
ומפרשת הגמרא: כגון דאייתי חמשה (נדר להביא חמשה לוגי יין) שאין לנו נסכים בשיעור זה ואינו יכול להביאם - כמבואר במשנה, ויש להסתפק כיצד יעשה:
אי אמרת אין קבע לנסכים, אם כן משיך ומקריב (מנסך) ארבעה מינייהו דחזי לאיל (מנסך הוא ארבעה לוגים כשיעור נסכי איל), ואידך הוי נדבה (והלוג הנוסף שאינו יכול לנסכו, ייפדה, ויביאו בדמיו עולות לקיץ המזבח). 4
4. א. כתב בטהרת הקודש: לפי צד זה, מה ששנינו במשנה שאין מתנדבין חמשה, היינו משום שלכתחילה אין נודבין על מנת להפריש למותרות, אבל בדיעבד יקריב ארבעה, והמותר ילך לנדבה. ב. כתב רש"י: ואידך הוי נדבה: נדבת ציבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות (היינו השופרות שהיו במקדש כדי לקבל מעות שהולכים לקיץ המזבח, כמבואר במשנה המובאת בהמשך הענין) ; או יקרב הוא עצמו, ויצטרף עם שני לוגים אחרים ויקרב לנסכי תמיד, דהוו נמי לציבור; וראה מה שכתב על זה הרש"ש; (ויש לעיין: איך אפשר שמנדרו אשר נדר להביא מעצמו יביא לנסכי התמיד, והרי שני חיובים של נסכים הם, ואי אפשר ליפטר משניהם כאחד! ?).
ואי אמרת יש קבע לנסכים, אם כן עד דממלי להו (עד שלא ינדב נסכים נוספים שישלימו לשיעור נסכים שבתורה) לא קרבי אף הארבעה הראויים לנסכי כבש, כי אין הוא יכול להקריב את החמשה אלא כאחת. 5 מאי הוא הדין באופן זה?
5. ברמב"ם (מעשה הקרבנות יז יד) מבואר, שאם נדר חמשה חייב הוא להשלים, (כיון שיש קבע לנסכים), אבל ברש"י לא נזכר שהוא חייב להשלים, אלא שלא יקרבו עד שישלים; ובפירוש רבינו גרשום מבואר, שלפי צד זה לא קדשו כלל; וכן יש להוכיח מלשון התוספות בד"ה אין מתנדבין, שהקשו על המשנה: למה בנודר חמשה אינו צריך להשלים כמו במנחה כשנדר פחות מעשרון, ומבואר דפשיטא להו שאינו צריך להשלים, ואין זה תלוי בספק הגמרא אם יש קבע לנסכים. ואם נדב לוג אחד או שנים כתב הרמב"ם שלא יקריב, ואינו חייב להשלים; וראה בלשון רש"י בהמשך הסוגיא בד"ה עד עשרה, שכתב "דלוג ושנים וחמשה לגמרי לא קרבי עד דממלי להו", ומלשונו נראה שאין חילוק ביניהם; וראה זבח תודה.
אמר אביי: תא שמע שאין יכול להקריב ארבעה, ואין הלוג החמישי הולך לנדבה - ממה ששנינו בשקלים:
ששה שופרות (קופות עשויות כעין שופרות שפיהם צר ולמטה רחבים הם) היו במקדש לנדבה (כדי ליתן בהם מעות ההולכים לקיץ המזבח).
ואמרינן: כנגד מי, כלומר, בשביל מה היו שם ששה שופרות?
כנגד מותר חטאת (כגון שהפריש מעות לחטאת והוזלו הכבשים ונתותרו לו מעות), ומותר סתם אשמות, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, שכל המותרות האלו הולכים לקיץ המזבח.
ואם איתא שהנודר חמשה לוגים הולך לוג אחד לקיץ המזבח, אם כן ליתקין שופר אחרינא כנגד מותר נסכים (יתקנו חכמים שופר שביעי כדי ליתן בהם מעות אלו); אלא ודאי שאין הולך כלום לנדבה, אלא ממתין עד שיתמלא השיעור ויקריבם כאחת. 6
6. בטהרת הקודש תמה: סוף סוף צריך שופר למותרות נסכים, כגון שהפריש מעות לנסכים וניתותרו, ראה שם; וביותר תמהו האחרונים, הרי באמת מבואר במסכת שקלים ד ב שמותר נסכים לקיץ המזבח; וראה מה שכתב בזה בעולת שלמה.
