פרשני:בבלי:חולין מג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומבארינן: נפקא מינה לספק דרוסה (וכפי שיבואר לקמן), שצריכים לבדוק בה את הוושט, ואי אפשר לבדוק אם ניקב אלא מצידו הפנימי, הלבן.
ההיא ספק דרוסה, דאתאי לקמיה דרבה.
הוה קא בדיק ליה רבה לוושט מאבראי, מבחוץ, להווכח אם ניקב או לא.
אמר ליה אביי: והא מר, הוא דאמר "וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים"?! אפכיה רבה לעור הוושט, ובדקיה לעור הלבן הפנימי, ואישתכח עליה תרי קורטי דמא, שתי טיפות דם, וטרפה, כי מוכח מהימצאותן של טיפות הדם בעור הוושט הפנימי שאכן הגיעה הדריסה עד לצדו הפנימי של הוושט, והרי היא נקובת הוושט, שהיא טריפה.
ומבארת הגמרא: ורבה נמי, שבדק את הוושט מבחוץ, לא עשה כן משום שאפשר לבדוק מבחוץ, אלא לחדודי לאביי הוא דבעי, 23 כדי שישאלו אביי.
23. עיין רש"י שביאר את כל הסוגיא שאין המדובר בבדיקת הנקב בעור הפנימי אלא בחלחול הארס לתוך הוושט, שאם מחלחל הארס הוא גורם לאדמימיות בעור.
אמר עולא: ישב לו קוץ בוושט, שאכלה הבהמה קוץ, ונתקע הקוץ מבפנים בתוך הוושט, ואין נראה שהוא מנוקב כלפי חוץ, וגם לא נמצא בו קורט דם מבפנים, הרי היא כשרה, כי אין חוששין שמא הבריא. דהיינו, אין לנו לחשוש שמא ניקב הוושט מבפנים עד למבחוץ, ולאחר מכן הבריא הנקב על ידי שעלה עליו קרום, ואינו ניכר, וקיימא לן שקרום במקום נקב אינו נחשב לסתימה. אלא, תלינן שלא ניקב הנקב עד למבחוץ.
(דרס חתיכות בסכין טמאה סימן)
והוינן בה: ולעולא תיקשי, מאי שנא ישב לו קוץ שיש לנו להסתפק שמא נקב הקוץ גם את העור הלבן (אלא שעתה לא ניכר הנקב משום שעלה עליו קרום) ובכל זאת לא מסתפקינן ואין חוששין לכך, מספק דרוסה, שנכנס האריה לתוך העדר ואין אנו יודעים אם דרס בהמה זו, שהדין הוא שחייבים לבדוק את הוושט מבפנים, כדי לדעת אם היא לא נדרסה!?
והכא, שאי אפשר לבודקה, שהרי ישב לו הקוץ בצד הפנימי וכל הספק הוא אם הוא ניקב גם את העור החיצוני, יש לנו לאוסרה.
ומשנינן: קסבר עולא, אין חוששין גם לספק דרוסה! דפלוגתא דרב ושמואל היא לקמן בפרקין, וסבר עולא כרב, שאין חוששין לספק דרוסה. 24
24. והתוס' מביאים שלקמן פוסקת הגמרא שחוששים לספק דרוסה. והקשו התוס' מדוע לא נאמר כמו שאמרנו לעיל (ט א) לגבי זאב ונטל את בני המעיים והחזירן כשהן נקובין שהיא כשרה משום דאמרינן "נשחטה - הותרה", והיינו, שיש להעמיד את הבהמה בחזקת כשרותה, ואם כן גם כאן, מדוע לא נעמידנה בחזקת אינה דרוסה! ? ותירצו התוס' שדרוסה שכיחא, ובמקום שכיח אין מעמידים על החזקה. אך במקום שאין פסול הטריפה שכיח, הרי אם התעורר ספק יש להעמיד את הבהמה על חזקת כשרות ואין אוסרים מספק. ובספר שב שמעתתא (ה ט) הביא שנחלקו בדבר רבותינו הראשונים, ורבינו יונה והר"ן סוברים שבכל ספק טריפה אזלינן לחומרא, וביאר טעמם, שלדעתם מחזיקים מאיסור לאיסור, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומחזיקים מאיסור זה לאיסור טריפות. אך הקשה בספר שערי יושר (שער החזקות) שאפשר להחזיק רק מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה, כיון שאם לא נשחטה הבהמה היא נעשית ממילא נבילה, אבל להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפות הרי זה איסור חדש ויצירה חדשה, ומדוע נחזיק מאבר מן החי לטריפה! ? ובספר שחיטת חולין כתב, שיתכן ורבינו יונה סובר שבכל טריפה החיסרון הוא בהיתר השחיטה, וכמתבאר מדברי הגר"ח, ולכן אפשר להחזיק גם מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה.
