פרשני:בבלי:חולין מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין מא א

חברותא

אבל בזבח אחר, לא. לפי שהוא אוסרו לפני סוף השחיטה.
ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל, מאי אריא חטאת העוף, אפילו חטאת בהמה וקרבנות אחרים נמי אין יכול לאוסרם! ואף שיש לומר, שנקטה הברייתא חטאת לאפוקי משלמים שיש לבעלים כח לאוסרם, הרי זה דוחק לתרץ כך, שאם כן, היה לברייתא לנקוט עולה, שהיא שכיחה יותר מחטאת, ולא עלה על דעתינו לתרץ כך אלא כשלא היתה לנו ברירה.  430 

 430.  כך פירשו תוספות בד"ה אי.
ומתרצינן: אף שלדעת רב נחמן אין אדם אוסר בהמת חבירו, יכול הוא לאסור אפילו קדשי קדשים שאין לו עליהם בעלות ממונית, דכיון דקניא ליה לכפרה - כדידיה דמיא, שהחטאת והאשם מכפרים ואף עולה מכפרת על ביטול עשה, ואין למצוא קרבן שתגמר שחיטתו לפני שחל עליו איסור עבודה זרה אלא חטאת העוף באופן שהעמדנו.
תא שמע קושיא על רב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה משום איסור עבודה זרה מדרבנן. ולכאורה, אחד מהשוחטים לא היה בעלים על הבהמה, ומשמע שאפילו אם השוחט לשם הרים לא היה בעליה - היא אסורה, ולפי רב נחמן היה צריך להיות, שאותו שוחט שאינו בעלים על הבהמה לא יאסור  431 ! ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, דאית ליה לשוחט לשם הרים שותפות בגוה ואוסר את חלקו, וכל הבהמה נאסרת מפני שחלקו מעורב בה  432 .

 431.  בהערה 428 הבאנו את דעת הרא"ה שמודה רב נחמן שהבהמה אסורה באכילה. והקשה הב"ח, מהי קושית הגמרא על רב נחמן, הלוא המשנה אוסרת רק באכילה ולא בהנאה, ושמא אף בשחיטה לעבודה זרה ממש, אין הבשר נאסר בהנאה כשהשוחט לשמה אינו בעלים! ותירץ הט"ז, שכל טעמו של הרא"ה אינו אלא שאין כח לשוחט לעבודה זרה להתיר את הבהמה באכילה, וקושית הגמרא על רב נחמן היא שהשוחט לשם דבר כשר יתיר את הבהמה לאכילה, והשוחט לשם הרים לא יאסור כי אין הבהמה שלו, ואין אנו צריכים לכך שיתיר את הבהמה. (ט"ז יור"ד סימן ד' ס"ק ד').   432.  לדעת התוספות, השותף יכול לאסור את חלקו בלבד אם אנו סוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. (תוד"ה תא שמע). ולדעת התוספות צריך לומר שכל הבהמה נאסרת מפני התערובת, כי המשנה סוברת שאין ברירה, והשותפים שחולקים הם כלקוחות, ואינם יכולים לברר למפרע מהו החלק של האוסר שהוא אסור ומהו החלק המותר. ובהערה 413 הבאנו את דעת הרא"ה שסובר שאף שאדם לא יכול לאסור דבר של חבירו, מכל מקום יכול הוא לאסור את כל הדבר של השותפות.
תא שמע קושיא על רב נחמן ממשנה אחרת (גיטין נב ב): המטמא טהרות על חבירו ומפסידם בכך, והמדמע (המערב תרומה בחולין) של חבירו ובכך מוריד את ערך החולין, כי עתה הם מותרים רק לכהנים מפני תערובת התרומה, והמנסך יין של חבירו לעבודת כוכבים  433  - פטור מלשלם על הנזק מהתורה מפני שזה היזק שאינו ניכר, ורבנן קנסו אותו ואמרו, שאם היזק בשוגג - פטור, במזיד - חייב.

 433.  במסכת גיטין נחלקו רב ושמואל, לדעת רב - המשנה מדברת במנסך ממש, ולדעת שמואל - מדובר במערב יין נסך ביין של חבירו. הגמרא כאן שמקשה על רב נחמן ממנסך סוברת כרב. במסכת גיטין, הגמרא אומרת ששמואל לא מסביר את המשנה במנסך ממש, מפני שמנסך ממש פטור על ההיזק משום קם ליה בדרבה מיניה, שהוא מתחייב מיתה על עבודה זרה ונפטר על חיוב הממון אפילו אם עבד עבודה זרה בשוגג. ולדעת רב אין הוא פטור משום קם ליה בדרבה מיניה, משום שחיוב הממון חל בשעה שהוא מגביה את היין על מנת לנסכו, ואין הוא חייב משום עבודה זרה עד שינסך. (גיטין נ"ב א).
ומקשינן: לפי רב נחמן אין המנסך מזיק כלל, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף כשעושה מעשה!
ומתרצינן: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה ואוסר את שלו, ומזיק את חבירו בכך שיין נסך שלו מעורב ביין של חבירו.
מחלוקת רב הונא ורב נחמן, היא כתנאי.
דתניא: עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל בפני עבודת כוכבים - אסרו בהנאה, כי אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ואין חשיבות לכך שהניסוך לא היה בפני העבודת כוכבים.
רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין  434  אותו מפני שני דברים:

