בין השמשות

פרק הזמן שבין וודאי יום לוודאי לילה. מתוך דברי נחמיה בן חכליה (נחמיה ד, טו - טז) עולה, כי הלילה מתחיל מצאת הכוכבים: "ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים... והיו לנו הלילה משמר והיום למלאכה". ומבואר כי צאת הכוכבים, זמן הפסקתם ממלאכה, הוא תחילת הלילה המיועד למשמר. וקיבלו חכמים שצאת הכוכבים הנזכר בכתוב "לא לכוכבים גדולים הנראים ביום ולא לכוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא לבינוניים".

אמנם כבר בימי התנאים הסתפקו בזמן המדוקדק של תחילת הלילה, כי גם בין הכוכבים המוגדרים כבינוניים יש בעלי גדלים שונים, ולא נתברר לחכמים אלו הם הכוכבים הבינוניים שלהם התכוון הכתוב. על כן קבעו, כי פרק הזמן שמרגע שקיעת השמש, כלומר מרגע העלם עיגול השמש תחת האופק, כשמופיעים הכוכבים הבינוניים הראשונים, עד סוף שיעור זמן של הילוך שלושה רבעי מיל, שהוא זמן הופעת הכוכבים הבינוניים האחרונים, הינו ספק לילה; כי במשך פרק זמן זה יוצאים כל הכוכבים הבינוניים, בתחילה הגדולים שבהם ואחר כך הקטנים יותר, בהדרגה. לגבי כל רגע ורגע שבפרק זמן זה יש להסתפק שמא הוא זמן צאת הכוכבים שבו מתחיל הלילה. פרק זמן זה נקרא "בין השמשות", הזמן שלפניו - וודאי יום, ושלאחריו - וודאי לילה.

ביאור השם "בין השמשות" הוא: הזמן שבין שקיעת גוף השמש ובין העלם אור השמש, כלומר: בין שתי "שמשות".

דין "בין השמשות" נוגע להלכות רבות מאוד. את זמן "בין השמשות" דנים, על פי רוב, להחמיר. לדוגמא: יום השבת מתחיל משקיעת החמה בסוף יום ששי ונמשך עד סוף בין השמשות שבסוף יום השבת, ואם עשה אדם מלאכה בין השמשות במזיד - חל עליו ספק חיוב כרת. עשה מלאכה בשגגה - חייב אשם תלוי. שגג במלאכה בבין השמשות של ערב שבת וגם בבין השמשות של מוצאי שבת באותו זמן עצמו או מוקדם יותר - חייב חטאת מכל מקום שהרי בוודאי עשה מלאכה בשבת.

בגזירות שבות רבות הקלו חכמים לגבי בין השמשות שבתחילת השבת, ובלבד שיהיה בכך דבר מצוה או צורך גדול. לכן, למשל, אף שאסור מדרבנן לעלות באילן או לשוט במים בשבת וביום טוב, אם הוצרך לעשות דברים אלה בין השמשות לצורך מצוה, כגון להביא שופר או לולב או שהוא דבר נצרך מאוד - מותר.