ומשנינן: אף אם נאמר שאין קבע לנסכים, ומקריב הוא את הראוי, מכל מקום אין צריך לעשות שופר למותר, כי בשלמא בהנך (המותרות שנזכרו לעיל) דלנדבת ציבור אזלי (הולכים הם לנדבת הציבור היינו קיץ המזבח), צריך הוא להמתין עד שיצטרכו למעותיו כדי להקריב מהם קרבנות על המזבח הבטל מקרבנות, ולכן נותנים אותם בינתיים בשופרות -
אבל בהני (מותרות הנסכים) אין צריך הוא להמתין, שהרי שכיחי (מצויים הם) עוד מותרות נסכים, ואפשר דמצטרפי דמר ודמר בהדי הדדי וקרבי, (אפשר שיצטרפו מותרותיו של זה ומותרותיו של זה לשיעור שלם של נסכים - ויקרבו). 7
7. א. פירש רבינו גרשום: הני מותרות דנסכים שכיחי, כדאמר רבא לקמן: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, והואיל דשכיחי, ושכיחי מותרות, כגון דאייתי חמשה ופש ליה חד, ואי הוו תלת דאייתי כל חד חמשה ופש לכל חד וחד, חזו הני תלת לוגין לאיצטרופי לנסכי כבש, וקרבי בכל יום, הלכך לא תקינו ליה שופר, דהא מצו הנך מותרות ליקרב לאלתר; (והדברים צריכים ביאור, כי למה יהא מצוי נדר של חמשה לוגי נסכים שאין ראויים להקריבם כאחת על גבי המזבח, ועוד שיהא מצוי שלש נדבות כאלו). ולשון רש"י הוא: הנך נסכים למה להו שופר, הואיל ושכיח כל יומא, שהרי רוב קרבנות טעונין נסכים; אפשר דמצטרפי דמר ודמר: אם נדר חמשה יקריב ארבעה ויניח לוג הנשאר, ויצטרף עם מותר נסכים אחרים עד שיהו ארבעה או שלשה; ודבורי רש"י נראים כסותרים זה את זה, והדיבור הראשון אינו מתישב עם לשון הגמרא, וצריך תלמוד. ב. כתב במקדש דוד (סימן י אות ב) על דברי רבינו גרשום: על כרחך כשיצטרפו היין של שלשה בני אדם ויקרבו, לא יהיו כולם שותפין בכל הקרבן, דנדבת יין אינה באה בשותפות כדאמרינן בתורת כהנים, ועל כרחך דכל אחד אינו מקריב רק לוגו; וקשה: איך קרב לוגו, הא אין נסכים פחות משלשה לוגין! ? ועל כרחך דיכול להביא אף פחות משלשה, רק דאי אפשר לנסך רק שיעור הראוי לכבש או לאיל, וכיון דמתרמי לוגין של שלשה בני אדם יכולים להקריבן יחד ולנסכם, וזו היא ראיה ברורה לרש"י ז"ל שכתב יסוד זה בחולין כג; (וראה עולת שלמה).
אמר רבא: תא שמע שאין קבע לנסכים, ואם נדב חמשה מביא כמה שיכול, מהא דתניא:
כתיב בפרשת נסכים אחר שפירטה התורה את כל דיני הנסכים: "כל האזרח יעשה ככה את אלה", ומיותר הוא; אלא מלמד: שמתנדבין נסכים לבד.
וכמה מתנדבין? שלשת לוגין שהוא שיעור הפחות שבנסכים, וכדילפינן מ"ככה" שלא למעט משיעור זה.
ומנין שאם רצה להוסיף על שיעור זה - יוסיף?
תלמוד לומר עוד באותה פרשה: "חצי ההין יהיה לפר", ומשמע שיש עוד נסכים אחרים. 8
8. נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש: בפרשת נסכים כתיב "ככם כגר יהיה".
יכול יפחות משלשה לוגין? תלמוד לומר "ככה".
והרי מאי "יוסיף" שהצרכנו ללומדו מן המקרא!? אילימא ארבעה וששה לוגין, כך אי אפשר לומר, שהרי לזה אין צריך מקרא מיוחד, כי:
מאי שנא שלשה שיכול הוא להתנדב משום דחזו (שראויים הם) לכבש, הרי ארבעה וששה נמי חזו: ארבעה לאיל וששה לפר.
אלא לאו בא הכתוב ללמד שמתנדבין חמשה, ומיהו ודאי לא יקריב אלא כשיעור הראוי, והשאר לנדבה, ושמע מינה: אין קבע לנסכים.
ומסקינן: אכן שמע מינה שאין קבע לנסכים.
אמר תמה רב אשי:
והא אנן במשנתנו לא תנן הכי, אלא שאין מתנדבין חמשה, דהא תנן:
אין מתנדבין לוג, שנים וחמשה -
הרי קתני "חמשה" דומיא ד"שנים", מה שנים דלא חזו כלל שהרי פחות הוא מן השיעור, אף חמשה נמי דלא חזו כלל וללמד שאינו מקריב כלום, כי יש קבע לנסכים!? 9 ומשנינן: מידי איריא (וכי מוכרח הוא להשוותם)!? והרי יש לומר הא ("חמשה") כדאיתא, והא ("שנים") כדאיתא.
9. לפי פשטות לשון הגמרא משמע, שאם יש קבע לנסכים אין הפרש כלל בין שנים לחמשה, וזהדלא כדבריהרמב"ם - הובאבהערהלעיל - שמחלק ביניהם, ובשנים אינו קדוש ואילו בחמשה קדוש וישלים.
אמר אביי:
אם תמצא לומר שאין קבע לנסכים, הא אין קבע לנסכים ואין לי מה להוסיף בזה; ברם אם תמצא לומר שיש קבע לנסכים - הנה:
אם נדר עד עשרה לוגים פשיטא לי מה יהא דינם, וככל אשר נתבאר לעיל -