 434.  הראשונים אומרים, שתנאים אלו לא חולקים על הדין הפשוט שכתוב בכמה מקומות במסכת עבודה זרה, שגוי אוסר יין של ישראל אפילו במגעו. (חידושי הר"ן כאן). לדעת הרא"ה - רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים רק מהתורה. (בדק הבית בית א' שער א' דף י' א). והר"ן במסכת עבודה זרה אומר שרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים בהנאה בלבד וסוברים שמגע עובד כוכבים ביין של ישראל אוסר רק בשתיה. (ע"ז כ"ח א מדפי הרי"ף).
אחד, שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים.  435 

 435.  תוספות אומרים, שרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא לא אמרו אלא בניסוך שאין מנסכים אלא בפני עבודת כוכבים, אבל בשחיטה הם מודים שהזובח לעבודה זרה אוסר אף כשלא עשה זאת בפניה. (לעיל מ' א תוד"ה לפני). ונראה, שאין מצד ההלכה חילוק בין שחיטה לניסוך, אלא שמנהגם של עובדי כוכבים לשחוט שלא בפני עבודת כוכבים ואין מנהגם לנסך אלא בפניה, ולכן סוברים רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא שאפילו אם פירש העכו"ם שמתכוין לנסך לעבודה זרה אין הוא אוסר מפני שלא מתכוין לעבודה זרה באמת.
ואחד, שיכול לומר לו: לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי  436 .

 436.  נחלקו האחרונים, כשאנו אומרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, האם יש בכחו לאסור דבר של הפקר. (אמרי בינה יור"ד סימן י"ב ד"ה וראיתי). האמרי בינה אומר, שאדם יכול לאסור דבר של הפקר ואין הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דומה לדין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שההקדש חל בלי בעלים, ולגבי איסור אין זה הכרח שהבעלים יאסור את הדבר אלא שהבעלים יכול למנוע את חלות האיסור. ומדקדק באמרי בינה מהלשון "לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי" שאילו היה הישראל מתרצה בכך, היה נאסר היין על ידי העכו"ם אף שהישראל לא שלח אותו ולא יכול לשלוח אותו לנסך. (שם ד"ה יש לחקור).
תנאים אלו נחלקו אם אפשר לאסור דבר של חבירו על ידי מעשה, ורב הונא סובר כתנא קמא.
ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: באמת נחלקו תנאים אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל אפילו למאן דאמר - אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכשראינו אדם זובח או מנסך את של חבירו - נאסר הדבר, הני מילי בכותי שבודאי התכוין לנסך, אבל ישראל שזבח בהמת חבירו לעבודה זרה, יש לנו ללמד עליו זכות שלא נתכוין לעבודה זרה, אלא לצעוריה לבעל הבהמה קא מיכוין, שיחשוב שבהמתו נאסרה  437 .

 437.  יש להבין לפי זה, מה הקשה רב נחמן לרב הונא מהשוחט חטאת שחייב משום שחוטי חוץ, והלוא גם הוא מודה שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אלא שאומרים שלא נתכוון אלא לצער, ודבר זה אין לאומרו בשוחט חטאת לעבודה זרה, שאנו מחייבים אותו חטאת על איסור עבודה זרה! והפלתי מפרש, שלדעת רב הונא אדם אוסר דבר של חבירו על ידי מעשה מדאורייתא, ולדעת רב נחמן האיסור הוא מדרבנן שתקנוהו חזקיה וסיעתו וגנזו את כל המקדש שהשתמש בהם אחז לעבודה זרה. לכן, לפי רב הונא אין להקל ולומר שהשוחט לעבודה זרה נתכוין לצער חבירו, ולפי רב נחמן שהאיסור הוא מדרבנן אפשר להקל בו. ורב נחמן הקשה על רב הונא מהשוחט חטאת בחוץ, שמוכח משם שמדאורייתא לא חל איסור עבודה זרה על החטאת, ולכן הוא מתחייב עליה משום שחוטי חוץ. (פלתי סימן ד' ס"ק ג'). ועיין בהערה 419.
תא שמע קושיא עליהם: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה. ואפילו לא היה השוחט לשם הרים בעל הבהמה - הוא אוסר, ומדוע לא נאמר שהתכוין רק לצער את בעל הבהמה  438 ! ומתרצינן: מה שאמרו האמוראים שמלמדים זכות על השוחט לשם עבודה זרה שנתכוין לצער, אין זה אלא בישראל שהוא בחזקת כשרות, אבל הכא במאי עסקינן, בישראל מומר שכבר עבד עבודה זרה פעם אחת, ואין ללמד עליו זכות  439 .