והוינן בה: אמאי לא חייש עולא שמא נקב הקוץ את העור החיצון? ומאי שנא משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אדם אחת מהן, ואינו יודע איזה אכל, שחייב להביא אשם תלוי מספק, ומוכח דחיישינן מספק שמא אכל את חתיכת האיסור, ואם כן הכא, בישב לה קוץ בוושט בצד הפנימי, אמאי לא חיישינן שמא ניקב גם העור החיצון והרי היא טרפה?
ומשנינן: התם, בהיו לפניו שתי חתיכות האחת של חלב והאחת שומן ואכל אחת מהן, איתחזק איסורא, שהרי ודאי היו בין שתי החתיכות חתיכה אחת של חלב, אבל הכא, לא איתחזק איסורא קודם שחיטה, שישיבת הקוץ בושט בלא נקב בעור החיצון אינה כלום. 25
25. ומוסיפים התוס', דהכא איכא חזקת כשרות של הבהמה.
ותו הוינן בה: ומאי שנא מהשוחט בסכין ונמצאה פגומה לאחר שחיטה, ולא ידעינן אם בעור נפגמה הסכין לפני ששחט את הסימנים, ונשחטה הבהמה בסכין פגומה, ונעשית טריפה, או שנפגמה הסכין בעצם המפרקת לאחר שחיטת הסימנים. וכאן הרי "לא איתחזק איסורא" קודם השחיטה, ובכל זאת אמר רב הונא לעיל בפרק קמא ששחיטתו פסולה, שמא נפגמה הסכין בעור לפני שחיטת הסימנים!?
ומשנינן: התם, איתייליד לה ריעותא בסכין. הרי עתה הסכין פגומה, אלא שאיו אנו יודעים אימתי נפגמה, ולכן גם אם לא איתחזיק איסורא ברישא, בכל זאת הרי נולד ספק עתה, לאחר השחיטה. אבל בישב לה קוץ, לא איתייליד כלל ריעותא, שאין אנו רואים את ניקוב העור החיצוני. וכיון שלא איתחזיק בה איסורא מעיקרא ולא נולד בה ריעותא עתה, לא אסרינן לה.
ותו הוינן בה: ומאי שנא מספק טומאה ברשות היחיד דספקו טמא, על אף שלא איתחזק איסורא מעיקרא, ולא איתייליד ריעותא השתא!?
ומשנינן: וליטעמיך, דפרכת מאי שנא מספק טומאה ברשות היחיד דספקו טמא, אמאי מדמת לה לספק ברשות היחיד, נידמייה לספק טומאה ברשות הרבים, דספקו טהור?!
אלא בהכרח, אין לנו ללמוד מספק טומאה. כי התם, הלכתא גמירי לה מסוטה, הלכות ספק טומאה נלמדות, בין לענין לטמאות ברשות היחיד ובין לענין לטהר ברשות הרבים, מטומאת סוטה, כמו שסתירתה וטומאתה של סוטה היא ברשות היחיד (כי אם היתה ברשות הרבים אין זו "סתירה"), וטמאה אותה התורה מספק, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא.
ואין טעם בדבר אלא הלכתא היא, הילכך אין ללמוד ממנה לדיני טרפות.
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר: מה שאמר עולא שאין חוששים אם היה קוץ בוושט, "נמצאת קוץ" בוושט אתמר, שרק אם נמצא הקוץ בוושט באופן שהוא אינו תחוב בו, אז לא חיישינן. אבל אם ישב הקוץ בוושט, שהיה תחוב בו, כן חיישינן שמא ניקב גם העור החיצון, והבריא, ולא ניכר הנקב, והרי היא טריפה.
אמר להו רב כהנא: לא תציתו ליה לההוא מרבנן! אלא, ישב לה קוץ בדווקא איתמר, שלגבי מקרה זה אמר עולא שאין לחוש לו. אבל אם נמצאת הקוץ בוושט בלא תחיבה, לא איצטריך ליה לעולא לאשמעינן שלא חיישינן לה, דכולהו חיוי ברייתא, כל החיות הרועות ואוכלות מאכלן בחוץ, קוצי אכלן.
איתמר: תורבץ הוושט שהוא מקום חבורו של הוושט בלחי (ציור בספר שיחת חולין) שניקב -
רב אמר: אם ניקב במשהו הרי הבהמה טרפה.
ושמואל אמר: רק אם ניקב ברובו הרי הבהמה טרפה.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
רב אמר במשהו, כי תורבץ הוושט נחשב כוושט עצמו, שאפילו נקב כל שהוא מטריף בו. לפי שסבר רב, שתורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, והיינו, שבכלל הוושט הוא.
ומקום זה הוא מעל המקום הראוי לשחיטת הקנה, אך אין בו פסול "הגרמה", כי לא נאמר פסול הגרמה אלא בקנה, ולא בוושט.
