פרשני:בבלי:חולין נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין נא א

חברותא

בידוע שלפני שחיטה ניקבה, והרי היא טריפה.
לא נמצא עליה קורט דם - בידוע שלאחר שחיטה ניקבה, והרי היא כשרה.
הגליד פי המכה - בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה ניקבה, ואם לקחה הלוקח בתוך שלשה ימים אלו, הרי זה מקח טעות.
לא הגליד פי המכה, ואין ידוע אם ניקבה לפני שלקחה או לאחר שלקחה - המוציא מחבירו עליו הראיה!  53 

 53.  גם אם הלוקח עדיין לא שילם מעות עבור הבהמה, נחשב הלוקח כמוציא מחבירו. ועליו להביא ראיה או לשלם את המעות, וכמבואר במסכת כתובות (עו ב) כי בספק שכזה אמרינן, כיון שברשותו נולד הספק, שהרי כשלקח מן המוכר לא נתעורר עדיין הספק, לכן עליו להביא ראיה או לשלם. תוס' ורשב"א. ואם הוגלד פי המכה, בידוע שהיא קודם שלשה ימים, ומחזיר המוכר ללוקח את הדמים. ויש לדון בטריפות שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא הנהיגו בהם הגאונים איסור, האם כיון שאין טריפותן ודאית אלא רק חששא היא, ואי אפשר לבדוק אותן, כי עיקרן ספק הוא, האם יכול המוכר לומר לקונה, הבא ראיה שהם טריפה! וכתב הרשב"א בשם רבינו אפרים, דלא גרעי פירכות של חחש איסור ממום, שעושה מקח טעות, ופירכא זו, אין לך מום גדול ממנו, ופיחות דמים, שהרי מנהגו בו איסור, ומקח טעות הוא.
והוינן בה: ומאי שנא האי נקב שבבית הכוסות שנמצאה בו מחט מכל נקובי דעלמא, דאף על גב דליכא דם - טריף מר (התנא בברייתא)!?
ומשנינן: התם, בשאר הנקבים, ליכא מידי לתלות בו שנעשה הנקב לאחר שחיטה, כי אין לו לדם אפשרות למיסרך להידבק, משום שהוא נבלע בבשר, אבל הכא, כיון דאיכא מחט - אי איתא דקודם שחיטה הוא - מיסרך הוה סריך. היה הדם נדבק במחט. ולכן, כיון שנמצאת כאן מחט, הרי הקורט דם שנמצא עליה הוא המבחן אם ניקבה לפני שחיטה או לאחריה.
אמר ליה רב ספרא לאביי: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא, ואמר "רב עוירא - שמני" (דהיינו: שמי הוא רב עוירא), ואמר: מעשה היה, ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד - וטרפה!
שלח ליה אביי לרב עוירא לקרוא לו שיבוא אליו. לא אתא לגביה.
אזל הוא אביי לגביה דרב עוירא. הוה קאי רב עוירא אאיגרא, על הגג למעלה.
אמר ליה אביי: ניחות מר, וניתי, יירד מר ויבוא למטה!
לא נחית רב עוירא. סליק עלה הוא אביי לג ביה.
אמר ליה אביי לרב עוירא: אימא לי גופא דעובדא היכי הוה?
אמר ליה: מפטיר כנסיות אנא, אני מכניס ומוציא תלמידים, ואוספם ומעמידם לילך מבית המדרש לעילא מרבי רבה, מרבי יהודה הנשיא.
והוה היו שם רב הונא ציפוראה ורבי יוסי מדאה, יושבין לפניו.
ובאת לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, מבפנים, והיתה בית הכוסות הפוכה, לצורך הבדיקה מבפנים. והפכה רבי לבית הכוסות, לצד החיצון, ומצא עליה, כנגד פיה של המחט, על בית הכוסות מבחוץ, קורט דם - וטרפה.
ואמר: אם אין שם מכה, אם לא ניקבה המחט את בית הכוסות עד למבחוץ, קורט דם זה מבחוץ לבית הכוסות - מנין?!
אמר ליה אביי, כשהוא מתבטא ביחס לעצמו: טרח טרייה לההוא גברא! כמה הטרחת לאותו האיש. (והיינו, שהטריח רב עוירא את אביי כאילו יש בידו שמועה מרבי בדין מחט שנמצאת בבית הכוסות, אם מועילה לה בדיקה של קורט דם שנמצא עליה, בשעה שלא היה לו כל חידוש בענין זה, שהרי הכא לא בניקבה מצד אחד מדובר אלא בניקבה משני צדדים, שהרי) מתניתין מפורשת היא. וכמו ששנינו: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, הרי הם טרפה.
שנינו במשנה: נפלה מן הגג:  54  אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה בגג, ובא ומצאה למטה, על הארץ, אין חוששין לה משום ריסוקי אברים. כיון שלא ראינו שנפלה, תלינן שקפצה מעצמה, ובקופצת מעצמה לא חיישינן לריסוק איבריה. שרק בהמה שנפלה צריך להשהותה מעת לעת לפני שחיטה, מחשש לריסוק איברים.

