פרשני:בבלי:חולין נד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
הרי שנינו, וושט, נקובתו במשהו. לכן דרוסתו נמי פשיטא לי שהיא במשהו.
קנה - נקובתו בכאיסר. דרוסתו - בכמה צריכה להאדים?
בתר דבעיא, הדר פשטה: אחד זה, וושט, ואחד זה, קנה - דרוסתו היא במשהו.
מאי טעמא? זיהריה, הארס, מקלא קלי, שורף ואזיל, מתפשט, אפילו בדריסה של משהו.
יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן, ויתיב וקאמר: דרוסה שאמרו צריכה בדיקה - צריכה את הבדיקה עד כנגד בני מעיים.
אמר ליה רב נחמן לרב יצחק בר שמואל: כיצד אתה אומר שהבדיקה היא עד כנגד בני המעיים, והרי האלהים! (לשון שבועה) מורי בה רב, היה מורה רב, שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא. וכדמפרש ואזיל:
ודנה הגמרא: מאי "כפא?"
אילימא כפא דידא, כף היד, שהיא העצם הרחבה של הכתף (ראה ציור בספר שיחת חולין), ועד אטמא היינו עד הירך, הרי היינו "כנגד בני מעיים", וכדאמר רב יצחק (שהרי גם הריאה והכבד נקראים "בני מעיים"), ומה מקשה עליו רב נחמן מדברי רב!?
אלא, מכפא דמוחא כף הגולגולת, כולל כל חלל הבהמה, ואף כנגד הסימנים, עד אטמא!
כי סליק כאשר עלה רב חייא בר יוסף לארץ ישראל מבבל, אשכחינהו מצאם לרבי יוחנן וריש לקיש, דיתבי וקאמרי: דרוסה שאמרו צריכה בדיקה - כנגד בני מעיים.
אמר להו: האלהים! מורי בה רב - מכפא ועד אטמא!
אמר ליה ריש לקיש: מנו רב?! ומנו רב?! מי הוא אותו רב שמזכירים את שמועתיו לפנינו תמיד, ולא ידענא ליה?!
אמר רבי יוחנן: ולא נהירא ליה, וכי אין אתה זוכר לאותו תלמיד, רב, לפני שירד לבבל, ששימש את רבי רבה (הנשיא), ורבי חייא?!
והאלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה - אני שמשתי בעמידה. שהוא היה חשוב ממני, שאני הייתי צריך לעמוד, בשעה שהוא ישב.
ושאל ריש לקיש את רבי יוחנן: ומאן גבר? במה היא גדולתו של רב!?
וענה לו רבי יוחנן: הוא גבר בכולא. גדולתו של רב היא בכל, בין בתורה ובין בחסידות.
מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם, זכור הוא לי אותו האיש לטוב, שאמרו שמועה מפיו, שאם נמצאת הגרגרת כשהיא שמוטה ושחוטה, ואין ידוע אם נשמטה לפני השחיטה או לאחריה - כשרה.
וטעמו של דבר, שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. כי משנשמטה הרי היא יורדת למטה, לתוך הבהמה, ואי אפשר לשוחטה.
ורבי יוחנן אומר: יביא ויקיף. יחתכנה בחתכים נוספים, בדומה לחתך השחיטה, וישווה אותם, ואם החתכים הנוספים דומים לחתך השמיטה, זוהי ראיה שנעשתה השחיטה אחר עיקור הסימנים ממקומם.
אמר רב נחמן: לא שנו שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה אלא שלא תפס בשעת שחיטה בסימנים. אבל תפס כשבא לשחוט בסימנים, ושחט - אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה.
שנינו במשנה: זה הכלל כל שאין כמוה חיה - טרפה.
לאתויי מאי? - לאתויי שב שמעתתא, המבוארות לעיל.
דבי אנשי יוסף רישבא הצייד, מחו, היו פוגעים בגידא נשיא, בגיד הנשה של הבהמה בחץ או במקל, וקטלי, והיתה הבהמה מתה מאליה כתוצאה מהפגיעה הזאת, וקדמו ושחט אותה.
אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא לשאלו מה דינה.
אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש?! שאין המכה בגיד הנשה עושה אותה טרפה, אלא, אין לך אלא מה שמנו חכמים בטריפות!
דבי רב פפא בר אבא רישבא הצייד, מחו הכו בכוליא, בכליה של הבהמה, וקטלי, והיתה מתה מאליה כתוצאה מהמכה בכליה.
אתו לקמיה דרבי אבא לשאלו אם מכה זו היא טרפה.
אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש?! אין לך אלא מה שמנו חכמים.
והוינן בה: מדוע אין מכות שכאלו, בגיד הנשה ובכליות, מטריפות אותה? והא קא חזינן דקא מתה כתוצאה ממכות אלו!? ומשנינן: גמירי, דאי בדרי לה סמא, אם יפרו עליה סם של רפואה, חייא, היא תוכל להמשיך לחיות. והיינו, כיון שלמכות אלו יש רפואה, אין הן נחשבות טרפה.
מתניתין:
ואלו כשרות בבהמה:
ניקבה הגרגרת בלא חסרון איסר.
או שנסדקה הגרגרת לאורכה, ונשתייר ממנה למעלה ולמטה.
עד כמה תחסר הגרגרת ותהיה עדיין כשרה?
רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שישאר בה כאיסר האיטלקי.
נפחתה נחסרה הגולגולת, 63 ולא ניקב קרום של מוח. 64
63. דנו רבותינו הראשונים האם חסרון הגולגולת הוא חסרון המהווה טריפה כשלעצמו, או שכל חסרונו הוא מחמת שעתיד המח להנקב. דעת התוס' (מב ב) והר"ש במסכת אהלות (ב ג) היא, שהחסרון הוא מחמת שעתיד המח להנקב. ואילו הרמב"ן והמאירי סוברים שהיא טריפה מחמת עצמה. ועיין בנודע ביהודה יו"ד ה, ובמהדורא תנינא סימן יב. 64. נחלקו רבותינו הראשונים האם גם כאשר נפחתה הגולגולת בשיעור גדול, כסלע, אין הבהמה נעשית טריפה כאשר לא ניקב המח. דעת רבינו תם (בתחילת הפרק, מב ב ד"ה ואמר) היא, שאין טריפה בלי ניקב המח, אף על פי שמצינו לגבי אדם, שאם חסרה בגולגלתו כסלע, הוא שיעור שימות בו. ועיין שם מהו החילוק בין אדם לבהמה. אבל רוב הראשונים סוברים שאם נחסרה הגולגולת בשיעור גדול הרי היא טריפה, אפילו אם לא ניקב המח (רש"י נד ב ד"ה כסלע, תוס' ושאר הראשונים). וכתב רבינו ירוחם (נתיב טו אות ג) שאף על פי שאנו רואים שיש בני אדם שחסרה גולגולותם ביותר מטפח ובכל זאת הם חיים, אין לנו בטריפות אלא מה שמנו חכמים.
ניקב הלב, ולא ניקב עד לבית חללו.
נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד, ונשתייר הימנה כזית.
המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, במקום שדפנותיהם מהודקים זה לזה, ובנקב שביניהם נשפך האוכל מאחד לשני, אך אינו יוצא לחלל הבהמה.
ניטל הטחול.
ניטלו הכליות.
ניטל לחי התחתון.
ניטלה האם הרחם שלה.
וחרותה, צמקה הריאה בידי שמים. כגון ששמעה קול רעם, והצטמקה ריאתה כחריות של דקל.
הגלודה, בהמה שניטל עורה מעליה 65 -
65. כגון מחמת שחין או מחמת מכה. רש"י. ובתוספתא פרק ג שנינו: איזוהי הגלודה, כל שהפשיט את העור ולא שייר בו כדי להעלות ארוכה. והרמב"ם בהלכות שחיטה (ט ז) כתב, בין שנקרע העור בידי אדם בין על ידי חולי, או שהשלג הכה אותה והופשט עורה.
רבי מאיר מכשיר, 66 וחכמים פוסלין.
66. ולמסקנת הגמרא חזר בו רבי מאיר.
גמרא:
כל מקום שנאמר "אלו", מיעוטא הוא, ומשמע, "אלו" ותו לא! 67 אתמר: רבי יוחנן אמר: הא דשנינו בריש פירקין "אלו טרפות", דוקא הן, ולא אחרות.
67. רש"י
ורבי שמעון בן לקיש אמר: הא דשנינו הכא "אלו כשרות", דוקא אלו, ולא אחרות!
במאי קא מיפלגי? - בדרב מתנא.
דאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא (ראה ציור בספר שיחת חולין) דשף שזז מדוכתיה, ממקומו, הרי זה טרפה.
רבי יוחנן אמר "אלו טרפות" דוקא. הילכך, תנא שנה התנא במשנתנו טרפות, ותנא גם "זה הכלל", להביא גם דברים שלא שנה אותם ב"אלו טרפות", אך הם נכללים בכלל הזה.