ושמואל אמר עד שינקב ברובו. דקסבר שמואל, לאו מקום שחיטה הוא, שאין דינו כדין הוושט, והשוחט במקום זה נפסלת שחיטתו מדין "הגרמה", שלא שחט במקום הראוי. ולכן גם אם ניקב מקום זה אין הבהמה נטרפת עד שינקב המקום ברובו. שאין דינו כוושט שנקב כל דהו מטריף בה.
ומבארינן: הי ניהו תורבץ הוושט?
אמר מרי בר מר עוקבא אמר שמואל: כל שחותכו ומרחיב, שמתרחב פי חלל הוושט עקב חיתוכו, זה הוא תורבץ הוושט. וכל שחותכו ועומד במקומו, שאין פי חלל הוושט מתרחב, זהו וושט עצמו.
אמר להו רב פפי: מר, הרב שלי, לא אמר הכי. ומנו רבו של רב פפי? - רב ביבי בר אביי!
אלא הכי קאמר: כל שחותכו ועומד במקומו - זה תורבץ הוושט.
אלא, איזהו וושט עצמו?!
כל שחותכו, וכויץ. שמתכווץ ונסתם עיגול פי החלל של הוושט במקום החיתוך.
רבי יונה אמר רבי זירא: איזהו תורבץ הוושט? - מבלעתא. מקום בית הבליעה, הסמוך מאד לוושט.
וכמה אורכו של אותו מקום בית הבליעה הסמוך לוושט?
אמר רב אויא: אורכו הוא פחות משערתא, מאורכה של שעורה, ועדיף מחיטתא, יותר מאורכה של חיטה.
ההוא תורא, דהוה שהיה שייך לבני רב עוקבא, דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הוושט, וגמר את השחיטה בוושט עצמו.
אמר רבא: רמינא עליה מטילים עליו חומרי דרב וחומרי דשמואל, וכדמפרש ואזיל, וטריפנא ליה.
ומבאר רבא: חומרי דרב, דאמר רב, נקובת תורבץ הוושט שיעורה הוא במשהו, והכא בתחילת השחיטה ניקב תורבץ הוושט במשהו.
ושמא תאמר, אי אזלינן בתר רב כיצד מטרפינן לה? והאמר רב תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ונמצא שאין זה נקב אלא מעשה שחיטה כהלכה!?
תשובתך, מטרפינן לה כשמואל, דאמר לאו מקום שחיטה הוא, ונמצא שחיתוכו מנקבו ומטריפו.
ושמא תאמר, אי כשמואל היא, אמאי איטרפא, והרי האמר שמואל אין תורבץ הוושט שניקב טריפה אלא אם ניקב ברובו, וכאן הרי רק התחיל את השחיטה בתורבץ הוושט, אבל המשיך וגמר אותה בוושט עצמה, ונמצא שלא ניקב תורבץ הוושט ברובו.
תשובתך, בשיעור הנקב אזלינן כרב, דאמר, במשהו.
והיינו, שמחמירים להחשיב את מקום תורבץ הנקב במקום שאינו ראוי לשחיטה, כשמואל, ומחמירים שיהיה הנקב במשהו, כרב.
איגלגל מילתא, ומטאי ובא הדבר לקמיה דרבי אבא.
אמר להו רבי אבא: תורא שהתחיל את שחיטתו בתורבץ הוושט וסיימה בוושט עצמו - בין לרב בין לשמואל שרי. כי לרב הוי מקום שחיטה ואין זה נקב. ואף שמואל, שאמר אין זה מקום שחיטה, הא קסבר שאין נקב פוסל בו עד שינקב ברובו, וכאן היה הנקב רק במיעוטו.
ולפיכך, זילו, אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא, והיינו אמרו לרבא, שהיה בנו של רב יוסף בר חמא, שטועה בדבר משנה הוא, לפי שאין נוקטים כשתי חומרות של שנים החולקים ביניהם. וכיון שרבא נקט את החומרא של רב מצד אחד ואת החומרא של שמואל מצד שני, למרות שבין לרב ובין לשמואל אותה בהמה מותרת, לכן לכו ואמרו לו דלשלים שישלם דמי תורא למריה, משום שהפסידו ממון על ידי טעותו שטעה בדבר משנה.
אמר מר בריה דרבינא: מותיבנא תיובתא כלפי סנאיה (כלפי שונאיו) דרבא. והיינו, שנקט "לישנא מעליא", משום שרצה להקשות על רבא מהכתוב בקהלת "והכסיל בחושך הולך", ולכן אמר בלשון שמתבטאת כלפי שונאיו של רבא, ולא כלפי רבא עצמו.
שהרי שנינו: לעולם - הלכתא כדברי בית הלל!
והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה. והרוצה לעשות כדברי בית הלל - עושה! 26 אבל, העושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - הרי זה רשע!
26. ולקמן, בעמוד הבא, יבואר הענין.