 54.  אם אין הבהמה יכולה לעמוד על רגליה, הרי אם שחטה קודם שיעברו עליה מעת לעת, היא טריפה ולא מועילה לה בדיקה, כי יש צורך בשהייה ובבדיקה. ותמה הרשב"א, למה יש להמתין לה ואי אפשר לשוחטה מיד ולבדוק אותה אחר שחיטה. ובשם רש"י כתב שהלכה למשה מסיני היא שיש להמתין ואחר כך לשחוט ולבדוק. אבל הרשב"א עצמו מתרץ כי אם נפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, יש לחשוש שמא נתפרקו כל איבריה וחוליותיה ואין טריפותה ניכרת בה מיד עד שתשהה מעת לעת, ואז, כל אבר שיש בה מרוסק, תפסד צורתו, ויתגלה שברו. וכן כשעמדה על רגליה, אין צורך בשהיה מעת לעת, אלא די בבדיקה, כי אם נתרסקו חוליותיה רסוק גדול שאינו ניכר מיד, לא היתה עומדת!
ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא, דחזא חושלא שראתה שעורים קלופים באיפומא. שהיה הגדי למעלה, וראה דרך פי הארובה את השעורים בבית, למטה. דגר, קפץ למטה, נפל מאיגרא - לארעא. אתיא הביא רבינא את הגדי לקמיה דרב אשי לשאלו עליו.
אמר ליה, כך שאל רבינא את רב אשי: האם הא דאמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים, טעמו הוא משום דאית לה מידי בכתלים למסרך, להאחז בהם בשעת נפילה. ואילו האי - לית ליה מידי למסרך, ויש לחשוש לו לריסוק איברים.
או דלמא, משום דאמדה נפשה אם היא יכולה לקפוץ, והאי גדיא נמי אמדה נפשה שיכולה לקפוץ, ואם אינה יכולה לקפוץ אינה קופצת. ואם קפצה, סימן הוא שביכולתה לעשות כן.
אמר ליה: טעמו של רב הונא שהכשיר הוא משום דאמדה נפשה. והאי נמי אמדה נפשה.
ההיא אימרתא דהוה בי רב חביבא, דהוו שדרן, היו נגררים אחריה כרעיה בתרייתא, רגליה האחוריות.
אמר רב יימר: האי - שיגרונא (מחלה מסוימת) נקטיה.
מתקיף לה רבינא: ודלמא חוט השדרה איפסיק, ולכן היא טרפה.
בדקוה, אשכחוה כרבינא.
ומסקינן: ואפילו הכי, הלכתא כרב יימר, ולא מזדקקים לבדוק בהמות שגוררות את רגליהן האחוריות. כי שגרונא שכיח, ואילו הפסק חוט השדרה לא שכיח.
אמר רב הונא: אילים זכרים המנגחין זה את זה - אין חוששין להם משום ריסוקי אברים, אף על גב דמידוו וקיימי, שהם דואגים וכואבים. כי צימרא חמימות בעלמא הוא דנקט להו. אבל, אי נפול לארעא - ודאי חיישינן.
אמר רב מנשי: הני דכרי, אילים, דגנבי גנבי, בשעה שגונבים אותם משליכים אותם הגנבים למעלה מכותלי החצר, ונופלים מעל כותלי החצר לארץ - אין חוששין להם משום ריסוק אברים. מאי טעמא?
כי שדו להו, כאשר הגנבים זורקים אותם, אמתנייהו שדו להו, על מותניהם הם משליכים אותם ולא על גבם, כי היכי דלירהטי, כדי שירוצו קמייהו. ולכן לא חיישינן לריסוק איברים. אבל, אם אהדרינהו, החזירום למקומן, וזרקו אותם הגנבים בזריקה מעבר לכותל, ודאי חיישינן שמא זרקום הפוכים, על גבם.
והני מילי דחיישינן, דאהדרינהו הגנבים למקומם, מחמת יראה. אבל אי אהדרינהו הגנבים מחמת שחזרו בתשובה - תשובה מעלייתא הוא דעבדי, וברור שזרקו אותם על מתניהם!
אמר רב יהודה אמר רב: מי שהכה, והיינו, כיוון להכות את הבהמה על ראשה, והלכה לה המכה כלפי זנבה, והכה על זנבה. או שכיוון להכות על זנבה, והלכה לה המכה כלפי ראשה, הרי אם היתה המכה שהכה כנגד כל השדרה כולה - אין חוששין משום ריסוקי אברים. ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא, שלא היה ארוך המקל כאורך כל חוט השדרה, ונמצא שהכה כנגד חלק מהשדרה, באמצעה - חיישינן שמא פגעה המכה באמצע חוט השדרה והפסיקה אותו.
ואי אית בה במקל שהכה בו קיטרי, שיורי ענפים - חיישינן.
ואי מחיי אפסקיה, לרוחב הגב ולא לאורכו - חיישינן. אמר רב נחמן: בית הרחם והיינו, עגל שנולד היום, שיצא מבית הרחם שהוא מקום צר, מותר מיד לשוחטו, ואין צורך להשהותו כדי לבדוק שמא נדחק בצאתו מבית הרחם ונתרסקו איבריו, כי אין בו חשש משום ריסוקי אברים.
אמר ליה רבא לרב נחמן: תניא דמסייע לך, ממה ששנינו במסכת נדה (מג ב): תינוק בן יום אחד  מטמא בזיבה.

דרשני המקוצר