 438.  רש"י מפרש שתירוץ הגמרא לעיל שמדובר בשותפים. נכון גם עכשו, אלא שהגמרא מקשה את אותה קושיא כדי לתרץ תירוץ אחר שאפשר לתרצו עתה. והתוספות אומרים, שהגמרא מקשה את הקושיא שנית, מפני שעתה כבר אין לתרץ שמדובר בבהמת השותפים, כי בהמת השותפים היא כבהמת חבירו שיש לנו לומר שהתכוין לצער. (תוד"ה בישראל).   439.  יש להבין, אם מדובר בישראל מומר הרי ששחיטתו פסולה מצד עצמה כשחיטת עכו"ם, ואם כן כשישראל ומומר שוחטים השחיטה פסולה אף כשלא מתכוין המומר לשם הרים! ואומרים התוספות, שיש להביא ראיה מכאן שמומר ששחיטתו פסולה הוא רק מומר שעבד עבודה זרה כמה פעמים, וכאן מדובר בישראל שעבד עבודה זרה פעם אחת, ואין מלמדים עליו זכות אבל אין דינו כעכו"ם. (לעיל י"ד א תוד"ה השוחט). ובהערה 407 הבאנו דעת ראשונים שישראל ומומר ששוחטים ביחד - השחיטה כשרה, ויש חילוק בין שנים ששחטו ואחד מהם חשב מחשבה פוסלת לכשר ופסול ששחטו. והמהרש"ל מביא ראיה מכאן לדעה זו. ואומר המהרש"ל שקשה לומר כדברי התוספות שמומר המוזכר כאן אינו מומר גמור. (יש"ש פרק א' סימן ז').
תא שמע: המטמא והמדמע והמנסך בשוגג - פטור, במזיד - חייב. ומדוע אין אומרים שלא התכוין לנסך אלא לצער, ולא עשה נזק!
ומתרצינן: הכא נמי בישראל מומר שבודאי התכוין לנסך.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שאלה זו: ישראל שהוא בחזקת כשרות, ובא לשחוט לעבודה זרה את בהמת חבירו והתרו בו שלא יעבוד עבודה זרה וקבל עליו התראה ושחט לעבודת כוכבים מאי? האם גם במקרה זה נלמד עליו זכות שלא התכוין אלא לצער את חבירו, והוא לא חייב מיתה והבהמה לא נאסרת?
אמר ליה רב אשי: אין אדם חייב מיתה בבית דין עד שיתרו בו שחייב מיתה על העבירה, ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאמות, ואם בהתיר עצמו למיתה קאמרת את שאלתך כששוחט בהמת חבירו, בודאי שבמקרה זה אין לומר שהתכוין לצערו, שהרי אין לך מומר גדול מזה  440 .

 440.  כתב התבואות שור, שהיה מקום לומר שדין זה לא נוהג בזמן הזה שאין בית דין שדן דיני נפשות, אך הפוסקים הביאו דין זה, וצריך לומר, שגם בזמן הזה אומרים שאילו היה מתכוין רק לצער, לא היה עושה מעשה שמתחייבים עליו מיתה בבית דין. (תבו"ש סימן ד' ס"ק ט"ז).
מתניתין:
משנה זו עוסקת במקומות ובאופנים שאין לשחוט משום חשד שחיטה לעבודה זרה  441 .

 441.  לדעת האור זרוע, בזמננו שאין עובדי עבודה זרה הנוהגים את המנהגים המוזכרים במשנה, אין לאסור דברים אלו. (דרכי משה יור"ד סימן י"א ס"ק ג'). אך בשולחן ערוך הובאו דיני המשנה להלכה. (יור"ד סימן י"א וסימן י"ב ועיין ברמ"א סימן י"ב סימן ב').
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות, שלא יאמרו ששוחט לשר של הים או הנהר, ולא לתוך כלים, שלא יאמרו שמקבל את הדם על מנת לזרוק אותו לעבודה זרה  442 .

 442.  אם שחט לתוך ימים או כלים - שחיטתו כשרה בדיעבד. (רמב"ם פ"ב מהלכות שחיטה ה"ה).
אבל שוחט הוא לתוך עוגה  443  (גומא) של מים, כי אז הדם לא ראוי לזריקה.

 443.  כך היא גירסת רש"י. וגירסת הרי"ף "אוגן של מים" ופירוש אוגן הוא כלי.
וכן מותר לשחוט בספינה על גבי כלים שקצה אחד שלהם בספינה והקצה השני מחוץ לספינה והדם נשפך לים  444 , כי מבינים שלא שוחט לשר של ים אלא עושה כך שלא ללכלך את הספינה. אבל גם בספינה אין לשחוט לתוך כלים ואין לשחוט ישר לתוך הים  445 .

 444.  אין לעשות כן אלא בבהמה, אבל לא בחיה ועוף הטעונים כסוי והוא מבטל בכך מצות כסוי. (מרדכי תר"ז).   445.  תוספות חולקים על רש"י בפרק הכל שוחטים, שמלשונו משמע שמותר לשחוט ישר לתוך הים. (דף י"ג ב תוד"ה בין).
אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתולך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. בגמרא מבואר פירוש המשנה.
ובשוק לא יעשה כן אף שהדבר מותר בבית,

דרשני המקוצר